יחסי בוליביה–גרמניה
| יחסי בוליביה–גרמניה | |
|---|---|
|
|
| |
| בוליביה | גרמניה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,098,581 | 357,022 |
| אוכלוסייה | |
| 12,522,297 | 83,262,861 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 43,069 | 4,072,192 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 3,439 | 48,908 |
| משטר | |
| רפובליקה | רפובליקה פדרלית |
יחסי בוליביה–גרמניה הם היחסים הדיפלומטיים בין המדינה הרב-לאומית של בוליביה לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. שתי המדינות חברות באו"ם.
היסטוריה
בשנת 1825, זמן קצר לאחר שהכריזה בוליביה על עצמאותה מספרד; מדינת העיר המבורג (כחברה בקונפדרציה הגרמנית) הכירה באותה שנה בבוליביה.[1] בשנת 1847 מינתה בוליביה שגריר בחצרו של פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה. בשנת 1871 פתחה הקיסרות הגרמנית קונסוליה בלה פאס. בסוף המאה ה-19 החלו הגרמנים לנדוד לבוליביה והיו מעורבים בעיקר במסחר ובכרייה.[2] כתוצאה מהגירה גרמנית למדינה פתחה גרמניה צירות דיפלומטית בלה פאס בשנת 1902. ביולי 1908 שתי המדינות כוננו רשמית יחסים דיפלומטיים.[3]
במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, בוליביה ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה בשתי הפעמים בגלל לחץ בינלאומי.[1] בשנת 1937, בוליביה בחרה לנשיא את גרמן בוש שהיה ממוצא גרמני. במהלך נשיאותו שוכנע הנשיא בוש על ידי ברון המכרות, מוריץ הוכשילד, ואיפשר כניסה של פליטים יהודים שנמלטו מרדיפות הנאצים לבוליביה. בין 1938 ל-1941 קיבלו למעלה מ-20,000 פליטים יהודים אשרות בקונסוליות בוליביה ברחבי אירופה והיגרו למדינה הדרום אמריקאית.[4]
לאחר מלחמת העולם השנייה, בוליביה, כמו מדינות רבות באמריקה הדרומית, קיבלו נאצים שנמלטו משבי ומשפט. נאצי בולט אחד מבין אנשי האס אס והגסטאפו היה קלאוס ברבי שהיגר לבוליביה והתגורר בעיר קוצ'במבה במשך 30 שנה וקיבל אזרחות בוליבית. בארבי הפך למשפיע במדינה והיה ליועץ של כמה נשיאים. בשנת 1983 נעצר ברבי והוסגר לצרפת שם נשפט ונידון למאסר עולם.[5]
בוליביה וגרמניה המערבית כוננו יחסים דיפלומטיים בדצמבר 1952.[1] עד שנת 1956 שתי המדינות פתחו שגרירויות בבירותיהן בהתאמה. בשנת 1973 כינתה בוליביה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המזרחית.
לאחר איחוד גרמניה, היחסים בין שתי המדינות נותרו קרובים. נערכו מספר ביקורים של מנהיגים ושרי חוץ של שתי המדינות. גרמניה השקיעה ועבדה בפרויקטים של פיתוח בבוליביה המתמקדת בשלושה תחומי עדיפות: אספקת מי שתייה ותברואה; פיתוח כפרי וסביבה; ואנרגיה, עם דגש על אנרגיות מתחדשות ויעילות אנרגטית.[6]
הסכמים דו צדדיים
שתי המדינות חתמו על כמה הסכמים כמו חוזה ידידות וחברות מסחר (1908); הסכם לשיתוף פעולה תרבותי (1966); והסכם לפיתוח משותף של תשתיות רכבת, כוח רוח ותחבורה בבוליביה (2016).[7][1]
יחסי סחר
בשנת 2019 הסתכם הסחר הדו-צדדי בין בוליביה לגרמניה ב-300 מיליון אירו.[6] הייצוא העיקרי של בוליביה לגרמניה כולל: משאבים מינרליים (עופרת, עפרות ומטילי כסף); תוצרת חקלאית (אגוזים, קפה, מוצרי סויה, קינואה ודוחן); מוצרי עור וטקסטיל. הייצוא העיקרי של גרמניה לבוליביה כולל: מכונות; מכשירי חשמל ביתיים; רכבים וחלקי רכב; מוצרים כימיים ותרופות; מוצרי חשמל ומדידה; ובקרת טכנולוגיה. חברות גרמניות בבוליביה השקיעו במגזרים הבאים: תשתיות (כבישים ומסילות רכבת), אנרגיה (מקורות אנרגיה קונבנציונליים ומתחדשים), שירותי בריאות, מיצוי ליתיום (כולל ייצור סוללות) ובתעשייה הכימית.
נציגויות דיפלומטיות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Relaciones Bilaterales Bolivia-Alemania (in Spanish)
- ^ German Immigration and Adaptation to Latin America
- ^ Bolivia fortalece la relación económica y de cooperación para el desarrollo con Alemania (in Spanish)
- ^ Refugees: That Time Everyone Said 'No' And Bolivia Said 'Yes'
- ^ Palmy Days over for a Nazi in Bolivia
- ^ 6.0 6.1 Germany and Bolivia: Bilateral relations
- ^ Bolivia y Alemania firman acuerdos comerciales (in Spanish)
- ^ Embassy of Bolivia in Berlin
- ^ Embassy of Germany in La Paz
