ימי טוהר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, ימי טוהר הוא כינוי הלכתי לתקופה בת 33 יום או בת 66 יום (לידת זכר או נקבה בהתאמה), החלה לאחר תקופה בה האישה היולדת טמאה בטומאת יולדת.

במקרא

המקור לדין זה כתוב בפרשת תזריע:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה

.

דם טוהר

על כל דם נידות או זיבות חל דין טומאה. הדם גורם טומאה על כל מי שנוגע בו, כאשר הוא לח או יבש. דם טוהר שהוא דם שיצא מהאישה בתקופת הטהרה (לאחר תום ימי טומאת יולדת) אינו טמא[1], משום שהתורה קבעה שאינו מטמא את האישה ממנה יצא. במקרה והאישה עדיין טמאה בטומאת יולדת אך נמצאת בתקופת הטהרה (מקרה זה יכול להתרחש אם תמו ימי טומאת יולדת אך האישה עוד לא טבלה במקווה), נחלקו בית שמאי ובית הלל לדינה:

דם יולדת שלא טבלה, בית שמאי אומרים, כרוקה וכמימי רגליה. ובית הלל אומרים, מטמא לח ויבש

המחלוקת בין רב ללוי

קיימת מחלוקת בין רב ללוי בר סיסי בפרשנות המחלוקת. המחלוקת תלויה בשאלה בסיסית בדין דמה הטהור של היולדת - היוצא בימי טהרה.

המחלוקת בפרשנות לסיבה שבשלה טיהרה התורה דם יולדת בתקופה שבין 7-14 ל-40-80 יום היא כך: לפי רב, דם הטוהר הוא דם שנובע מאותו מקום בדיוק שממנו נובע דם הנידה, אלא שהתורה קבעה שבאופן רגיל הדם טמא ובימים אלו הדם טהור ואינו גורם לאשה טומאת נידה. לעומת זאת סבור לוי בר סיסי שבזו תלויה מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל: לפי בית שמאי אכן "מעיין אחד הוא", אך לפי בית הלל מדובר בשני מעיינות בגופה של האישה שמהם נובע דם, האחד טמא והשני - שממנו יוצא דם בתקופת הטהרה של היולדת - טהור.

הנפקותא ההלכתית האם "מעיין אחד הוא" או "שני מעיינות" היא ב"שופעת" - מקרה שנביעת הדם החלה בימי טומאה (שבעה או ארבעה עשר) והמשיכה בימי טהרה (עד ארבעים או שמונים) או להפך; החלה בימי טהרה והמשיכה בימי טומאה. במקרה כזה ברור לנו שמדובר במעיין אחד, שזהותו ידועה לנו על ידי הזמן שבו החל לזוב, וממילא לפי הדעה האומרת ש"שני מעיינות הן" במקרה כזה דינו של הדם יהיה לפי הזמן שבו החל לזוב, ולפי הדעה ש"מעיין אחד הוא" דינו יהיה תלוי בזמן שבו זב.

לפי מחלוקת זו, נחלקו רב ולוי בפרשנות המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. אנו מוצאים שבית הלל מחילים טומאה על "דם יולדת שלא טבלה" בניגוד לבית שמאי. במה תלויה המחלוקת? לפי לוי - מדובר באופן שבו האשה "שופעת" דם מתוך ימי הטומאה לימי הטהרה, ובית שמאי ובית הלל נחלקו בשאלה האם "מעיין אחד הוא" או "שני מעיינות", לפי בית הלל מדובר ב"שני מעיינות", וממילא במקרה שהאשה שופעת דם מימי הטומאה לימי הטהרה ברור שהדם טמא, אך לפי בית שמאי "שני מעיינות הן" וממילא הדם אינו מטמא מהתורה רק מדברי חכמים, שנתנו היכר לדבריהם וטימאו את הדם רק כאשר הוא לח ולא כאשר הוא יבש, שזה דומה לדין של רוקה של היולדת ומימי רגליה. לעומת זאת, סבור רב, שהן בית שמאי והן בית הלל סבורים ש"מעיין אחד הוא", ולכן ברור שמיד בחלוף ימי הטומאה הדם שנוזל דינו להיות טהור, אלא שלפי בית שמאי די בכך שעברו ימי הטומאה והדם שופע בימי הטהרה כדי לטהר את הדם, ולפי בית הלל התורה קובעת שהדם טהור בימי הטהרה רק אם האישה טבלה לאחר ימי הטומאה, ומכיוון שעדיין לא טבלה - דמה טמא.

יולדת בזוב בימי הטוהר

מחלוקת נוספת בין בית שמאי ובין בית הלל היא בדינה של אישה שילדה בימי זיבה (אחד עשר יום שלאחר שבעת ימי הנידה). בניגוד למחלוקת הקודמת, השאלה נוגעת מעשית רק בדיני טומאה וטהרה של הנוגע בדמה של האישה, שהרי האישה עצמה טמאה בכל מקרה בטומאת זיבה.

ומודים ביולדת בזוב, שהיא מטמאה לח ויבש

לפי דעתו של רב, לפיה לכולי עלמא "מעיין אחד הוא - התורה טימאתו והתורה טיהרתו", מובן כי אף שהתורה טיהרה את מעיין הדם כאשר הדם יוצא בימי טהרה, אף על פי כן אם האישה טמאה בטומאת זיבה, מכיון שעליה עדיין לספור שבעה נקיים מדם, הרי שלא טיהרה התורה את הדם, ועל כן אף שעכשיו בימי טוהר היא, ולפי בית שמאי היה על הדם להיות טהור עדיין הדם טמא ומטמא. אך לפי דעתו של לוי, לפי בית הלל ש"שני מעיינות הן", מדובר כאן ב"שופעת" מימי הטומאה לימי הטהרה, שבמקרה כזה, אפילו לפי בית הלל שסוברים ש"שני מעיינות הן", כיון ששופעת היא דמה טמא. וחידוש המשנה לבית שמאי הוא שאף שסוברים "מעין אחד הוא" וממילא יש לטהר את דמה של האישה, מכיוון שהתורה טיהרה בימי טוהר את אותו מעיין עצמו ששופע בימי הנידה, אף על פי כן ביולדת זבה, לא טיהרה התורה את הדם, אלא, רק לאחר שהאישה תספור שבעה נקיים לאחר זיבתה[2].

לאחר חומרת רבי זירא

הגמרא מביאה מרבי זירא חומרה שהתקבלה בקרב בנות ישראל: "בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים"[3]- כדי להיטהר האשה צריכה לבדוק שבעה ימים שהיא לא רואה דם ואחר כך לטבול. חומרה זו נתקבלה כהלכה פשוטה[4]

לשיטת הרמב"ן חומרת רבי זירא נוהגת גם בימים שבהם מדין תורה דם האשה טהור. ואילו לשיטת הרמב"ם[5] חומרת רבי זירא היא רק על דם טמא, ויש תקנה נפרדת של הגאונים לאסור גם דם טהור. הרמב"ם מוסיף שתקנה זו לא נתקבלה בכל המקומות, וכן נהגו למעשה במקומו של רבינו תם, אולם בסוף תקופת הראשונים התקבל כבר דין זה בכל קהילות ישראל[6].

בשיטת הראב"ד יש סתירה, כי ביורה דעה סימן קצ"ד כתב הבית יוסף שהראב"ד סובר כהרמב"ן, ואילו בסימן ק"צ[7] כתב הטור בפירוש שהראב"ד חולק עם הרמב"ן, וסובר שמה שהחמירו כיום שלא לבעול על דם טוהר הוא חומרא בעלמא ואינו מחמת חומרא דרבי זירא.

ימי טוהרטבילה (יהדות)דימום

הערות שוליים

  1. ^ כך שיטת הרמב"ם מטמאי משכב ומושב פרק ה' הלכה ה'. אולם הרשב"א בנדה ל"ה ב' סבור כי המחלוקת היא רק לפי השיטות שמקור מקומו טהור, אבל לשיטות שמקומו טמא גם בימי טוהר הדם טמא.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף לה עמוד ב.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף סז עמוד א
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לא עמוד א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפג .
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א.
  6. ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קצ"ד.
  7. ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן ק"צ סעיף מב, לפי פירוש הבית יוסף והב"ח.
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0