סיליסטרה
 | |
| הגלריה לאמנות בסיליסטרה | |
| מדינה |
 בולגריה |
|---|---|
| מחוז | סיליסטרה |
| חבל ארץ | דרום דוברוג'ה |
| ראש העיר | איוו קירילוב אנדונוב |
| שטח | 27.159 קמ"ר |
| גובה | 6 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 40,195 (2010) |
| ‑ צפיפות | 115.2 נפש לקמ"ר (2009) |
| קואורדינטות | 44°07′N 27°16′E / 44.117°N 27.267°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.silistra.bg | |
סיליסטרה (בבולגרית: Силистра) היא עיר נמל בולגרית על חוף הדנובה, ובירת מחוז סיליסטרה. העיר ממוקמת 350 קילומטרים מהבירה סופיה, 120 קילומטרים מהעיר רוסה וסמוכה לגבול רומניה.
היסטוריה
שרידים להתיישבות אנושית באזור העיר מתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת, עידן הממלכה התראקית. ב-49 נכבש האזור על ידי צבא האימפריה הרומית ובמקום הוקמה מצודה המאוזכרת בתעודות מהמאה ה-2 בשם דורוסטורום (Durostorum). מאוחר יותר עבר היישוב לשליטת האימפריה הביזאנטית, במאה ה-8 לחזקת האימפריה הבולגרית הראשונה, שוב לשלטון ביזאנטי, בסוף המאה ה-11 לשליטת האימפריה הבולגרית השנייה והחל מאמצע המאה ה-14 לחזקת נסיכות ואלכיה.
ב-1413 נכבשה העיר על ידי מהמט הראשון סולטאן האימפריה העות'מאנית והיא הפכה בהמשך לאחת מערי המבצר העות'מאניות החשובות לאורך הדנובה. סיליסטרה נותרה תחת שלטון עות'מאני עד לשחרורה במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) ולאחריה הפכה חלק מנסיכות בולגריה. לאחר תבוסת בולגריה במלחמת הבלקן השנייה עברה העיר ביחד עם כל אזור דרום דוברוג'ה לחזקת ממלכת רומניה, מתוקף סיכומי הסכם בוקרשט. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבש צבא משותף גרמני-בולגרי בפיקוד הגנרל אוגוסט פון מקנזן את העיר והיא נותרה בשליטה גרמנית עד סוף המלחמה. לאחר המלחמה הוחזרה לרומניה ונותרה בחזקתה עד 1940 עת הוחזרה לבולגריה, בלחצה של גרמניה הנאצית בעלת בריתה של בולגריה, במסגרת הסכם קראיובה. ממועד זה נותרה סיליסטרה תחת שלטון בולגרי.[1]
אקלים
האקלים השורר במקום הוא אקלים ממוזג עם השפעה ממתנת מכיוון נהר הדנובה, כך שישנם מאפיינים מסוימים של אקלים ים תיכוני. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 11.6oc. כמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על 540 מ"מ גשם ובמשך כ-50 ימים בשנה העיר מכוסה מעטה שלג בגובה של עד חצי מטר. רוחות מערביות.
כלכלה ודמוגרפיה
נכון ל-2010 מנתה אוכלוסיית סיליסטרה 40,195 נפשות, במגמת הגירה שלילית מחד ועליית הגיל הממוצע של התושבים, מאידך. מבחינת התמהיל האתני של האוכלוסייה עולה, כי 75.5 אחוזים הם בולגרים, 12.6 אחוזים הם טורקים ו1.2 אחוזים הם בני רומה. מרבית התושבים הם נוצרים אורתודוקסים ומיעוטם אוונגליסטים ומוסלמים סונים.[2]
בשטח הרשות המקומית קיים שדה תעופה המיועד למטוסי נוסעים ומטען קטנים. הכביש המהיר מספר I-7, מחבר את סיליסטרה עם העיר שומן וכביש מספר I-21, מחבר את העיר עם רוסה ודובריץ'. בסמיכות לעיר עובר עורק מספר 5 של נתיבי התעבורה הפאן-אירופיים, המחבר את מדינות סקנדינביה לאזור הבלקן ודרך טורקיה למזרח אירופה. בעיר קיימת תחנת רכבת מרכזית המקושרת לרשת מסילות הברזל הבולגריות. בעיר קיים נמל על גדות נהר הדנובה המשמש לייצוא ויבוא של סחורות וחומרי גלם.
בעיר ישנן חברות ומפעלים בתחום הטקסטיל, מוצרי גומי ופלסטיק, הובלה ימית ועיבוד עץ. בסביבות העיר מגדלים גידולים חקלאיים שונים ובכלל זה חיטה, גרעיני חמנית, שעורה, תירס וכרמים בהם מגדלי ענבי יין. כמו כן ישנן גם מספר חוות לגידול צאן ובקר בשטח הרשות המקומית.
הקהילה היהודית
ערך מורחב – יהדות בולגריה
סביר להניח שראשוני המתיישבים באזור היו הרומניוטים, שהגיעו ביחד עם הצבא הרומי והתיישבו במספר ערי מצודה לאורך הדנובה. עם זאת עדויות שניוניות לקהילה יהודית בעיר, נמצאו בתעודות עות'מאניות, מסוף תקופת האימפריה הבולגרית השנייה, עת שלט בה הקיסר איוון שישמן.[3] כמו כן מתועדת בכתובים הגעתו לעיר של הרב משה ונטורה בשלהי המאה ה-16.[4] בראשית המאה ה-19 התגורר בעיר הרב אליעזר פאפו, מחבר ה"פלא יועץ", שכיהן גם כרבה של קהילת יהודי העיר מ-1819 ועד לפטירתו ב-1828. ב-1811 כבשו צבאות האימפריה הרוסית את העיר, הפכו אותה לעיר מבצר וגרשו את היהודים לבוקרשט, כאשר החיילים הרוסים בזזו את רכושם והשתלטו על בתיהם.[5] בשלהי 1878 לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית, התגוררו בסיליסטרה 350 יהודים.[6]
בראשית המאה ה-20 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-500 נפשות ובעת מלחמות הבלקן התגוררו בסיליסטרה 600 יהודים.[4] לאחר מלחמת הבלקן השנייה, עם מעברה של העיר לחזקת הרומנים פעלו מנהיגי הקהילה היהודית בבולגריה, אירופה וארצות הברית, להבטחת זכויותיהם של יהודי העיר אשר תחת חוקת טרנובו נהנו מזכויות רבות ובהגדרת השלטון הרומני נחשבו נתינים זרים כפי שהיה מעמדם של כל היהודים במדינה זו. ממשלת בולגריה תמכה בפעילות זו מתוך רצון להבליט את יחסה הליבראלי למיעוטים. סוגיה זו עוררה תגובות חריפות באירופה מצד ראש הממשלה האיטלקי ושר החוץ הבריטי, עניין שגרם לשר החוץ הרומני טאקה יונסקו להכריז מעל דפי העיתונות שזכויות היהודים תשמרנה ולממשלת רומניה למסור לשר החוץ הבריטי אדוארד גריי הצהרה דומה.[7] ב-1920 נבנה בית הכנסת המרכזי.
עם חתימת הסכם קראיובה והחזרת חבל דרום דוברוג'ה לבולגריה פרסם המושל הצבאי של החבל הגנרל גאורגי פופוב, צו גירוש ליהודי החבל ובכלל זה ליהודי סיליסטרה. יהודי החבל יועדו לגירוש לרומניה. ראשי הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה, פנו לנציגי ארגון המיעוט הבולגרי בדוברוג'ה עימם ניהלו קשרים ענפים במסגרת הפעילות בקונגרס הבינלאומי למיעוטים לאומיים ואלו פנו לגנרל פופוב אשר ביטל את צו הגירוש.[8] בהמשך, העניקה הממשלה הבולגרית ליהודי החבל, אזרחות בולגרית,[9] בטענה שהחבל הוחזר בהליך דיפלומטי ובהסכמת הרומנים והקהילה הבינלאומית.[10]
על יהודי העיר הוחל החוק להגנת האומה והגברים בגילאי 20–40 נלקחו לעבודות כפייה. במכסת הגירוש הראשונית מקרב היהודים בעלי אזרחות בולגרית שמנתה 6,365 נפשות לא נכללו בני קהילת סיליסטרה. בין השנים 1947–1949 עלו מרבית יהודי העיר למדינת ישראל. ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה, ערך הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה מפקד ובסיליסטרה נמנו 11 יהודים.[11] בראשית המאה ה-21 לא התגוררו יהודים בעיר. חלקת קברו של הרב פאפו שוקמה ומהווה אתר עלייה לרגל ליהודים מרחבי העולם.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ קרן צבי, "יהודי בולגריה, מבוא היסטורי קצר", באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה .
- ^ "דמוגרפיה בעיר סיליסטרה'" באתר הרשות המקומית סיליסטרה (בבולגרית).
- ^ צבי קרן, תולדות יהודי בולגריה – היבטים חדשים במחקר, המבוססים על מקורות עות'מאניים, יהודים ואחרים, סמוליאן, בולגריה, 2006.
- ^ 4.0 4.1 הקהילה היהודית בסיליסטרה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
- ^ חיים קשלס, דורות הראשונים, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות, יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 62-49.
- ^ נתן מיכאל גלבר, שאלת יהודי בולגריה בקונגרס ברלין (1878), בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 155.
- ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 291-289.
- ^ חיים קשלס, היהודים במשטר הפאשיסטי - רדיפות ראשונות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 769-774.
- ^ להבדיל ממה שהתרחש בחבלי תראקיה ומקדוניה, אליהם התייחסו כשטח כבוש.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 229.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 296.
| רשויות מקומיות וערי מחוז סיליסטרה שבבולגריה | ||
|---|---|---|
|
