משתמש:מוסיף והולך/תענית יום הכיפורים

דף זה הינו גרסה של הדף תענית יום הכיפורים בחלוקה אנציקלופדית לא על דרך פרד"ס.

טעמי הצום

צום יום הכיפורים

יום הכיפורים הוא יום צום ותענית. המצווה היסודית ביום זה, על פי ההלכה, היא עינוי הגוף, ככתוב בתורה:^[1]

”וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם...”

חז"ל^[2] מנו בין היתר, את איסור אכילה ושתייה בכלל שאר האיסורים הכרוכים במצוות "עינוי".

מטרת הצום מבוארת בתורה, בפסוק הסמוך לציווי על העינוי:^[3] ”כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.”

טיב הקשר בין העינוי לכפרה איננו מפורש, אך מכל מקום הפסוק מראה בבירור שהתענית מהווה תנאי הכרחי לכפרת האדם מישראל וזוהי מטרתה^[4]. כך שבשונה משאר הצומות (כדוגמת תשעה באב), שתוקנו על ידי חז"ל, אשר בהם הצום הוא ביטוי לאבלות, ביום הכיפורים מטרת הצום היא לעינוי הגוף כתנאי לכפרה.

ספר החינוך^[5] מבאר כי עניין העינוי הוא בעצם התנזרות והימנעות מצרכי הגוף, כדי להשקיט את מאוויי הגוף החומרי ולהגביר את הכוח הרוחני של הנפש. שכאשר יסיח האדם את דעתו ממחשבות ותאוות חומריים, יוכל לדבק את מחשבתו במוסר ועבודת ה', ובהיות שדנים את האדם לפי מעשיו שבאותה השעה, לכך ראוי שביום הכיפורים יהיה במצב שכזה, בו נפשו מחפשת אמת וחוכמה לעבוד את אדונה. ובכך יהיה האדם ראוי להתכפר על כל מעשיו. משמעות דבריו היא שאין עיקר עניינו של הצום כדי להגביר את הריכוז מבחינת התוצאה, אלא למקד את המחשבה לאפיק רוחני מבחינת השאיפה והרצון, שבכך מוצג האדם לפני בוראו כרוחני ונעלה יותר, וזכאי לכפרה.
באופן דומה ביאר גם בספר עקידת יצחק^[6]: "צום הנפש הנכבדת המיוחדת לאדם אשר היא צריכה שתתענה בשתינזר ותזדכך מהתשוקות והמחשבות הזרות אליה מהעניינים המדומים, אשר בעבורם השליכה צרכי עצמה מנגד בזמן העבר. כי היום יום כפורים הוא, וראוי לנפש השלמה שתתקדש ותשוב לפני אלוקיה, להתכפר מהעבר ולהתקדש להווה". וכן גם הביא האברבנאל^[7]: "והנה התועלת בצום ... ביום המקודש, מבואר, כי בזה תתבודד הנפש לדבקה בשם יתעלה. כי כאשר ייחלש החומר המתאווה בדברים הכלים, יגבר החלק המשתוקק לדברים הקיימים, שהוא השכל".
השל"ה^[8] גם נגע בנקודה זו, וכתב: "מזה הטעם ציווה השי"ת ועניתם את נפשותיכם שלא יהיה שום הנאת האדם כי אם לשמו". אך הוא ראה זאת כמטרה לגלות כי כל מהות וחיות היהודי היא לשם עבודת ה'.
בספר הכתב והקבלה^[9] נטה עוד לבאר כי מטרת החלשת התאווה והשאיפה הגשמית ביום הכיפורים היא כדי להחדיר בנפשו של האדם להתגבר על יצרו בשאר ימות השנה, שבהם מותרים כל עינויי יום הכיפורים, על ידי שיזכור ויקבע בנפשו את מצבו ושאיפתו הרוחנית ביום הכיפורים, ועל ידי כך יוכל לכבוש את תאוותו ולהימנע מדברים האסורים.

רובד נוסף על הטעם של החלשת התאווה הוסיפו הראשונים^[10] על פי דברי המדרש^[11], וביארו כי לתענית בים הכיפורים יש משמעות נוספת, והיא ההתדמות למלאכים, שבזה סרים הקטרוגים על עם ישראל.

באברבנאל^[12] הביא עוד בשם המקובלים כי חום גופו של האדם המתקיים על ידי חֶלְבּוֹ ודמו הריהו כאש השורפת קרבנות. וציין לדברי המדרש^[13] האומר כי הצום אף עדיף על הקרבן. והוסיף גם כי אכן יש לאדם לכוון לכך ביום הצום שהריהו כאילו מזבח.
גם האלשיך^[14] ציין את דימוי הצום לקרבן כטעם המצווה: "ועניתם את נפשותיכם ... הוא קרבן כפרה ודאי". "כי 'ועניתם את נפשותיכם': כאילו את עצמכם אתם מקריבים".

החזקוני^[15] ביאר שהוא לתיקון על כך שבלוחות ראשונות בני ישראל אכלו ושתו בעת מתן תורה, וכתוצאה מכך באו לידי חטא העגל. ולכך ביום הכיפורים שלאחר מכן והלאה, הצטוו להתענות.

טעם נוסף הביא בספר עקידת יצחק^[16] שמה שהצטוו לצום הוא ש"אם חטאו, עצה נכונה היא שיצומו לענות נפשם לקבל ייסורין ולמרק העוון בהמעיט חלבו ודמו תמורת העונג וההנאה שקבל בחטאו".

הרש"ר הירש^[17] כתב כי המתענה בא להראות בתעניתו כי הוא מודה שלולא רחמי ה', ראוי הוא לכרת, מחמת שחטא ונהנה.

לעומת כל זאת, האלשיך במקום אחר^[18] נקט כי צום יום הכיפורים הרי הוא חוק בלא טעם, ודייק את דבריו מלשון הפסוק: "והייתה לכם לחוקת עולם: בחדש השביעי, בעשור לחודש, תענו את נפשותיכם" ... "ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם". כמוהו ביאר גם באור החיים^[19], שמצד העולם הזה הוא חוק, ואינו לשם הכפרה, וטעמו האמִתי הוא סוד כמוס.

בספר שפתי כהן על התורה (לרבי מרדכי הכהן)^[20] ביאר את הדבר על פי חכמת הנסתר, ומהותו הוא חיבורה של כנסת ישראל לאימא עילאה.