מלחמת הולנד–אנגליה השלישית
 | ||||||||||||||||||
| ציור קרב טסל ב-1673, מאת וילם ואן דה ולדה, הצעיר | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1672–1674 (כשנתיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת הולנד-אנגליה השנייה | |||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת הולנד-אנגליה הרביעית | |||||||||||||||||
| מקום | הים הצפוני, ניו יורק, סנט הלנה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הולנדי; חזרה למצב שלפני המלחמה, חוזה וסטמינסטר | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת הולנד-אנגליה השלישית (באנגלית: Third Anglo-Dutch War, נקראת גם Third Dutch War, "המלחמה ההולנדית השלישית"; בהולנדית: Derde Engelse Oorlog, "המלחמה האנגלית השלישית", או Derde Engelse Zeeoorlog, "המלחמה הימית האנגלית השלישית") הייתה עימות צבאי בין ממלכת אנגליה לרפובליקה ההולנדית אשר נמשכה בין אפריל 1672 לתחילת 1674. המלחמה הייתה חלק מעימות גדול יותר בין הולנד ובעלות בריתה לבין ממלכת צרפת, והשלישית בסדרת עימותים ימיים בין האנגלים להולנדים.
בהשוואה לראשונה ולשנייה, היו הסיבות לפרוץ המלחמה השלישית בין הולנד לאנגליה פוליטיות יותר מאשר כלכליות. צ'ארלס השני, מלך אנגליה, הושפל מהפשיטה על מדווי שהתרחשה במהלך המלחמה שנייה, ולואי ה-14, מלך צרפת, נפגע מכך שהתערבותה של הולנד באמצעות הברית המשולשת מנעה ממנו את כיבוש ארצות השפלה הספרדיות. שיקולו של צ'ארלס היה, שמלחמה חדשה עם הולנד תחזק את מועצת שריו, ותבטיח בצורה טובה יותר את המשך שלטונו. לואי, ששאף לכבוש את ארצות השפלה הספרדיות, חתם עם צ'ארלס על אמנת דובר הסודית, במטרה להרוס את הרפובליקה ההולנדית. תוצאה זו נראתה ניתנת להשגה, היות שצבא היבשה ההולנדי היה חלש, ואם כי הצי היה חזק, הייתה לצי האנגלי-צרפתי המשולב עדיפות מספרית. האפשרות של מלחמה נוספת עם הולנד הייתה לא פופולרית באנגליה, כך שלצ'ארלס היו קשיים בהשגת ההון למימונה. צ'ארלס הסתמך על סובסידיות סודיות מצרפת, הטעה את הפרלמנט, סירב לשלם את חובות הכתר, ופברק תקריות דיפלומטיות על מנת להצדיק את היציאה למלחמה. הסובסידיות הצרפתיות שהובטחו לצ'ארלס על פי אמנת דובר היו אמורות לשחררו מהתלות בהחלטות הפרלמנט למימון. הסוחרים האנגלים התנגדו למלחמה באופן כללי עוד לפני פריצתה, והתנגדותם גברה כאשר נכשל צ'ארלס בהשגת ניצחון מהיר, בעוד שהם העדיפו פעולה כנגד מכסי המגן הצרפתיים, במקום.
הצי המלכותי הצטרף ב-1672 לכוחות צרפת על מנת לסייע בתקיפת הרפובליקה, אך ארבעה ניצחונות אסטרטגיים של הצי ההולנדי, בפיקודו של לוטננט אדמירל מיכיל דה-רויטר, הכשילו את ניסיונות הצי האנגלו-צרפתי המשולב להטיל הסגר ימי, זאת על אף עליונותם הכמותית הברורה. ניסיון להפוך את מחוז הולנד לשטח חסות אנגלי כשל גם הוא.
הפרלמנט האנגלי, אשר חשש כי הברית עם צרפת הייתה חלק ממזימה אשר תהפוך את הממלכה לרומית-קתולית, אילץ בסופו של דבר את צ'ארלס השני לנטוש את המלחמה היקרה, שלא הביאה לאנגליה הישגים כלשהם, ולחתום עם הולנד על חוזה וסטמינסטר.
הכנות
אף על פי שאנגליה, שוודיה והרפובליקה ההולנדית חתמו ב-1668 על הסכם הברית המשולשת במטרה למנוע מצרפת לכבוש את ארצות השפלה הספרדיות במהלך מלחמת הדבולוציה[1][2], חתם צ'ארלס השני על אמנת דובר הסודית ב-1670, לפיה תצטרף אנגליה לצרפת במלחמתה כנגד הפרובינציות המאוחדות[3][4]. צ'ארלס, שחש מושפל מאירועי מלחמת הולנד-אנגליה השנייה, ובמיוחד מהפשיטה על מדווי, הסכים לחתום על הסכם הברית המשולשת רק כדי ליצור חיץ בין צרפת להולנד, שתי בעלות ברית לשעבר[5]. בעוד שבגלוי ניסה צ'ארלס להפיג את המתח בין הולנד לצרפת, ושלח את שגרירו ויליאם טמפל להכריז על ידידות ארצו בפני הפנסיונר הגדול, יוהאן דה ויט, תכנן בסתר לפתות את לואי ה-14 לצאת למערכה כנגד ההולנדים. הובטח לו, כי לאחר ניצחון הצרפתים תוענק לאנגליה שליטה על אזורים אסטרטגיים בחוף ההולנדי, אשר יהפכו לאחוזות של הכתר האנגלי. ואלחרן (Walcheren), קאדזנד (Cadzand) וסלוס (Sluis) הוזכרו, אך צ'ארלס היה מעוניין גם בבריאל (Brielle), טסל, טרסחלינג (Terschelling) ודלפסיל (Delfzijl), על מנת שיעניקו לו שליטה על נתיבי המים הפונים לעבר ערי הנמל ההולנדיות העיקריות, רוטרדם ואמסטרדם, כאשר האחרונה נחשבה באותה תקופה לעיר העשירה באירופה.
צ'ארלס קיווה שההתקפה המתוכננת תפתח ב-1671, אך היא נדחתה בשנה מכיוון שהיה על הצרפתים להקים ערוצים דיפלומטיים עם שתי מדינות גרמניות: נסיכות הבוחר ממיניסטר ונסיכות הבוחר מקלן. עד אותה תקופה שימשו ארצות השפלה הספרדיות כאזור חיץ בין הולנד לצרפת; כיבוש הערים המבוצרות של פלנדריה ודרום הרפובליקה יהיה יקר כמו גם איטי מדי עבור מערכה מהירה ומכרעת. בנוסף, הבטיח לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", לא להתערב בתוכניות הצרפתים בתנאי שארצות השפלה הספרדיות לא יותקפו. מסיבה זו, הסכימו צרפת והנסיכויות הגרמניות לעבור דרך הדיוקסיה של ליאז', שהייתה שטח חסות של קלן וגבלה בארצות השפלה הספרדיות, ולתקוף מכיוון לא צפוי את הרפובליקה ממזרח. מיניסטר וקלן הסכימו להצטרף לפלישה הצרפתית עם צבאותיהן[6].
צ'ארלס ניסה לנצל את העיכוב ולזרוע מחלוקות בין הסיעה האורנז'יסטית, אשר תמכה בהשבת בית אוראנז' (בראשו עמד באותה תקופה אחיינו של צ'ארלס, וילם השלישי) למשרד הסטאדהאודר, לבין סיעת המדינות הרפובליקניות שהונהגו על ידי דה ויט. כאשר בנובמבר 1671 ביקר וילם את צ'ארלס כדי לדרוש מבית סטיוארט לשלם חלק מחובו לבית אוראנז', התכוון האחרון לשתף את אחיינו במזימה, ולהבטיח לו להפוך לריבון כנסיך הולנד בראש ממשלת בובות בתמורה לשיתוף הפעולה שלו עם כוח הפלישה. אך צ'ארלס בחר לפתוח את ניסיון הגיוס של הנסיך הצעיר בהצעה להפוך לרומי-קתולי, מכיוון שהאמין שקתוליות היא המתאימה ביותר עבור שליטים אבסולוטיים. תגובתו המזועזעת של וילם להצעה שכנעה את צ'ארלס שעדיף שלא לחשוף בפניו את פרטי אמנת דובר.
מאמציו של צ'ארלס הוגבלו בשל הצורך לבקש מהפרלמנט האנגלי להצביע עבור הקצאת משאבים להקמת צי מלחמה גדול. צבא היבשה החלש של אנגליה לא התערב בלחימה, מלבד חטיבה אחת ששירתה בצבא צרפת בפיקודו של דוכס מונמות', התמקדו הפעולות המלחמתיות במשימות שניתנו לצי: הבסת הצי ההולנדי והטלת הסגר ימי על החוף. צ'ארלס זכה לסובסידיות משמעותיות מלואי ה-14, כ-225,000 פאונד לשנה, אך העדיף לבזבז את הכסף על מותרות עבור חצר המלוכה שלו; מכיוון שהאמנה הייתה סודית, לא היה יכול להשקיע את הכסף בצי בכל מקרה. בעוד שב-1664 הייתה הממלכה, לדברי סמיואל פיפס, "זועמת למלחמה", היו מרבית תושביה ב-1671 מיואשים מן הסיכוי "להביס את ההולנדים" והייתה התנגדות נרחבת לכל העלאה נוספת של המיסים. כדי לספק הון לטווח הקצר, התכחש צ'ארלס לחובות הכתר בפני נושיו ב-2 בינואר 1672 בצעד שכונה "העצירה הגדולה של משרד האוצר" (Great Stop of the Exchequer), מה שהבטיח לו כ-1,300,000 פאונד[7], אך בטווח הארוך התברר כהרה אסון מכיוון שהחליש את יכולתו ללוות באשראי. מאוחר יותר אף הודה צ'ארלס כי היה זה "צעד שגוי".
תקרית ה"מרלין"
הפרלמנט בהחלט לא היה נלהב לגבי יציאה למלחמה חדש, והמלך ניסה להסית את דעת הקהל באנגליה כנגד הולנד באמצעות יצירת תקרית חמורה. רוזן ארלינגטון שלח את היאכטה המלכותית, ה"מרלין", כאשר על סיפונה אשתו של טמפל, דורותי אוסבורן, ב-24 באוגוסט 1671 להפליג דרך הצי ההולנדי שעגן מול חוף בריאל לעבודות תחזוקה. האוניות ההולנדיות הניפו את דגליהן כאות הצדעה, דבר שהיה מקובל בין מדינות ביחסי ברית, אך סירבו לירות מטח כבוד מכיוון שהטילו ספק בכך שה"מרלין" היא אוניית מלחמה אמיתית. צ'ארלס שלח את סר ג'ורג' דאונינג, השגריר החדש בהאג, שדרש שהאדמירלים האחראיים לכך ייענשו בחומרה, ולכך סירבו חברי הפרלמנט של הולנד. בתחילת 1672 היה על דאונינג, שכבר הפך שנוא על האוכלוסייה ההולנדית עוד במהלך המלחמה הקודמת, לברוח מהאג מחשש לחייו. טמפל העיר באירוניה לצ'ארלס, כיוון שהיה אוהד של ההולנדים בעצמו, שלו ולאשתו היה הכבוד לשמש ככלי משחק בחורבן המתקרב על הולנד.
אף על פי שדה ויט נטה להאמין להבטחות הדיפלומטיות שנשלחו אליו מאנגליה ומצרפת שאין בכוונתן לפלוש לשטח הולנד, פירשו פוליטיקאים ואנשי צבא הולנדיים אחרים את הפעולות הדיפלומטיות הצרפתיות בנסיכויות הגרמניות השכנות, את הכנת הצי המלכותי האנגלי ואת הקמתם של צבאות גדולים כסימן ברור למלחמה בלתי נמנעת. ב-25 בפברואר 1672, על אף גילו הצעיר, התמנה וילם השלישי לקפטן-גנרל של צבא הקונפדרציה ההולנדית. חילוקי דעות בין הסיעות השונות וחוסר ודאות לגבי האסטרטגיה הצרפתית מנעו את הקמתו של כוח צבאי משמעותי: מרבית 83,000 החיילים שגויסו (70,000 רגלים ו-12,710 פרשים) הועברו כחיל מצב למצודות הגבול[8]. ככל שהייתה הרפובליקה ההולנדית לא מוכנה בצורה מספקת כנגד מערכה יבשתית, היה מצבה טוב בהרבה בזירה הימית, אף על פי שהפרלמנט של הולנד החליט להגביל את תקציב הצי ל-4,776,248 גילדן (הפחתה מהערכות התקציב הראשונה שעמדו על 7,893,992 גילדן), בניסיון לא להתגרות באנגלים[9].
ב-1667, לאחר שהשמיד את עמוד השדרה של הצי האנגלי בצ'טהאם, נחשב הצי ההולנדי לחזק בעולם, אך עד 1672 כבר שיקם הצי האנגלי את כוחו, בעוד שאוניות הולנדיות מעטות נבנו במקביל, כאשר אחד מהמחוזות החופשיים, פריסלנד, לא היה מסוגל לתרום אוניות רבות מכיוון שהיה נתון תחת מתקפה מצד מיניסטר. עם זאת, הצליחו ההולנדים למנוע את הניסיונות להסגר ימי ונחיתה של כוחות אויב על חופיהם, זאת על אף שכוחם הגיע לשליש מעוצמתם המשולבת של ציי אנגליה וצרפת, בזכות עליונותם ברמת אימון אנשי הצוות. בקרבות העיקריים של 1666 עדיין היו ההולנדים בתהליך של הכרת אוניותיהם החדשות וכתוצאה מכך ביצעו מפקדיהן טעויות טקטיות קשות. בנוסף, פגע סכסוך אישי בין מיכיל דה-רויטר לקורנליוס טרומפ באחדותו של הצי. דה-רויטר ניצל את הקיץ של 1771 לעריכת תמרונים ותרגילים במערך טורי, בשיפור תרגולות הירי ובהשלטת רמה גבוהה יותר של משמעת. כתוצאה מכך, הגיעה הרפובליקה ב-1672 לשיאה מבחינת עוצמת כוחה הימי. בצי האנגלי, לעומת זאת, גברה קנאתו של אדוארד ספראג (Edward Spragge) במעמדו של מפקדו העליון, הנסיך רופרט מהריין. בנוסף, שבר ספראג פעמיים את מערך הלוחמה של הצי על מנת לפתוח בקרב אישי מול טרומפ, לאחר שנשבע להורגו מכיוון שהעליב את אשתו. שיתוף הפעולה בין ציי אנגליה לצרפת היה גרוע, ורצוף באי הבנות וחשדנות הדדית.
צ'ארלס התכוון להשתמש באחיינו וילם כבובה, באמצעות העלאתו ממעמד חסר חשיבות לזו של שליט לגיטימי, אשר יבטיח את כניעותו כלפי המלך האנגלי. עם זאת, גרם איום הפלישה לאפקט שלא נלקח בחשבון, אשר חיזק את מעמדו של וילם. בינואר 1672, ניסה וילם, אשר הבין בשלב זה את כוונותיו של צ'ארלס, לנצל את עליית כוחו ולהציע להפוך את הרפובליקה ההולנדית לבעלת בריתה של אנגליה. בתמורה היה על צ'ארלס לדרוש מהפרלמנט ההולנדי למנות את וילם למשרת הסטאטהולדר ובמקביל לנטוש את בריתו עם צרפת. צ'ארלס בחר שלא לקבל את ההצעה; כאשר לא תהיה תחת איום פלישה צרפתית, הוא לא ציפה כי הולנד תקיים את תנאי הברית.
כפי שאירע בעימות הקודם ביניהן, כבר לפני פתיחתה הרשמית של המלחמה ניסו האנגלים ליירט את השיירה השנתית של אוניות סוחר הולנדיות אשר הפליגה מהלבנט, בליווי אוניות מלחמה כהגנה מפני הקורסארים הברברים. בין ה-12 ל-13 במרץ 1672 תקפה שייטת בת 18 אוניות בפיקודו של האדמירל האנגלי רוברט הולמס את השיירה, שמנה 72 אוניות סוחר וחמש אוניות מלחמה, בעת מעברה בתעלה האנגלית. ההתקפה נהדפה בידי האדמירל ההולנדי קורנליוס איוורטסן (Cornelis Evertsen) שאיבד רק אוניית מלחמה אחת ושלוש אוניות סוחר[10].
הפלישה
על פי ההסכם שנחתם בדובר, הצטרפה אנגליה לצרפת והכריזה מלחמה ב-7 באפריל 1672, לאחר שהאחרונה הכריזה מלחמה יום קודם לכן, כאשר העילה הייתה תקרית ה"מרלין". מקורות רבים מציינים בטעות כי אנגליה הכריזה מלחמה כבר ב-27 במרץ, כתוצאה מהשימוש שעשו האנגלים בלוח היוליאני אשר פיגר בעשרה ימים אחרי הלוח הגרגוריאני בו נעשה שימוש ביבשת אירופה.
במפתיע, נעו הצרפתים במהירות, הודות למערכת חדשה של בסיסי אספקה שאת הקמתם יזם המרקיז פרנסואה-מישל לה טלייה, השר לענייני מלחמה[11]. בתוך חודש אחד בלבד, החל מה-7 במאי, צעד צבא צרפתי בן 130,000 איש (118,000 רגלים ו-12,500 פרשים) אותו ליווה לואי ה-14 אישית, דרך ליאז', עקף את המצודה ההולנדית החזקה במאסטריכט, נע במורד הריין תוך שהוא כובש שש מצודות השייכות לדוכסות קליף ובהן חיל מצב הולנדי, וב-12 ביוני חצה את הריין התחתון אל תוך בטאוויה ובכך פלש לשטח הרפובליקה תוך שהוא עוקף את קו ייסל (IJssellinie). כתוצאה מכך, הוציאה אוברייסל את כוחותיה מתוך הצבא ההולנדי, שגם כך היה נחות מספרית, במטרה להגן על עריה. זמן קצר לאחר מכן נכנע המחוז בפני כריסטוף ברנרד פון גאלן, בישוף מיניסטר, אשר צבאו צעד צפונה כדי לכבוש את דרנתה וצר על חרונינגן.
וילם נאלץ לסגת עם צבאו לאוטרכט, ועמו 9,000 חיילים בלבד, אך הבורגנות סרבה להכין את העיר למגננה, ותחת זאת פתחה את שערי העיר בפני הצבא הצרפתי על מנת להימנע ממצור. וילם וצבאו נסוגו אל מעבר לקו המים ההולנדי (Hollandse Waterlinie), אזור שניתן להצפה בקלות, במטרה להגן על ליבה של הרפובליקה, אך ההצפה לא החלה, לאחר שהשלטונות הורו על הכנות לביצועה רק ב-8 ביוני, ועוכבה בשל התנגדותם של תושבי הכפרים המקומיים לכך שהמים הגואים יפגעו ברכושם.
בינתיים, התרחש הקרב הימי הראשון. לאחר הכרזת המלחמה האנגלית, העלה הפרלמנט ההולנדי את תקציב הצי ב-2.2 מיליון גילדן. דה ויט, אשר ביקש ניצחון ימי מכריע, החליט על אסטרטגיה תוקפנית ושלח את דה-רויטר למשימה להשמדת צי בעלות הברית. ב-7 ביוני הפתיע דה-רויטר את הצי המשולב בזמן שקיבל אספקה מול החוף האנגלי, והאחרון ניצל מתבוסה בקרב סולביי רק מכיוון שהצי ההולנדי איבד את יתרונו בשל היפוך בכיוון הרוח. עם זאת, כתוצאה מהקרב, בו נהרג גם אדוארד מונטגיו, רוזן סנדוויץ' ה-1, נוטרל צי בעלות הברית מכל ניסיון למבצע ימי משמעותי למשך שארית העונה, מלבד ניסיון כושל ליירט את שיירת החברה ההולנדית להודו המזרחית בעת הפלגתה בחזרה מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים. הניסיון לקיים הסגר ימי על החוף ההולנדי כשל. קורנליוס, אחיו של דה ויט, התלווה לצי על מנת לזקוף את הניצחון לזכותו של המשטר, אך המצב ביבשה ביטל הישג זה.
נוכחות צבא פולש בלב הרפובליקה גרם לפאניקה ציבורית נרחבת. ב-14 ביוני החליט הפרלמנט ההולנדי לפנות לצרפת ולאנגליה לגבי גיבוש התנאים לשלום. מצב זה שכנע את לואי כי המלחמה כבר הוכרעה, ובעצתו של לה טלייה פתח במשא ומתן על מנת להגיע להסכם שתנאיו ייטיבו ככל הניתן עם צרפת. אוכלוסיות הערים ההולנדיות פתחו במהומות, בהאשימן את המשטר באחריות לאסון וקראו לנסיך וילם מאורנז' לתפוס את השלטון. מרבית מועצות הערים הפכו מרצון לתומכות בית אוראנז' או הוכרחו לעשות זאת בלחץ תומכיו. צ'ארלס תמך תמיד בסיעה האורנז'יסטית; כעת השיבה לו הסיעה על תמיכתו, כאשר האשימה את הסיעה הרפובליקנית ברצון למסור שטחים לצרפת והציגה את צ'ארלס כאדם היחיד המסוגל להציל את הולנד מכיבוש צרפתי. בהיסטוריה ההולנדית כונתה שנת 1672 כ"שנת האסון" (Rampjaar).
על אף האווירה הציבורית התבוסתנית, לא היה המצב כה נואש כפי שהאמינו התושבים. דה ויט העריך, כי האינטרסים המנוגדים בין צרפת לאנגליה ימנעו מהן לשתף פעולה בצורה מוצלחת. שני המלכים, שהונעו לפעול מתוך תשוקה לנקמה, שיתפו פעולה ביניהם כל עוד לא הושגה מטרתם העיקרית, השפלת ההולנדים. לאחר שהושגה מטרתם, החל כל מלך לדאוג מכך שעמיתו עלול להרוויח יותר מידי מתוצאות המלחמה; אף צד לא היה מוכן להשפעה מוחלטת של בן בריתו על הולנד, ועל החזקותיה המסחריות הענקיות. כאשר הגיעה משלחת הולנדית לבירור תנאי השלום, דרש לואי רק את דלפסיל, הנמל בעל החשיבות המועטה ביותר אותו דרש צ'ארלס באמנת דובר, עבור אנגליה. עם זאת, כאשר הציעה המשלחת למסור את המצודות הדרומיות של הרפובליקה, אשר כיבוש צרפתי שלהן יהפוך את ארצות השפלה הספרדיות לבלתי ניתנות להגנה, יחד עם עשרה מיליון גילדן, סירב לכך לואי. ביודעו שהמשלחת אינה מוסמכת לקבל החלטות בנוגע לדת ולשלמותן הטריטוריאלית של המחוזות עצמם (ערי המצודות הדרומיות של ברדה, דן בוס ומסטריכט היו תחת שליטה ישירה של הפרלמנט של הולנד), דרש לואי, מלבד עשרים מיליון גילדן ומשלחת שנתית אליו מהפרלמנט ההולנדי אשר תבקש מחילה על בגידתה, הענקת חופש דת לקתולים או שליטה על אוטרכט וחלרה (בהולנדית: Gelre), כאשר המניע היחיד שלו לכך היה הרצון להשפיל את הולנד מעט יותר. עם זאת, לא חידש לואי את תנועת צבאו, מחשש שבשל האיום הנשקף ממנו תעבור הולנד מרצון לידיו של צ'ארלס.
לואי המתין בשעה שהמשלחת שבה להולנד לקבלת הוראות חדשות, תהליך שארך זמן בשל ביזור האדמיניסטרציה ההולנדית; היה צורך שכל מועצות הערים השונות ידונו בנושא. בינתיים, המשיכו המים למלא את הפולדרים של קו ההגנה, וב-7 ביולי הושלמה ההצפה ופרובינציית הולנד הייתה מוגנת מפני התקדמות צרפתית נוספת. לואי לא הוטרד מכך, היות שהתמקד בכיבוש אמסטרדם. ניסיון מוקדם לכבוש את העיר במתקפת פתע של פרשים נכשל ולואי החליט להימנע ממצור יקר בשטח הבוצי ולהמתין לחורף. לואי ציפה, בתקופה בה שרר באירופה עידן הקרח הקטן, שכוחותיו יוכלו להתקדם באמצעות חצייה על גבי הקרח שיופיע. בהשאירו את הכוח העיקרי של צבאו מאחור, שב לואי לצרפת ב-26 ביולי, כשהוא לוקח עימו 18,000 חיילים ומשחרר כ-20,000 שבויים הולנדיים, במטרה להימנע מההוצאות הכרוכות באחזקתם.
ב-4 ביולי התמנה וילם השלישי לסטאדהאודר של מחוז הולנד; וב-16 ביולי, של זיילנד. בתחילת יולי עשה צ'ארלס ניסיון לדרוש את חלקו בשלל ושלח את הלורד ארלינגטון, אחד מהפוליטיקאים הבודדים שהיו בסוד אמנת דובר, יחד עם דוכס באקינגהאם אל הרפובליקה כדי לדון בתנאי השלום. ארלינגטון נחת בברילה, בליווי גולים הולנדים אורנז'יסטים ששהו באנגליה, ונסע למפקדתו של וילם בנברברוג (Nieuwerbrug), כאשר לאורך מסלולו הריעו לו תושבים שהאמינו שמטרת הביקור היא הענקת סיוע אנגלי כנגד צרפת. כשהגיע ב-5 ביולי מסר ארלינגטון שצ'ארלס מתעקש על הפיכת אחיינו לנסיך הריבון של הולנד כולה, זאת בתמורה לתשלום של עשרה מיליון גילדן על מאמצי האנגלים, תשלום שנתי של 10,000 פאונד על זכויות דיג ההרינג בים הצפוני והחזרת סעיפי חוזה נאנסאץ' מ-1585, לפיהם ישובו ברילה, סלויס (Sluis) ופליסינגן לשליטה אנגלית.
במקום למצוא את וילם כשהוא אסיר תודה על העזרה האנגלית בעלייתו לשלטון, גילה ארלינגטון עד מהרה שהנסיך זועם בשל הדרישות שהציג, ושלא כהרגלו אף הפגין את כעסו בפומבי והכריז כי "מוטב לו למות 1,000 פעמים מלקבל את תנאי ההסכם". ארלינגטון השיב כי הרפובליקה ההולנדית תושמד אם דרישותיו לא ייענו. סוף הפגישה הפך לריב וארלינגטון עזב מבלי שהשיג את מטרותיו, ופנה להאסוויק (Heeswijk), שם שכנה מפקדת הצבא הצרפתי אשר ניסה לצור לשווא על דן בוס. ב-16 ביולי חתם ארלינגטון על הסכם האסוויק עם הצרפתים, במסגרתו הוסכם על מספר דרישות מינימליות משותפות והבטחה שלא לחתום על שלום נפרד עם ההולנדים. וילם סירב לדרישות אלה ב-20 ביולי.
ב-18 ביולי קיבל וילם מכתב מצ'ארלס, שהיה מתון מאוד בתוכנו, ובו נטען כי המלחמה כוונה כלפי המשטר הרפובליקני בלבד ושהמכשול היחיד לשלום הוא השפעתה הנמשכת של סיעתו של דה ויט. וילם הגיב בהציעו את זכויות הדיג, תשלום של 400 אלף פאונד, ומסירת סלויס וסורינאם; בתמורה יהפוך אותו צ'ארלס לנסיך הריבון ויחתום עמו על הסכם שלום נפרד. כועס, האשים אותו צ'ארלס בעקשות לא הגיונית ובתכנון מזימות מאחורי גבו עם פוליטיקאים מהמפלגה הוויגית.
דה ויט נאלץ להתפטר ממשרת הפנסיונר הגדול לאחר שנפצע כתוצאה מניסיון התנקשות ביוני, בעוד שאחיו קורנליוס היה עצור בהאג בשל האשמות (ככל הנראה כוזבות) על שותפות במזימה לרצוח את וילם. ב-15 באוגוסט פרסם וילם בציבור את מכתבו של צ'ארלס שהביא להסתה נוספת של התושבים כנגד דה ויט. מהומות חדשות ורבות פרצו; ב-20 באוגוסט ביקר דה ויט את אחיו בכלאו ושניהם נרצחו בידי אנשי המיליציה של האג שארגן טרומפ, האדמירל האוראנז'יסט. כעת הובטח כוחו של וילם מפני איומים פנימיים.
בשלב זה של המלחמה מצאו עצמן בעלות הברית במצב לא נוח. אילולא קרב סולביי היה בכוחן להכניע את הולנד באמצעות הרעבת אוכלוסייתה, שהייתה תלויה לקיומה בייבוא של דגנים מאזור הים הבלטי. כעת לא היה להן מוצא אסטרטגי ברור מן העימות, מלבד לקוות כי ההולנדים יבינו את חומרת מצבם וייכנעו. בינתיים התדרדר מצבם שלהם; ניהול המלחמה היה יקר מאוד, ובמיוחד התקשה צ'ארלס לממנה. מיניסטר אף הייתה במצב חמור מכך, ובאוגוסט נאלצה לנטוש את המצור על חרונינגן. מעט לפני סופה של שנת 1672 כבשו הולנדים בחזרה את שובורדן (Coevorden) ושחררו את מחוז דרנתה, כאשר בידי בעלות הברית נותרו רק שלושה מתוך עשרת המחוזות שכבשו. קווי האספקה של הצבא הצרפתי היו מתוחים בצורה מסוכנת, ובסתיו 1672 עשה וילם ניסיון לנתקם באמצעות חציית ארצות השפלה הספרדיות דרך מסטריכט ותקיפתה של שרלרואה, שהייתה באותה תקופה עיירת גבול צרפתית הסמוכה לנתיבי האספקה שעברו דרך ליאז'.
בנוסף לקשיים אלה, הפכו המדינות הגרמניות, אף על פי שהבטיחו ללואי לשמור על נייטרליות, מודאגות מהצלחות הצרפתים ובייחוד מסרובם לפנות את דוכסות קליפה (Herzogtum Kleve). ב-25 ביולי חתם הקיסר לאופולד הראשון על חוזה הגנה עם הרפובליקה ההולנדית ויחד עם מרקיזות ברנדנבורג, שדוכסות קליפה הייתה שטח חסות שלה ושהכריזה עצמאית על ברית עם הולנד ב-6 במאי, שלח צבא בן 40,000 חיילים אל הריין. אף על פי שכוח זה לא תקף, די היה בנוכחותו כדי לגרום לצרפתים להעתיק את כוחותיהם מזרחה בתגובה. ב-27 בדצמבר לאחר גל קור עז, חצה הדוכס מלוקסמבורג את הקרח שנוצר על קו המים עם 8,000 חיילים בניסיון לכבוש את האג, אך הפשרה פתאומית של חלק מהקרח השמידה מחצית מכוחותיו והוא נסוג בקושי רב.
1673
בחורף 1673 נכשלו ניסיונות צבא צרפת לחצות את קו המים על גבי הקרח, בשל הפשרות נוספות כמו גם פשיטות הטרדה מצד ימאים הולנדיים אשר צוידו במחליקיים. באביב, הסתיימו בכישלון גם הניסיונות לנקז את המים בחלקו הצפוני של הקו או לחצותו באמצעות רפסודות. בעוד המשך המתקפה ממזרח הוכחה כלא פרקטית, גדלה חשיבותן של פעולות מצד הצי המלכותי, כאשר ניתנה פקודה לקיים לפחות הסגר ימי על החוף ההולנדי, בשיתוף עם שייטת הצי הצרפתי, ובמידת האפשר, להנחית חיילים על החוף ולכבוש את הרפובליקה ממערב. עם זאת, הדרך בה הייתה הפקודה אמורה להתבצע לא הייתה ברורה לגמרי. בניגוד לצי ההולנדי, היה לצי המלכותי ניסיון מועט בנחיתות אמפיביות, כך שהתוכנית הייתה להשתלט על נמל הולנדי תוך כדי הסתערות, זאת על אף היעדר מידע עדכני על השרטונות הרבים הסמוכים לחוף, המשתנים ללא הרף.
לפני ביצוע תוכנית זו, היה צריך להביס תחילה את הצי ההולנדי. אף על פי שהאנגלים יצרו בכוונה את הרושם, במטרה להטיל אימה על האוכלוסייה ההולנדית מפני פלישה, שאוניות נושאות חיילים נמצאות סמוך לשייטות של אוניות המלחמה, למעשה חנה כוח הפלישה (הקטן למדי) בגרייט ירמות' שבמחוז נורפוק, ועתיד היה לצאת למשימתו רק לאחר השגת שליטה ימית מלאה. בנושא זה היה הסיוע הצרפתי מועט ביותר; מפקדיו קיבלו הוראות ברורות מלואי לתת עדיפות עליונה להשרדותם של כלי השייט ולדווח לו אישית על כל הידע אותו רכשו מצפייה בטקטיקות בהן השתמשו ציי הולנד ואנגליה. פירוש הדבר היה, שהצי הצרפתי השתמש למעשה במערכה בים כהזדמנות ללמוד מניסיונם של אחרים.
במאי, הפליגו אוניות הצי האנגלי בפיקודו של הנסיך רופרט לעבר החוף ההולנדי בכוח עדיף; לעומתו נערך דה-רויטר בעמדה הגנתית בסקונוולד (Schooneveld)[12]. רופרט ניסה לאגף את הצי ההולנדי, הקטן יותר, בתקווה לגרום לו להימלט לעבר הנמל בהלווטטסלוס (Hellevoetsluis), שם ניתן יהיה לחסום אותו בזמן שהאוניות נושאות כוח הפלישה יוכלו להסתער על בריאל שבהולנד או על פליסינגן שבזיילנד. במקום, דה-רויטר תקף, והחל את קרב סקונוולד הראשון. בקרב סולביי בשנה הקודמת הפליגה השייטת הצרפתית בכיוון ההפוך מזו האנגלית. הפעם, כדי למנוע האשמות אנגליות על כך שפעולה זו נעשתה במתכוון כדי לתת לאנגלים לספוג את חלקה העיקרי של המתקפה, נערכה השייטת הצרפתית במרכז המערך. כאשר נוצר רווח בקו הצרפתי, הפליג דה-רויטר דרכו ותוך זמן קצר ניתקו הצרפתים מגע, ולאחר מכן שלחו ללואי דיווחים נלהבים על הכבוד שנפל בחלקם להיות עדים לגאונות הטקטית שהפגין דה-רויטר בתמרון זה - חשיפת החלק האחורי של מערך בעלות הברית לכיתור על ידי הכוח האמצעי והאחורי ההולנדי. לאחר שהבין את הסכנה, נטש מפקד הכוח האחורי את המערך עם השייטת שלו בניסיון לאתר את אונייתו של טרומפ, אשר הותקף בהססנות על ידי רופרט שחשש מעלייה על שרטונות. כאשר הוא בעמדת נחיתות ומפוצל, הצליח הצי המשולב להתארגן מחדש רק משום שדה-רויטר החליט לנתק מגע ולא לקחת על עצמו סיכונים מיותרים. עם רדת החשיכה נסוג הצי המשולב.
לאחר אירוע זה, התלבט רופרט כיצד להמשיך במערכה; הוא חשש מכניסה לאזור השרטונות המסוכן של סקונוולד עם אוניותיו פעם נוספת ורק יכול היה לקוות לפתות את דה-רויטר לצאת אליו. עם זאת, היה רופרט כה משוכנע שדה-רויטר לא יעזוב שוב את עמדת החסימה שלו, שציו לא נערך כראוי כאשר תקף הצי ההולנדי, לאחר שצויד מחדש, ופתח את קרב סקונוולד השני. ברגע האחרון החליט רופרט להפוך את הפקודה שנתן לשייטת שלו, וכתוצאה מכך גרם למהומה כה רבה בשורות הצי המשולב, עד שהציים הצרפתי וההולנדי היו המומים מכדי לפתוח בקרב בהיקף מלא. ספראג ניצל את חוסר הסדר כדי לצאת ולחפש את טרומפ פעם נוספת, ללא הצלחה. חבול ובמורל ירוד, שב הצי המשולב אל התמזה לתיקונים.
בסוף יולי הפליג רופרט פעם נוספת, כאשר הוא מנסה למשוך את הצי ההולנדי צפונה תוך הטעיה של ניסיון נחיתה בדן הלדר. תחילה העדיף דה-רויטר שלא לנטוש את עמדתו בסקונוולד, אך הוא קיבל פקודה מווילם לעשות זאת במטרה למנוע את לכידתה של שייטת חברת הודו המזרחית ההולנדית שקרבה לחופי הולנד כשהיא עמוסה בתבלינים ובאוצרות. איבוד שייטת זו היה מאפשר לאנגליה להמשיך במלחמה ומקל על בעיותיו הכספיות של צ'ארלס. התוצאה הייתה קרב טסל, והפעם לחמו הציים היריבים במטרה להגיע להכרעה. אפילו השייטת הצרפתית השתתפה בקרב, אך בפעם הרביעית הופרדה מהצי האנגלי. ספראג שבר שוב את מבנה השייטת במטרה ללחום בטרומפ, והפעם גם איבד את חייו. לאחר שספגו נזקים כבדים, נסוגו הצדדים, אך תיקו טקטי זה היה גם ניצחון אסטרטגי לצי ההולנדי, על אף שמספר אוניות נושאות תבלינים נלכדו. עבור דה-רויטר, היוותה המערכה שהסתיימה בהדיפתו של כוח עדיף בהרבה את פסגת הקריירה שלו, ואף האנגלים הודו בכך; דוכס יורק ציין כי מבין האדמירלים "היה הוא הגדול מכולם בזמן זה בעולם". האנגלים נאלצו לנטוש את תוכניותיהם לפלישה בדרך הים וההוצאות הגדולות על תיקון האוניות הדאיגו את הפרלמנט.
בסך הכול הייתה המלחמה רחוקה מלהיות ריווחית. בעימותים קודמים הצליחו רבים באנגליה להתעשר כתוצאה מעיסוק כפריבטירים; במלחמה זו לכדו פושטים הולנדיים אוניות רבות יותר (יותר מ-550 אוניות סוחר אנגליות, מתוך כ-2,800 אוניות שנלכדו בסך הכול) מאשר הצד שכנגד. האנגלים כשלו בניסיונם להטיל הסגר ימי על החוף ההולנדי ובפניהם נחסמה ברובה הגישה אל הדגן והעטרן שהגיע מאזור הים הבלטי. לעובדה כי ההולנדים כבשו מחדש את ניו יורק (ניו אמסטרדם לשעבר) ב-1673 היה מחיר כלכלי מועט, כמו גם לאיבוד הזמני של האי סנט הלנה, אך הדבר פגע במוניטין האנגלי. במזרח, הביס צי של חברת הודו המזרחית ההולנדי בן 13 אוניות שייטת בת עשר אוניות של חברת הודו המזרחית הבריטית מול חופי מצ'ליפאנטאן שבהודו[12], כאשר לכד שתי אוניות והטביע אחת נוספת. לנזק החומרי התלווה גם חוסר שביעות רצון לגבי המשך המלחמה. בנובמבר 1673 דחה הפרלמנט את בקשתו של צ'ארלס לתקציב למימון המלחמה ל-1674.
בינתיים, הפכו גם ההתפתחויות בזירה היבשתית לבעייתיות עבור צ'ארלס; מטרתה הסופית של צרפת, והלוגיקה ליציאתה למלחמה, הייתה כיבוש ארצות השפלה הספרדיות, ולכיבוש כזה עלולות להיות השלכות מזיקות לגבי מעמדה האסטרטגי של אנגליה. אם תיכנע גם הולנד, אז תהיה לצרפתים שליטה מלאה בקו החוף מול אנגליה, מצב אליו תגיע צרפת במאה ה-19 במהלך המלחמות הנפוליאוניות. מסיבה זו נכלל באמנת דובר סעיף בו שמר לעצמו צ'ארלס את הזכות לבוא לעזרת ארצות השפלה הספרדיות במידה והאינטרסים שלו ידרשו זאת. לואי היה צריך להשעות את תוכניותיו לגבי האזור עד שיסתיים העימות עם הולנד. כעת, כשהמלחמה במצב של מבוי סתום, עמדה סבלנותו של לואי למבחן. לבסוף, הפיתוי להשתלט על דרום הולנד במצבה הפגיע היה גדול מדי, ובאופן הדרגתי הפנה לואי את תשומת ליבו לאזור, תחילה בכיבוש מסטריכט ביולי 1793, בו היה לחטיבה בפיקודו של דוכס מונמות' חלק חשוב. אף על פי שניתן היה להצדיק את כיבוש העיר כרצון לשפר את קווי האספקה עבור הצבא הצרפתי הצפוני, הפוטנציאל של פתיחת מערכה כנגד ארצות השפלה שבשליטתם לא נעלמה מעיני הספרדים.
ב-30 באוגוסט חתמו הרפובליקה ההולנדית, הקיסרות הרומית ה"קדושה", ספרד וקרל הרביעי, דוכס לורן (אשר ביקש להשיב לעצמו את הדוכסות שלו מידי לואי), על הברית המרובעת, ווילם וידא כי שיחות השלום המתנהלות עם צרפת בקלן ייכשלו. בנובמבר נכבשה בון בידי כוחות של הברית המרובעת בפיקודו של וילם, מה שאילץ את הצבא הצרפתי לסגת כמעט מכל הטריטוריה ההולנדית אותה כבש, מלבד מסטריכט וגראבה (Grave). הסיכוי לניצחון על הולנד הפך בלתי סביר; מטרת המלחמה הפכה לשליטה על פלנדריה ובנושא זה התנגשו האינטרסים של אנגליה עם אלה של צרפת. השינוי במצב הבינלאומי היה אחת הסיבות אשר גרמו לפרלמנט להפסיק את מימון המלחמה, אך לאירועים פנימיים היה משקל מכריע אף יותר.
אמנת דובר לא כוונה רק כלפי הולנד אלא גם לעבר הדומיננטיות הפרוטסטנטית באנגליה; צ'ארלס הבטיח ללואי לנסות ולסיים זאת, ובהתאם לכך פרסם ב-25 במרץ 1672 את כתב המחילה המלכותי כצעד הראשון לקראת סובלנות דתית מוחלטת. הפרלמנט הופתע מכך, אך בתחילה לא קישר זאת לברית עם צרפת; בפברואר 1673 הצביע הפרלמנט על מימון הברית בתמורה להשעיית כתב המחילה (וחקיקת חוק המבחן (Test Act) במרץ) ועדיין לא הבחין בסתירות במדיניות זו. עד מהרה השתנה המצב, כאשר מזכירו לשעבר של הלורד ארלינגטון, פייר דו מולין (Pierre du Moulin), נמלט לרפובליקה ההולנדית והחל לעבוד עבור וילם; בקיץ 1673 ניצל דו מולין את פחדי האנגלים והחל להפיץ תעמולה כאשר הוא עושה שימוש האחד מנכסיה הגדולים של הרפובליקה, בתי הדפוס, שתפוקתם הייתה הגדולה בעולם. תוך זמן קצר הוצפה אנגליה בעשרות אלפי עלונים אשר האשימו את צ'ארלס בניסיון להפוך את הממלכה בחזרה לקתולית בעזרתו של מלך צרפת. מערכת התעמולה הייתה הצלחה מלאה, והאנגלים השתכנעו כי תוכנית כזו אכן קיימת. גורם נוסף אשר תרם לכך היה התפטרותו של אחיו של צ'ארלס, ג'יימס, דוכס יורק, מתפקיד כלורד אדמירל העליון אשר פורש כללית (ובצורה נכונה) לסימן שג'יימס הפך בסתר לקתולי ולכן אינו מסוגל להתכחש לטרנסובסטנציאציה, כפי שדרש חוק המבחן מכל נושאי התפקידים. בספטמבר נשא ג'יימס לאישה את מרי ממודנה הקתולית, אשר נבחרה עבורו במיוחד על ידי לואי ה-14. מאחר שעד אותה תקופה לא היו לצ'ארלס צאצאים חוקיים, הפכו נישואין אלה את האפשרות להקמת שושלת קתולית שתשלוט בעתיד באנגליה, לסבירה ביותר.
בהגיבו לשינוי בהלך הרוח של הציבור, החל בקינגהאם, אשר נסע לרפובליקה בשנה הקודמת ושם נודע לו על אמנת דובר, להדליף לעמיתיו הפולטיקאים אודותיה, וארלינגטון החרה החזיק אחריו תוך זמן קצר. כתוצאה מכך, עבר הקבינט של צ'ארלס לצד מפלגת השלום "ההולנדית"; לורד שפטסברי, שהיה המום בשל הגילוי, אף שקל להדיח לחלוטין את בית סטיוארט הבעייתי מהשלטון. שאפטסברי הנחה את מזכירו, ג'ון לוק, לפתח לשם כך השגות משפטיות, שמאוחר יותר הפכו לבסיס לשתי מסכתות על ממשל מדיני אשר הצדיקו את המהפכה המהוללת של 1688.
בשלב זה הבין צ'ארלס כי דבקותו בברית עם לואי מהווה עבורו סכנה חמורה, והודיע לשגריר הצרפתי, שרל קולבר, שלצערו עליו לסיים את מאמץ המלחמה האנגלי. צ'ארלס הודיע להולנדים דרך הקונסול הספרדי, המרקיז דל פרסנו, שהמטרה העיקרית לשמה יצא למלחמה, מינוי אחיינו למשרת הסטאטהולדר, הושגה, ושאינו מתנגד עוד לקיומו של שלום מתמשך בין שתי אומות פרוטסטנטיות אחיות, ומבקש רק תשלום "פיצויים מינוריים". תחילה נטה הפרלמנט ההולנדי לדחות את דרישתו של צ'ארלס לפיצויים, מכיוון שלתפיסתו לא השיגה אנגליה דבר במלחמה, כך שאין לה זכות לקבל פרס כלשהו. חברי פרלמנט רבים לא הסתירו את שביעות רצונם האישית מהמחשבה שאנגליה תוסיף לסבול מעט יותר. עם זאת, שכנע אותם וילם כי קיים סיכוי לגרום בסופו של דבר לצ'ארלס לפנות כנגד צרפת, ולכך יש עדיפות כנגד טיעוניהם הקטנוניים לנקמה, אשר אינם ראויים למעמדם הבכיר. בנוסף, ספרד טרם הכריזה מלחמה על צרפת, והייתה מוכנה לעשות זאת רק כאשר ישרור שלום עם אנגליה, זאת בשל החשש ממתקפות אנגליות על מושבותיה ביבשת אמריקה.
חוזה וסטמינסטר
ערך מורחב – חוזה וסטמינסטר
ב-4 בינואר 1674 הציג הפרלמנט ההולנדי את טיוטת חוזה השלום. ב-7 בינואר הגיע להרוויץ' (Harwich) שליח הולנדי, כשהוא נושא עימו שני מכתבים עבור הקונסול הספרדי. אף על פי שהשליח נאסר על ידי ראש העיר, הגיעו המכתבים אל ארלינגטון, אשר מיהר להעבירם אישית אל דל פרסנו; על מעשה זה הותקף ארלינגטון על ידי סר גילברט ג'רארד (Gilbert Gerard) אשר טען כי מדובר בבגידה ובסיוע לאויב. ב-24 בינואר העביר הקונסול את המכתבים, ובהם הצעת השלום ההולנדית, אל צ'ארלס, אשר העמיד פנים כמי שהופתע מהמהלך. העמדת פנים זו נפגמה מעצם העובדה שהמלך זימן את הפרלמנט עוד באותו היום לכינוס מיוחד, לאחר שהקודם הופסק על ידו בנובמבר, כדי לעסוק בנושא. בעודו פונה לשני בתי הנבחרים, הכחיש תחילה המלך את דבר קיומה של אמנת דובר ואז הציג את נוסח הצעת השלום, לשביעות רצונם הרבה של הנוכחים, אשר בתורם העמידו פנים מופתעות, אף על פי שלחברי הפרלמנט נודע על ההסכם במלואו מההולנדים. לאחר מספר ימי דיונים, אושר ההסכם על ידי הפרלמנט.
החדשות על ההסכם התקבלו בשמחה גלויה על ידי התושבים. צ'ארלס שלח שליח מטעמו להולנד, אשר התקבל על ידי הפרלמנט המקומי ב-1 בפברואר. במכתבו הכריז צ'ארלס על התחייבות מוחלטת מצידו ומצד הפרלמנט האנגלי על הגעה להסכם. ב-5 בפברואר הגיע שליח הולנדי ללונדון, כשהוא נושא עמו את תשובת הפרלמנט של הולנד. ועדה מלכותית מונתה כדי להכין את הטיוטה הסופית, ומלך אנגליה חתם על חוזה וסטמינסטר ב-9 בפברואר (על פי הלוח היוליאני, שעדיין היה נהוג באנגליה באותה תקופה) או ב-19 בפברואר (על פי הלוח הגרגוריאני, בו נעשה שימוש בהולנד וביתר מדינות אירופה) 1674. החוזה אושרר על ידי הלורד שומר החותם המלכותי באמצעות הטבעת החותם הגדול של הממלכה (Great Seal of the Realm) עליו ב-10 בפברואר, וב-17 בחודש הוכרזה החתימה בציבור. החוזה אושר על ידי הפרלמנט של הולנד ומערב פריזיה ב-4 במרץ (על פי הלוח הגרגוריאני) ואושרר על ידי הפרלמנט יום לאחר מכן. בשל לוחות השנה השונים בהם נעשה שימוש בשתי המדינות באותה תקופה והתהליך המורכב אין הסכמה לגבי התאריך המדויק של אישור החוזה.
על פי פרטי החוזה, הוחזרה ניו יורק לידי אנגליה, בעוד הולנד השאירה בחזקתה את סורינאם, אשר נכבשה על ידה ב-1667, ובכך אושר הסטטוס קוו מאותה שנה. "פיצויים", בסך שני מיליון גילדן, שולמו על ידי הולנד. על אף החתימה על החוזה, נותרה החטיבה של דוכס מונמות' בשירות צבא צרפת, עד לסיום מלחמת הולנד–צרפת. באפריל 1674 ניסה וילם לשכנע את דודו להצטרף לברית כנגד לואי אך נכשל, ועד לסיום המלחמה בין הולנד לצרפת ניסה צ'ארלס לתווך בין הצדדים, ולעיתים העמיד פנים שהוא שוקל כניסה למלחמה כאשר התנאים יתאימו לכך. ב-1677 אילץ צ'ארלס את אחייניתו, מרי, להנשא לווילם, נישואין שיהפכו מאוחר יותר לגורם המכריע לנפילת שלטון אחיו, ג'יימס השני, ב-1688, במהלך המהפכה המהוללת.
לקריאה נוספת
- Ogg, David. England In The Reign Of Charles II. 1934
- Lynn, John A. The French Wars 1667–1714: The Sun King at war. Bloomsbury Publishing, 2014. מסת"ב 1472810058
- Troost, Wouter. William III the Stadholder-king: A Political Biography. Ashgate Publishing, Ltd., 2005. מסת"ב 0754650715
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Lynn, עמוד 55
- ^ Ogg, עמודים 333-334
- ^ Lynn, עמוד 30
- ^ Ogg, עמודים 342-348
- ^ Troost, עמוד 60
- ^ Troost, עמודים 81-82
- ^ Desan, Christine. Making Money: Coin, Currency, and the Coming of Capitalism. Oxford University Press, 2014. מסת"ב 0198709579. עמוד 281
- ^ Troost, עמודים 76-77
- ^ Shomette, Donald G. Haslach, Robert D. Raid on America: The Dutch Naval Campaign of 1672-1674. University of South Carolina Press, 1988. מסת"ב 0872495655. עמוד 26
- ^ Clodfelter, Micheal. Warfare and Armed Conflicts: A Statistical Encyclopedia of Casualty and Other Figures, 1492-2015, 4th ed. McFarland, 2017. מסת"ב 078647470X. עמוד 46
- ^ Lynn, עמודים 56-57
- ^ 12.0 12.1 Rodger, N A M. The Command of the Ocean: A Naval History of Britain 1649-1815. Penguin UK, 2006. מסת"ב 0141915900
