יחסי ארצות הברית – האימפריה הרוסית
| יחסי ארצות הברית – האימפריה הרוסית | |
|---|---|
|
|
| |
| ארצות הברית | האימפריה הרוסית |
| משטר | |
| רפובליקה נשיאותית פדרלית | מונרכיה |
יחסי ארצות הברית–האימפריה הרוסית היו היחסים שבין האימפריה הרוסית לארצות הברית, כאשר לראשונה כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בין שתי המדינות בשנת 1807.
היסטוריה
היחסים עם המושבות
.jpg)
ההיסטוריה של היחסים בין רוסיה לאמריקה התחילה מסוף המאה ה-17, אז ארצות הברית עדיין לא הייתה מדינה עצמאית. בשנת 1698 נפגש פיוטר הראשון בלונדון עם ויליאם פן, מייסד המושבה הבריטית, שלימים הפכה למדינת פנסילבניה. אלה היו המגעים הפוליטיים הדו-צדדיים הראשונים בין רוסיה לאחת המושבות האמריקאיות.
במחצית הראשונה של המאה ה-18 החלה קולוניזציה פעילה של סוחרים רוסים בצפון אמריקה. יישובים רוסיים רבים הוקמו באיים האלאוטיים, באלסקה, במחוזות קנדה המודרניים יוקון וקולומביה הבריטית ובמדינות ארצות הברית וושינגטון, אורגון וקליפורניה. בהדרגה אושרו המושבות הרוסיות ועל השטח שנכבש על ידי מתיישבים רוסים, הוכרזה ריבונות האימפריה הרוסית. העיר נובארכנגלסק (כיום סיטקה) הפכה לבירת אמריקה הרוסית.
בשנת 1775 במהלך המהפכה האמריקאית פרץ מרד ב-13 מושבות בריטיות נגד הדיכוי הכלכלי של אנגליה. ג'ורג' השלישי פנה לקיסרית יקתרינה השנייה בבקשה לסייע לכוחות הבריטיים בדיכוי המרד, אך הוא סורב. ב-4 ביולי 1776 הוכרזה בפילדלפיה העצמאות של ארצות הברית. רשמית, רוסיה לא הכירה בה, אך תמכה בשאיפות המושבות לעצמאות. בשנת 1780, בשיאה של מלחמת העצמאות, הכריזה רוסיה על נייטרליות מזוינת, שמשמעותה תמיכה בפועל במושבות.
יחסים דיפלומטיים רשמיים
בשנת 1809 מינו רוסיה וארצות הברית שגרירים והניחו את הבסיס ליחסים דיפלומטיים ביניהן. השגריר הראשון של ארצות הברית ברוסיה היה ג'ון קווינסי אדמס, שלימים הפך לנשיא ארצות הברית השישי. אנדריי דשקוב הפך לשגריר הרוסי הראשון בארצות הברית. במאה ה-19 היחסים בין ארצות הברית לרוסיה היו בדרך כלל ידידותיים, למרות הבעיות שהתעוררו בתחילת המאה כתוצאה מהתנגשות האינטרסים הרוסיים והאמריקאים באזור אלסקה וחוף האוקיינוס השקט של צפון אמריקה.
ב-5 באפריל (או 17 בלוח הישן), 1824, נחתמה בסנקט פטרבורג "האמנה הרוסית-אמריקאית בנושא יחסי ידידות, סחר, ניווט ודיג", שייעל את היחסים בין שתי המדינות בחלק הצפון מערבי של צפון אמריקה. במהלך המשא ומתן שקדם לחתימתה, בקיץ 1823 נודע לממשלת האימפריה הרוסית על כוונתה של ארצות הברית להגיש את התזה "אמריקה לאמריקאים" כאחד מעקרונות מדיניות החוץ שלה, שמאוחר יותר הוכר רשמית כדוקטרינת מונרו. האמנה קבעה את הגבול הדרומי של נכסי האימפריה הרוסית באלסקה בקו הרוחב 54° 40'N. על פי האמנה, האמריקאים התחייבו שלא להתיישב צפונית לגבול זה והרוסים מדרום לו. דיג ושיט לאורך חוף האוקיינוס השקט הוכרזו כפתוחים לספינות של שתי המעצמות למשך 10 שנים. בשנת 1832 נחתם הסכם סחר בין ארצות הברית לרוסיה, לפיו הצדדים, על בסיס הדדי, העניקו טיפול לאומי מועדף ביותר על סחורות ואזרחים של שתי המדינות.
באמצע המאה, ממשלתו של ניקולאי הראשון משכה מהנדסים אמריקאים לפרויקטים שלהם למודרניזציה של תשתיות באימפריה. לפיכך, מומחים מארצות הברית מילאו תפקיד מכריע בהקמת הרכבת בין מוסקבה לסנקט פטרבורג (ראו קו הרכבת מוסקבה – סנקט פטרבורג), בבניית קווי הטלגרף הראשונים ובחידוש הטכנולוגיה הצבאית לאחר מלחמת קרים. שיא ההתקרבות בין רוסיה לארצות הברית היה בשנות 1860. במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית והמרד הפולני בשנים 1863–1864. אז היה לרוסיה ולמדינות צפון אמריקה אויב משותף: אנגליה, שתמכה הן בדרום והן במורדים הפולנים. כדי להתמודד עם פעולות השייט הבריטי בשנת 1863, הגיעה השייטת הבלטית של האדמירל לסובסקי לניו יורק ושייטת האוקיינוס השקט של האדמירל פופוב הגיעה לסן פרנסיסקו. בארצות הברית, המלחים הרוסים היו אמורים לשתק את הסחר הימי הבריטי במקרה של מלחמה.
בשנת 1867, כל האחזקות הרוסיות ממזרח למיצר ברינג נמכרו לארצות הברית תמורת 7.2 מיליון דולר. בנוסף לאלסקה עצמה, הם כללו את כל הארכיפלג האלאוטי וכמה איים באוקיינוס השקט (ראו מכירת אלסקה).
עוינות גוברת
עם זאת, במאה ה-19 הצטברו מטענים ביחסים בין רוסיה לארצות הברית. בשנים 1849–1850 מנהיג המהפכה ההונגרית, לג'וס קוסות', ביקר בארצות הברית וקיבל תמיכה אוהדת מהאמריקאים. בשנת 1850 דן הסנאט האמריקני, ביוזמתו של הסנאטור הדמוקרטי לואיס קאס, ב"החלטת קאס" בדבר הצורך לשפוט מלכים אירופיים בגין דיכוי המהפכות של שנת 1848 (ותחילה, כפי שצוין בטיוטת ההחלטה, "הקיסר הרוסי"). הסנאטור הדמוקרטי ג'ון פרקר הל היה תומך פעיל בהחלטה. "החלטת קס" לא אומצה לבסוף. אך בשנות 1880, הקונגרס האמריקני העביר שורה של החלטות שגינו את מדיניותו של אלכסנדר השלישי בשאלת היהודים.
שלטונו של הקיסר אלכסנדר השלישי (1881–1894) התאפיין בשינויים ביחסים בין רוסיה לארצות הברית, שקבעו את כל נקודת המבט העתידית והתפתחותם. אם התקופה שלפני 1881 תוארה על ידי היסטוריונים כזמן של יחסים הרמוניים, אז החל משנת 1885 בערך בין מדינות אלה ישנה התנגשות בין אינטרסים אסטרטגיים ועלייה ביריבות ביניהן בכל תחומי יחסי המדינה. כניסתן של רוסיה וארצות הברית לשלב גבוה יותר של פיתוח כלכלי הובילה להתמקדות מחדש במדיניות החוץ שלהן, התקרבות בין ארצות הברית לבריטניה ויפן (בזמן שרוסיה הייתה במצב מלחמה עמן) ולניגוד אינטרסים בין ארצות הברית לרוסיה במזרח הרחוק ובמנצ'וריה. באימפריה הרוסית, לאחר רצח אלכסנדר השני, מתרחש הידוק המשטר הפוליטי, שמגביר את הסתירות האמריקאיות-רוסיות בתחום אידאולוגי ובצורות השלטון. לכן, בתקופה זו התעוררה התעניינות מתמדת באירועים המתרחשים ברוסיה בקרב החברה האמריקאית ובמיוחד בפעילותם של ארגון נרודנאיה ווליה ושל "ניהיליסטים" רוסים. העיתונות האמריקאית דנה באופן פעיל בסוגיות ה"ניהיליזם" הרוסי, תומכי ומתנגדי תנועה זו העבירו הרצאות פומביות ודיונים סוערים. בתחילה גינה הציבור האמריקני את שיטות הטרור בהן השתמשו המהפכנים הרוסים. במובנים רבים, הדבר נבע מהביטויים של תופעת הטרור הפוליטי בארצות הברית עצמה – בייחוד על רקע ניסיון ההתנקשות בחייו של הנשיא אברהם לינקולן ורצח ג'יימס גרפילד. במהלך תקופה זו, החברה האמריקאית נטתה להקביל הקבלות היסטוריות בין ההתנקשויות בלינקולן ואלכסנדר השני כמי שהיו שני רפורמטורים גדולים.
עמדת החברה האמריקאית ביחס למשטר הפוליטי הרוסי במחצית הראשונה של 1880 התאפיינה בביקורת מתונה על ריכוזיות המשטר הצארי, בעיקר בשל החמרת הסתירות בין שתי המדינות בתחום זה (מונרכיה אל מול דמוקרטיה). ביקורת על ממשלת הצאר בארצות הברית על דיכוי תנועת השחרור הרוסית, הפסקת רפורמות, חוסר חופש העיתונות ונציגי העם, דיכוי יהודים וכוליה. עם זאת, למורשת המתמשכת של יחסי ידידות בין הרוסים לאמריקאים הייתה השפעה מיטיבה על דעת הקהל האמריקאית. היעדר סכסוכים חריפים בין רוסיה לארצות הברית בזירה הבינלאומית תרמו לכך אף הם. אף על פי כן, הדימוי של רוסיה כמדינה לא דמוקרטית התחיל להתגבש בחברה האמריקאית, שבה אין חירויות אזרחיות ואלימות מופעלת נגד מתנגדים, בעוד שהסיבות להופעתה של תנועה מהפכנית קיצונית קשורות למדיניות של ממשלת הצאר. במוחם של האמריקנים, גינוי למהלך הריאקציוני של האוטוקרטיה הרוסית התערבב בתחושת החברות.
במחצית השנייה של 1880 ותחילת 1890, נחתמה האמנה הרוסית-אמריקאית על הסגרתם ההדדית של עבריינים (1887) מה שהוביל לשינוי קיצוני בדעת הקהל בארצות הברית. עצם האפשרות להסגיר פליטים פוליטיים הייתה מנוגדת לעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים של החברה האמריקאית ולמסורת הליברלית שלה. המאבק באישור האמנה בארצות הברית הוליד תנועה חברתית שדגלה ברפורמה ברוסיה על בסיס עקרונות החופש והדמוקרטיה ותמכה במהגרים פוליטיים רוסים. בתקופה זו נוצרו בתודעה הציבורית האמריקאית סטריאוטיפים שליליים מתמשכים כלפי רוסיה. עבור אמריקאים רבים רוסיה הופכת להיות מדינה שנמצאת בשלב ההתפתחות מימי הביניים, בה ממשלת הצאר מדכאת את האוכלוסייה שמשתוקקת לשחרור. ארצות הברית עוברת ממצב של ביקורת מתונה על המשטר הפוליטי ברוסיה לגינוי של ממש נגד הגבלות על חירויות הפרט בתחילת המאה ה-20, טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
העלייה המאסיבית של יהודי רוסיה לארצות הברית, ההתקדמות הטכנולוגית והתפתחות התקשורת בשילוב עם ההתפתחות האידאולוגית של האומה האמריקאית, רוסיה הופכת להיות אחד ממושאי הביקורת העולמית של ארצות הברית כמדינה שיש לשנותה על פי המודל הצפון אמריקאי ובהקשר הרוסי החברה האמריקאית דנה באותן שנים באמנת ההסגרה בין המדינות, המדיניות הלאומית של הצאר כלפי היהודים ומדיניות הענישה הרוסי לאופוזיציה הפוליטית ולתנועות המהפכניות.
בתחילת המאה ה-20, היחסים בין ארצות הברית לרוסיה התקררו: יחסי הסחר היו מפותחים בצורה גרועה מאוד, ההון האמריקני רק החל לחדור לרוסיה והממשלות לא התייחסו זו לזו כשותפות משמעותיות במדיניות החוץ. עם זאת, כבר במחצית השנייה של המאה ה-19. הרעיון של עולם דו-קוטבי החל להתגבש, כאשר רוסיה וארצות הברית ממוקמות בקצוות השונים. מלחמת יפן-רוסיה והמהפכה שלאחר מכן בשנים 1905–1907, כמו גם ההתפתחות הכלכלית האינטנסיבית של רוסיה בתחילת המאה, סייעו בהגברת תשומת הלב של הציבור האמריקני לרוסיה. הגורמים המכריעים המשפיעים על יחסי המדינות אז היו עמדתם העוינת של ממשל תיאודור רוזוולט והתקשורת האמריקאית כלפי רוסיה, במיוחד במהלך מלחמת רוסיה-יפן, התנגשות האינטרסים הכלכליים במזרח הרחוק ובמנצ'וריה. כמו גם חיכוכים סביב "השאלה היהודית" הקשורה להגבלות על זכויות היהודים ברוסיה והגירה פעילה של יהודי רוסיה לארצות הברית.
מספר המהגרים מרוסיה לארצות הברית גדל בהדרגה החל משנות 1880 והגיע לשיאו בעשור שלפני מלחמת העולם הראשונה. בסך הכל, למעלה מ-3.2 מיליון איש הגיעו מהאימפריה הרוסית לארצות הברית, על פי נתונים רשמיים. מאפיין מובהק שהבדיל את ההגירה הרוסית מהזרם האירופי הכללי היה הדומיננטיות של נציגי אזרחים לאומיים (בעיקר יהודים, אך גם פולנים, גרמנים, עמים בלטיים) ודתיים (מאמינים ותיקים ובני כתות דתיות) ומיעוטים באימפריה הרוסית. בנוסף, בין המהגרים הרוסים היו נציגי אופוזיציה ממפלגות ותנועות פוליטיות, כמו גם אסירים פוליטיים נמלטים וגולים. במקביל, הוטל איסור על הגירה מהאימפריה הרוסית, ולכן יישוב מחדש בארצות הברית היה בעל אופי פלילי למחצה. רק קבוצות אתניות ודתיות בודדות, ובמיוחד יהודים וקבוצות כת שונות, קיבלו אישור מהרשויות לעזוב. לא הותר מעבר חופשי לאזרחים זרים והזמן שבילה נתין רוסי הוגבל לתקופה של עד חמש שנים. למעשה, הדבר הוביל לכך שרוב המהגרים הרוסים שהו בארצות הברית באופן בלתי חוקי, וכשחזרו לשטחה של האימפריה הרוסית, הם עמדו בפני העמדה לדין. גידול בהגירה המהפכנית והאתנו-דתית (בעיקר היהודית) מרוסיה החל לעורר דאגה בקרב הפוליטיקאים האמריקאים, אולם למרות אימוץ מספר חוקי הגירה מגבילים, לא חלה ירידה במספר או שינוי במבנה הזרימה של מהגרים רוסים לארצות הברית. במקביל, מעמדם הבלתי חוקי של מתיישבים רוסים בארצות הברית וחוסר הרצון של הממשל הצארי לפתור את בעיית ההגירה הבלתי חוקית מהמדינה הפכו לאחד הגורמים שתרמו להידרדרות היחסים בין רוסיה לאמריקה בראשית המאה העשרים. תפקיד מסוים מילא גם פעולותיהם של כספי יהודים בעלי השפעה שניסו להפעיל לחץ על השלטונות הרוסיים כדי לאלץ אותם להסיר מגבלות ועדתיות אתניות על יהודים ברוסיה.
בשנות 1880, ארצות הברית סוף סוף קיבלה דריסת רגל באוקיינוס השקט. בשנת 1886, ביוזמת הנשיא גרובר קליבלנד, קיים הקונגרס דיונים על המדיניות בשאלת האוקיינוס השקט. המשתתפים בדיונים הגיעו למסקנה שמכל מדינות האוקיינוס השקט, רק האימפריה הרוסית עשויה לאיים על האינטרסים האמריקאים. בהקשר זה, ארצות הברית לא תמכה באולטימטום הרוסי-גרמני-צרפתי על יפן (בשנת 1895). בשנת 1899 הכריזה ארצות הברית על מדיניות "הדלת הפתוחה", שקבעה שמירה על שלמותה הטריטוריאלית של סין, בעיקר על ידי ריסון ההתקדמות הרוסית אל מנצ'וריה וקוריאה.
בשנים 1900–1902. התאורטיקן הימי האמריקני, האדמירל א.ט. מייהאן, פיתח את תורת "הבלימה" של רוסיה כמעצמה "יבשתית" חזקה על ידי יצירת גוש של מדינות "ימיות" בראשות ארצות הברית. יחד עם נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט, שחלקו את תפישתו, הוא סבר כי על ארצות הברית לנקוט במדיניות של התרחבות פעילה במזרח הרחוק. היריבות בין וושינגטון לפטרבורג עקב השליטה הכלכלית באזור זה (בעיקר במנצ'וריה) הייתה אחת הסיבות להידרדרות היחסים בין רוסיה לאמריקה. מנסחי מדיניות החוץ האמריקאית האמינו כי התפשטות השפעת רוסיה במזרח הרחוק מאיימת על האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של ארצות הברית. הם דיברו על הצורך לנטרל את ההשפעה הרוסית באזור זה וקבעו שרוסיה אינה מדינה תרבותית ולכן אינה יכולה למלא תפקיד תרבותי במזרח... בתנאים הרווחים, משטר לא דמוקרטי, מבנה חברתי ארכאי ותת-התפתחות כלכלית שימשו כטיעון נוסף נגד רוסיה..
בשנת 1901 העניק ממשל תיאודור רוזוולט סיוע כספי וצבאי-טכני ליפן, אויבתה העיקרית של רוסיה במזרח הרחוק והסכסוך הצבאי בין האימפריות סימן אבן דרך חדשה בהתפתחות דעת הקהל האמריקאית אודות רוסיה. תיאודור רוזוולט תמך למעשה ביפן, וסינדיקט של בנקים אמריקניים, שארגן ג'יי שיף, העניק ליפן סיוע כספי משמעותי. במקביל נעשו מאמצים לסגור את הגישה של רוסיה להלוואות מערביות. רוסיה וארצות הברית נכנסו אפוא לשלב חדש ביחסים: יריבות גלויה. דעת הקהל בארצות הברית הייתה עוינת ביותר גם כלפי ממשלת רוסיה.
במלחמת העולם הראשונה רוסיה וארצות הברית נכנסו כבעלות ברית, כאשר שנת 1917 הפכה לנקודת מפנה ביחסים בין שתי המדינות. ארצות הברית תמכה בהפלת ממשלת הצאר בפברואר 1917, לאחר שהתחוללה מהפכת אוקטובר ברוסיה, ארצות הברית סייעה תחילה למהפכנים ואז תמכה בתנועה הלבנה. כתוצאה ממחלוקות בין הכוחות הפוליטיים השונים, ארצות הברית סירבה להכיר בממשלה הסובייטית. בשנים 1918–1920 השתתפו חיילים אמריקאים בלחימה פעילה בייחוד בולדיווסטוק ובמזרח הרחוק הרוסי וב-30 ביוני 1922 חדלה ארצות הברית להכיר בדיפלומט הלא-בולשביקי בחמטב כשגריר רוסיה.
קריסת האימפריה
 |
ראו גם – יחסי ארצות הברית–ברית המועצות |
ביולי 1922 הכירה ארצות הברית בעצמאותן של אסטוניה, לטביה וליטא ובהמשך ארצות הברית הייתה לאחת ממדינות המערב האחרונות שהכירו בברית המועצות, כאשר אלכסנדר טרויאנובסקי הפך לשגריר הראשון של ברית המועצות בארצות הברית בשנת 1933 והיחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות לארצות הברית נוצרו ב-16 בנובמבר 1933.
השוואה
| שם נפוץ | האימפריה הרוסית | ארצות הברית |
|---|---|---|
| שם רשמי | האימפריה הרוסית, או רוסיה | ארצות הברית של אמריקה |
| סמל | 
|
.svg)
|
| דגל | 
|
|
| שטח | 22,800,000 ק"מ רבוע (1900) | 9,526,46 ק"מ רבוע[1] |
| אוכלוסייה | 175,000,000~ (1914) | 101,961,000 (1916) |
| עיר בירה | סנקט פטרבורג | וושינגטון די. סי. |
| ממשל | מונרכיה אבסולוטית | פדרציה נשיאותית רפובליקה חוקתית מערכת רב-מפלגתית |
| קיסר/נשיא ראשון | פיוטר הגדול | ג'ורג' וושינגטון |
| ייסוד | 862 (רוס של קייב) 16 בינואר 1547 (נסיכות) 22 באוקטובר 1721 (אימפריה) |
4 ביולי 1776 (הכרזת העצמאות) 3 בספטמבר 1783 (הכרה בעצמאות) 21 ביוני 1788 (חוקה) |
| שפות רשמיות | רוסית | אין (אנגלית דה פקטו) |
ראו גם
לקריאה נוספת
- Bailey, Thomas A. America Faces Russia: Russian-American Relations from Early Times to Our Day (1950). אונליין
- Bashkina, Nina N; and David F. Trask, eds. The United States and Russia : the beginning of relations, 1765-1815 (1980), 1260pp online free primary sources
- Bolkhovitinov, Nikolai N. The Beginnings of Russian-American Relations, 1775-1815. (Harvard University Press, 1975).
- Dulles, Foster Rhea. The road to Teheran : the story of Russia and America, 1781-1943 (1945) online free to borrow
- Golder, Frank A. "The American Civil War Through the Eyes of A Russian Diplomat" American Historical Review 26#3 (1921), pp. 454–463 online, about ambassador Stoeckl
- Jensen, Ronald J. The Alaska Purchase and Russian-American Relations (1973).
- Kolchin, Peter. Unfree labor: American slavery and Russian serfdom (1987) online free to borrow
- Saul, Norman E. Distant Friends: The United States and Russia, 1763-1867 (1991)
- Saul, Norman E. Concord and Conflict: The United States and Russia, 1867-1914 (1996)
- Saul, Norman E. The A to Z of United States-Russian/Soviet Relations (2010)
- Saul, Norman E. Historical Dictionary of Russian and Soviet Foreign Policy (2014).
- Thomas, Benjamin P.. Russo-American Relations: 1815-1867 (1930).
- Trani, Eugene P. "Woodrow Wilson and the decision to intervene in Russia: a reconsideration." Journal of Modern History 48.3 (1976): 440-461.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
