עשה דוחה לא תעשה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
על פי ההלכה היהודית בנושא פתיל התכלת, מותר ללבוש בגד פשתן שהוטלה בו ציצית העשויה צמר, אף שהדבר מהווה שעטנז, וזאת מכיוון שעשה דוחה לא תעשה.

עשה דוחה לא תעשה הוא כלל פסיקה הלכתי שקובע שכאשר חל חיוב אקטיבי לקיים מצווה, אך הוא כרוך בביצוע עבירה שאיסורה נובע ממצוות לא תעשה, יש לקיים את המצווה מכיוון שמצוות עשה גוברת על מצוות לא תעשה. קיימות שתי גישות באשר להגדרת העדיפות של מצוות עשה על לא תעשה, לדעות מסוימות מצוות העשה מבטלת את האיסור מלכתחילה, ולאחרות מדובר בעליונות של מצוות העשה בסדר העדיפויות.

מקור

מקור הכלל הוא על פי המובא בתלמוד:[1] "לא תלבש שעטנז - גדילים תעשה לך" (ספר דברים, פרק כ"ב, י"א-י"ב) מסמיכות המשפטים בפסוק זה שבמקרא נלמד כי מותר ללבוש ציצית שעשויה משעטנז כדי לצאת ידי חובת המצווה. התלמוד מוסיף שלא מדובר רק במצוות לא תעשה רגילות, אלא אף במצוות לא תעשה שעונשן כרת. הכלל מובא בתלמוד בצורה מפורשת בשם ריש לקיש: "כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה: אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו: יבוא עשה, וידחה את לא תעשה." (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ' א').

בעלי התוספות (בתחילת מסכת יבמות)[2] מתלבטים מדוע התלמוד לא בחר ללמוד זאת ממצוות מפורשות כמו דין ייבום שעצם חיוב הייבום תלוי באופן בלתי נפרד באיסור נשיאת אשת-אח שנחשבת לערווה, ודוגמה נוספת שיכולה הייתה להוות מקור לדין זה היא מאבנט בבגדי כהונה שהיה בעצמו עשוי משעטנז. לדעתם של בעלי התוספות מקורות אלה שונים במאפייניהם משאר כלל המקרים מכיוון ש"מצוותם בכך"; כלומר, מכיוון שהאיסור הוא חלק אינטגרלי מעשייתם, הם נחשבים לקטגוריה בפני עצמה שאינה יכולה ללמד על מצבים שבהם ישנה התנגשות מקרית בין מצווה לאיסור.

לשיטת הרמב"ם, במקרה של עשה ולא תעשה, מצוות לא תעשה עצמה איננה מתבטלת אלא מצוות העשה גובר עליה, כך שבמקרה שמצוות העשה לא קיימת - למשל לבישת בגדי כהונה בשעה שהכהן איננו משמש בבית המקדש, או גם לבישת ציצית שעטנז בלילה או על ידי אישה - הלובש יעבור באיסור לא תעשה מכיוון שמצוות העשה שדוחה אותו לא קיימת במקרים אלו. ראשונים אחרים (הראב"ד והר"ן) חולקים עליו, וסוברים שמצוות הלא תעשה בטלה לחלוטין כאשר יש עשה, ולכן במצבים הללו אף שלא קיימת מצוות עשה, הלא תעשה כבר התבטל ולכן לא קיים שום איסור.

כלל זה של "עשה דוחה לא תעשה" לכאורה מתנגש עם כלל אחר - שב ואל תעשה עדיף. משמעותו של כלל זה היא שכאשר יש ספק האם דבר מסוים הוא עבירה או מצווה (למשל מקרה של טיפול רפואי שספק יחיה את החולה או ספק יהרוג אותו), עדיף לנקוט בגישה פסיבית ולא לעשות דבר.[3] הסיבה בגינה עשה דוחה לא תעשה ולא מעדיפים לנקוט גישה פסיבית, היא שבעשה דוחה לא תעשה לא מדובר בספק וברורים לנו פן המצווה ופן האיסור, במקרים אלה התורה נותנת זכות-קדימה למצווה האקטיבית והחיובית על פני צד האיסור השלילי.

דוגמאות

הרמב"ם בהתאם פוסק "וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, יבוא עשה וידחה את לא תעשה".[4] וכן הוא פוסק בהלכות מילה כי מילה בזמנה (ביום השמיני) אם חלה להיות בשבת מתקיימת ודוחה את השבת. כמו כן, במקרה שיש צרעת על העורלה, אף שיש לא תעשה לקצוץ נגע צרעת, מילה דוחה את הלא תעשה. הנימוק של הרמב"ם הוא "יבוא עשה, וידחה את לא תעשה".[5]
מקרה נוסף הוא נזיר שהצטרע בימי נזירותו ונרפא, להלכה הוא חייב לגלח את כל שערו מדיני צרעת, אף שמדיני נזירות אסור לו לגלח את שער ראשו.[6]

סייגים

כאשר "אפשר לקיים שניהם"

כאמור לעיל, בתלמוד מבואר[7] בשם ריש לקיש שכאשר ישנה אפשרות לקיים את מצוות העשה מבלי לעבור על הלאו, אין לעבור עליו. "כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה." הרשב"א[8] מעלה אפשרות לפיה רק אם האפשרות לקיים את העשה מבלי לעבור על הלאו קיימת כעת יש לקיים את מצוות העשה מבלי לעבור על הלאו, אך אם כדי לקיים שניהם יש להשהות את מצוות העשה ולאחר את זמן קיומה, עדיף לקיימה כעת ולעבור על הלאו. כך לדבריו מוסברת ההווה אמינא בגמרא שמותר לעשות מלאכה ביום טוב כדי לקיים את מצווות כיסוי הדם, אף על פי שניתן להשהות את מצוות הכיסוי למוצאי יום טוב ובכך לקיים גם את העשה וגם את הלאו.

עשה איננו דוחה לא תעשה ועשה

עם זאת המשנה בדיני שופר קובעת שאין לחלל יום טוב כדי להשיג שופר, אף שיש חובת תקיעה, והתלמוד מסביר מפני ששמירת יום טוב, היא גם מצוות עשה וגם לא תעשה ואילו לתקוע בשופר הוא רק מצוות עשה, ואין מצוות עשה דוחה מצוות עשה ומצוות לא תעשה ביחד[9]. דוגמה נוספת היא כהן שרואה אבידה בבית הקברות, אינו נכנס לבית הקברות כדי להשיב אבידה מפני שכנגד המצווה יש בכניסתו לבית הקברות איסורי עשה ולאו גם יחד[10].

גזרה משום אפשרות לעבור עבירה אחרת

ישנם מקרים שבהם חז"ל גזרו שמצוות עשה לא תדחה מצוות לא תעשה בנימוקים אחרים, כמו למשל במקרה של יבמה שאסורה באיסור לאו על המייבם שלה, שבמקרה כזה נחלצת ולא מתייבמת משום גזירה אחרת, שמא לאחר הבעילה הראשונה שרק היא בגדר מצווה, ימשכו לפעם נוספת.

מצווה הבאה בעבירה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצווה הבאה בעבירה

ישנן מקרים, כמו אכילת מצת טבל בפסח, אכילת מצה גזולה, נטילת לולב גזול בסוכות, והקרבת קורבן גזול, שבהם אנו לא אומרים את הכלל של עשה דוחה לא תעשה, ומי שעובר ועושה זאת, לא מקיים מצווה, מכיוון שמדובר במצווה הבאה בעבירה.

מצווה הבאה בעבירה היא, מצווה שבבסיסה קיימת עבירה (תוספות), או מצווה שגורמת לעבירה להעשות (ריטב"א), לעומת "עשה דוחה לא תעשה" שאין בו חיבור עקרוני בין המצווה לעבירה. הטעם של האיסור לדעת חלק מהראשונים הוא "שלא יהא נעשה סנגורו קטגורו"[11].

על פי הירושלמי[12] הכלל של מצווה הבאה בעבירה יוחל כאשר מנסים לקיים מצווה בחפץ שנעשה בו איסור. הירושלמי מחלק בין אבל שקורע בשבת, שאף שמחלל את השבת, יוצא ידי חובת קריעה, לבין אכילת מצה גזולה בפסח שבה לא יוצא ידי חובתו. החילוק ביניהם הוא שבקריעה עבר עבירה סתמית, שאינה קשורה דווקא לבגד המסוים, מה שאין כן באכילת מצה ש"גופה עבירה", ואין לעשות מצווה באמצעות אותו חפץ שנעברה בו עבירה. על פי תפיסה זו הרמב"ם פוסק[13] כי לולב שעבדו בו עבודה זרה פסול למצוות ארבעת המינים מדין מצווה הבאה בעבירה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ד' א'.
  2. תוספות יבמות ג ב - ד"ה "לא תעשה"
  3. כמובן שכל מקרה נידון לגופו, ויש להפעיל שיקול דעת בהתאם לסיכויי ההצלחה בכל מקרה.
  4. משנה תורה, הלכות ייבום וחליצה פרק ו' הלכה י'
  5. משנה תורה, הלכות מילה א' ט'
  6. משנה תורה, הלכות נזירות פרק ז הלכה ט"ו
  7. מסכת נזיר, דף מ"א, עמוד א' ועוד.
  8. חידושי הרשב"א למסכת ביצה, דף ח', עמוד ב'.
  9. בבלי, מסכת ראש השנה, לב ע"ב
  10. משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה י"ח
  11. ירושלמי, סוכה פ"ג ה"א
  12. שבת פי"ג ה"ג
  13. פירוש המשנה, סוכה פ"ג מ"א

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.