יחסי בוליביה–צ'ילה
| יחסי בוליביה–צ'ילה | |
|---|---|
|
|
| |
| בוליביה | צ'ילה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,098,581 | 756,102 |
| אוכלוסייה | |
| 12,522,297 | 19,651,611 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 43,069 | 301,025 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 3,439 | 15,318 |
יחסי בוליביה–צ'ילה (בספרדית: Relaciones Bolivia-Chile) הם היחסים הבילטרליים בין הרפובליקה של צ'ילה למדינה הרב-לאומית של בוליביה. שתי המדינות חולקות גבול יבשתי משותף שאורכו 942 ק"מ[1]. היחסים בין המדינות נמצאים במתיחות רבה מאז ראשית המאה ה-19, בעיקר סביב המחלוקת על אזור אטקמה, כיום מחוז אטקמה שבצ'ילה. היחסים התדרדרו אפילו יותר כאשר בוליביה נחלה תבוסה מול צ'ילה במלחמת האוקיינוס השקט ובכך איבדה את גישתה לים והפכה למדינה ללא מוצא לים. בעקבות המחלוקות הטריטוריאליות החליטה ממשלת בוליביה לנתק את הקשר הדיפלומטי עם צ'ילה לזמן רב, ורק בעשור הראשון של המאה ה-21 חזרו מנהיגי המדינות לדון בנושאים אסטרטגיים.
למרות היחסים המתוחים, לצ'ילה ולבוליביה עדיין יש חוזים כלכליים התומכים בתיירות ומסחר; לכן, היחסים הכלכליים (ייצוא, ייבוא וכו') לא הושפעו מהמהלכים הדיפלומטיים. בשנת 2019 הודיעה ממשלת צ'ילה על "דאגה" מסוימת מהבחירות בבוליביה, בהן הופל ראש הממשלה, איבו מוראלס.
יחסים היסטוריים
המאה ה-19
המחלוקת על הגבולות
כאשר צ'ילה ובוליביה קיבלו את עצמאותן מספרד ב-1818 וב-1825 בהתאמה, גבולות המדינות נקבעו על ידי האימפריה העוזבת. לאחר שספרד קבעה את הגבולות, התעוררו מחלוקות שונות - למשל, מדבר אטקמה נקבע להיות בתוך שטחה של צ'ילה. עוד החלטה שעד היום היסטוריונים בוליביאניים וצ'יליאניים חלוקים בדעתם אם שטחה של צ'רקס, במקור חלק ממלכות המשנה של פרו, לימים חלק ממלכות המשנה של ריו דה לה פלאטה ובסופו של דבר שטח שנכלל בשטחה של בוליביה, כולל גישה לים. כשעזבה ספרד את האזור קבעה שצ'רקס יכלל במדינת בוליביה, אך לא הגדירו את האזור במדויק ולא ברור אם הוא כולל גישה לאוקיינוס השקט. הבוליביאנים תומכים בדעה ששטח הגישה לים צריך להמצא בידיי בוליביה, ואילו הצ'יליאנים מאמינים ששטח הים שייך לצ'ילה. כאשר סימון בוליבר הכריז על בוליביה כאומה בשנת 1825, הוא טען ששטחה של בוליביה צריך לכלול את נמל קובייה (אנ'), שכיום נמצא בצ'ילה, במקביל להצהרותיה של צ'ילה על כך שגבולה עם פרו עובר בנהר לואה (אנ') ולכן הנמל שייך לצ'ילה, ובוליביה היא מדינה ללא מוצא לים.
.jpeg)
מלחמת הקונפדרציה
בשנת 1829 עלה לשלטון בבוליביה אנדרה דה סנטה קרוז והחליט להיכנס עם הצבא לפרו, מה שהוביל ליצירת הקונפדרציה הפרו-בוליביאנית (אנ') בשנת 1836. בעקבות כך השליט הצ'יליאני דיאגו פורטלס (אנ') ראה בקונפדרציה איום על האינטרסים של צ'ילה ועילה למלחמה. על כן, צ'ילה הכריזה מלחמה על בוליביה בשנת 1836 ואחריה הצטרפה גם ארגנטינה בשנת 1837; שתי המדינות אף קיבלו תמיכה מגורמים פרואנים שביקשו לגרש את השלטון הבוליביאני בפרו.
בתחילת המלחמה הקונפדרציה דווקא נחלה ניצחונות על המדינות האחרות. לאחר קרב קשה בפאוקרפאטה, הקונפדרציה הפרו-בוליביאנית, שכללה באותה מערכה חיילים רבים, אילצה את הצבאות הצ'יליאניים והפרואניים לחתום על חוזה המכונה אמנת פאוקרפאטה, שבו הוכרחו הכוחות להיכנע ללא כל תנאים; מאוחר יותר הפרלמנט הצ'יליאני דחה את החוזה בטענה שהוא לא עולה בקנה אחד עם עקרונות הממשלה.
ההצלחה לא האירה פנים לפדרציה לאורך זמן, ובתוך שלוש שנים מפרוץ הלחימה לא רק שהפדרציה לא התקדמה פנימה אל תוך צ'ילה וארגנטינה, אלא הם החלו לנחול עוד ועוד תבוסות אל מול הצבא הצ'יליאני וכוחות המורדים הפרואניים. הקונפדרציה פורקה בשנת 1839, לאחר שנאלצה להיכנע. הייתה זו נקודת מפנה בהיסטוריה של בוליביה, שכן עברו יותר מ-60 שנה לאחר מכן לפני שהיה מהפך שלטוני נוסף.
אמנת הגבול והכלכלה
הגבולות הרשמיים בין צ'ילה לבוליביה נמצאו במחלוקת עד 1866, אז נחתמה "אמנת הגבול והכלכלה" שקבעה את הגבול בין המדינות לפי קו רוחב 24 דרום[2]. ההסכם גם קובע כי כל המחצבים (מינרלים, פחם וכו') שבין קווי רוחב 25 דרום ל-23 דרום יחולקו בשיתוף בין שתי המדינות, על מנת למנוע מחלוקות בנוגע למחצבים.
בשנת 1874 החתמה אמנה שנייה כדי להסדיר מחלוקות שהתעוררו לאחר ההסכם הראשון, ובוליביה זכתה לגבות מיסים מחברות שפעלו בין קווי הרוחב 23 ו-24. במקביל האמנה קבעה שצ'ילה תוכל לנצל את המשאבים שברצועת החוף בין קווי רוחב אלה. אך האמנה פעלה בעיקר לטובת האינטרס של צ'ילה, שהייתה כלכלה עמידה וחזקה הרבה יותר. במהרה ההסכם שב למלא את האינטרס הצ'יליאני ולא את הבוליביאני, וכשמצבה הכלכלי של בוליביה החל להתדרדר, אחת ההאשמות הייתה על ההסכם.
מלחמת האוקיינוס השקט
ערך מורחב – מלחמת האוקיינוס השקט
בשנת 1879 הגדיל הדיקטטור הבוליביאני, הגנרל אילריון דסה (אנ'), את המיסים על ייצוא המלחת בשטח שבין קו רוחב 23 דרום לקו רוחב 24 דרום, בניגוד לאמנה מ־1866. דסה תכנן מהלך זה זמן רב לפני זה, כאשר חברות צ'יליאניות השתמשו במשאבים שבאזור המשותף, הנחשב בעיניי הבוליביאנים כחלק מבוליביה. דסה כרת ברית סודית עם מנהיג פרו, כדי למנוע את התפשטות החברות הצ'יליאנים למדינות הקרובות. במקביל, גם פרו עשתה צעדים כדי לפגוע בתעשייה הצ'יליאנית, כמו הלאימת תעשיית המלחת בשטחה.
כשחברות המלחת הצ'יליאניות סירבו לשלם מיסים גבוהים מאלו שנחתמו באמנה, הפריט דסה את המפעלים ובעלים בוליביאנים קנו אותם במכיר קטן יחסית. לאחר שערער את היציבות הכלכלית של צ'ילה בפרו ובוליביה, השבית דסה כל המסחר עם צ'ילה והגלה את כל תושבי צ'ילה שחיו בבוליביה, כולל את תושבי נמל אנטופגסטה, שהיוו כמעט חצי מתושבי העיר. בתגובה שלחה צ'ילה את הצי הימי של צבא צ'ילה, ובתוך יום כבשה את העיר אנטופגסטה. דסה ידע שצ'ילה תתקוף את בוליביה, וניצל את הברית שחתם עם פרו - ובכך הכריח אותם להשתתף בלחימה. אלא שגם שתי המדינות יחדיו לא היו מסוגלות לכוחה של צ'ילה, שבתוך שנתיים של לחימה כבשה מקומות רבים בשתי המדינות, כולל טאקנה וגבעת אריקה (Arica), שחזרו לפרו רק בשנת 1929. בסוף 1880 הנחיתה צ'ילה כוח משלוח בן כ-25,000 חיילים בסמוך ללימה, וכבשה את העיר ב-17 בינואר 1881. כוחות פרואנים המשיכו במלחמת גרילה כנגד הצ'יליאנים, אולם נשיא פרואני חדש, שמונה בחסות הצ'יליאנים, חתם על הסכם אנקון (Tratado de Ancón) ב-20 באוקטובר 1883 שהביא לנסיגת הצ'יליאנים. ב-4 באפריל 1884 קיבלה גם בוליביה את תנאי סיום המלחמה, לאחר שצ'ילה מנעה את סחר החוץ שלה ואיימה לפלוש לאלטיפלאנו הבוליביאני. בסופה של המלחמה כבשה צ'ילה את כל הגישה לים שהייתה לבוליביה אז.
המאה ה-20
הסכם השלום והידידות
חוזה השלום והידידות (אנ') של 1904 בין צ'ילה לבוליביה נחתם בעיר סנטיאגו שבצ'ילה ב־20 באוקטובר 1904, ומטרתו הייתה לקבוע רשמית גבולות בין שתי המדינות 20 שנה לאחר ההפסד המר של בוליביה במלחמת האוקיינוס השקט. לאחר חתימת ההסכם לא השתנו כמעט הגבולות בין המדינות.
גבול בוליביה-צ'ילה משתרע על פסגות ההרים של קורדילרה אספידנטל שרכס הרי האנדים. מגובה של 13,000 רגל בטריפוטו שבפרו, הוא ממשיך אל פסגות מושלגות בגובה של למעלה מ־18,000 רגל במקביל לגבול צ'ילה-ארגנטינה. הגבול עובר במדרונות סלעיים גדולים, ושטחים מוגבלים בין מצוקים. בצידיי הגבול הדרומי נמצאים מחצבי מלח רבים בשני הצדדים.
מאז שנות ה-90
תוכנית הגז הבוליביאנית
בתחילת 2002 הציע ממשלו של הנשיא הבוליביאני חורחה קווירוגה (אנ') לבנות צינור דרך צ'ילה לנמל מג'ילונס ובכך לאפשר לבוליביה גישה למשאבים ימיים שאליהם איבדה את הזכות במלחמת האוקיינוס השקט. צ'ילה, שמצד אחד רצתה להרוויח מן העסקה ומצד שני פחדה לאבד את המונופול על משאבי הים, הציעה פשרה שבה המים יובלו בצינור אל נמל אילו שבפרו ומשם חברות צ'יליאניות יעבירו את המים לבוליביה.
גורמים צ'יליאנים העריכו כי האופציה של צ'ילה תהיה זולה ב-600 מיליון דולר מהעסקה שהציעה בוליביה, אלא שפרו טענה כי האופציה הצ'יליאנית לא תהווה הבדל משמעותי ברווחים עבור צ'ילה, אך אם המים יעברו ישירות דרך בוליביה זה מסוגל להמריץ את הכלכלה בדרום בוליביה. בוליביה מיהרה לקדם את ההצעה של פרו, בעוד שצ'ילה הסתייגה מהרעיון של להעביר מים ישירות דרך בוליביה. אך בינתיים הממשלה הפרואנית, שהייתה להוטה לקדם את פרויקט הצינור, הציעה לבוליביה שאזור בשטח 10 קמ"ר בתוך נמל אילו (בו יעבור הצינור המתוכנן) יעבור לשליטה בוליביאנית, למשך 99 השנים הקרובות, למען המרצת הכלכלה הבוליביאנית. הנשיא קירוגה דחה את ההחלטה זמן קצר לפני שעזב את תפקידו ביולי 2002 והשאיר את הנושא השנוי במחלוקת זה ליורשו.
לאחר הניצחון בבחירות לנשיאות בשנת 2002, גונזלה סאנצ'ס דה לוזדה (אנ') החליט שלא לקבל את ההצעה הפרואנית, אך חשב על רעיון משלו בהשראת התכנית הפרואנית. לאחר מכרז בין חברות שונות נבחרו החברות הבריטיות BG Group ו-BP והחברה הספרדית Repsol להיות אלו שיקבלו את הבעלות על בניית הצינור. הוקמה תוכנית בשיתוף צ'ילה, פרו ובוליביה (שעלותה מוערכת בכ-6 מיליארד דולר) לבניית צינור ענק שיתחיל מנמל טוקופילה שבצ'ילה ומשם יזרים נפט וגז טבעי דרך בוליביה ופרו ויגיע עד לצרכניות מקסיקו (דרך באחה קליפורניה) וארצות הברית (דרך קליפורניה).
אלא שמהר מאוד גם התוכנית הזו הובילה לקונפליקטים פוליטיים בתוך בוליביה, כאשר נטען שהעסקה לא משרתת את בוליביה אלא רק את צ'ילה, וכי בוליביה לא נהנית מהגז הטבעי ה"מגיע" לה במסגרת התכנית. בעקבות לחץ ציבורי מתנגד התכנית התפטר לוזדה מתפקידו ב-2003.
יורשו של לוזדה, קרלוס מסה (אנ'), ערך משאל עם לגבי השאלה: "האם את/ה מסכימ/ה עם מדיניותו של הנשיא קרלוס מסה להשתמש בגז כמשאב אסטרטגי להשגת מסלול גישה ריבוני וקיים לאוקיינוס השקט?". תוצאות המשאל הראו כי רוב, אם כי קטן, בציבור הבוליביאני (54.79%) מסכימים כי יש להשתמש בגז על מנת להשיג גישה ריבונית לאוקיינוס. מסה אף דן בנושא עם נשיא צ'ילה, ריקארדו לאגוס, והשניים הסכימו שבנייה של צינור גז תתגלה כצעד נכון אם הבנייה תיעשה באופן מיטבי. לרוע מזלו של מסה, הוא התפטר ב-2005 בעקבות "חוק הפחמימנים" ולא הספיק ליזום את צינור הגז. הנשיא שעלה אחריו, אוו מוראלס, התנגד לבניית הצינור בטענה שעדיף להשתמש בגז טבעי המצוי בבוליביה במקום לקנות אותו ממדינות עשירות יותר, ובכך ירדה לטמיון תוכנית הגז הבוליביאנית.
התחממות היחסים בשנות האלפיים
בתחילת שנות האלפיים יחסי המדינות התחממו מעט, ונראית פחות עוינות בין שתיהן. לצ'ילה ולבוליביה יש קונסוליות בערי הבירה זו של זו. נשיאי המדינות נפגשו לכמה שיחות אסטרטגיות לחיזוק הכלכלה, ונשיא צ'ילה לשעבר, ריקארדו לאגוס, אף השתתף בהשבעה של נשיא בוליביה הנוכחי, אוו מוראלס.
בשנת 2015 הצהיר מוראלס כי בוליביה תהיה מוכנה לקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם צ'ילה, בתמורה לגישה לאוקיינוס השקט (בהתאם לפשרה בין המדינות). מנגד, ממשלת צ'ילה מסרה כי תהיה מוכנה רק ליחסים דיפלומטיים ללא כל תנאי. הסכסוך הועבר לבית הדין הבינלאומי בהאג במטרה לקבוע מי מהמדינות צודקת בעמדתה, מבחינת משפטית. בית המשפט פסק לבסוף לטובת צ'ילה, וקבע כי אף על פי שצ'ילה יכולה אם היא מעוניינת לקיים משא ומתן על הגישה של בוליביה לים, אך היא אינה מחויבת לקיים כל סוג של משא ומתן או למסור את שטחיה[3].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Central Intelligence Agency, The World Factbook, C.I.A
- ^ Tratado de límites de 1866 entre Bolivia y Chile - Wikisource, es.wikisource.org
- ^ "World Court: Chile not forced to negotiate over Bolivia sea access". Reuters (באנגלית). 2018-10-01. נבדק ב-2020-09-06.
