שעטנז

שעטנז
(מקורות עיקריים)

מעבדה לבדיקת שעטנז בירושלים
מקרא	ויקרא, י"ט, י"ט; דברים, כ"ב, י"א
משנה	מסכת כלאים, פרק ט'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימנים רצ"ח-ש"ד
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו מ"ב ספר החינוך, מצווה תקנ"א

שַׁעַטְנֵז הוא בגד שנארגו בו צמר ופשתן ביחד, הנאסר בלבישה מהתורה. איסורו הוא אחד מאיסורי כלאיים.

בהשאלה משמשת המילה "שעטנז" ככינוי לעירוב מין בשאינו מינו, כגון שימוש בחומרים או סגנונות שונים בבנייה או בעיצוב, וכדומה.

אטימולוגיה ומדרש המילה

מקור המילה "שעטנז" הוא במשמעות של חיבור ועירוב.. חז"ל דרשו את המילה כנוטריקון של שוע טווי ונוז (=עירוב, טווי, ושזור). בקבלה נדרש השם כאנגרמה "שטן עז"..

בשפות השמיות לא נמצא דמיון למילה. בתרגום השבעים תורגם "שעטנז" כ"מזויף", ובאופן קרוב לכך שיער וילהלם גזניוס כי המילה היא הלחם מילים של המילים "סאהט" ו"נודג'" הקופטיות, שפירושן אריג מזויף.. המחקר נוטה לקבל את השערת ויליאם פוקסוול אולברייט ותומאס למבדין כי מקורה ממצרית בה "סח'ת-נצ" משמעו לארוג, למרות שאף השערה זו אינה נעדרת מקשיים היסטוריים ופונטיים.

מקור המצווה

איסור שעטנז נזכר בתורה בשני מקומות.

בפרשת קדושים שבספר ויקרא הוא מופיע בהקשר של איסורי כלאיים נוספים, כמו כלאי בהמה וזריעת מינים שונים ביחד: ”אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ”.

הפסוק השני מופיע בפרשת כי תצא שבספר דברים לצד איסורים נוספים הקשורים לעירוב לא תקין של מינים שונים, כמו כלאי הכרם וחרישה בשור ובחמור יחד: ”לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו” (דברים פרק כ"ב פסוקים ט'-י"א).

דיני המצווה

צורת ההנאה האסורה

למדו חכמים מהצלבת שני הפסוקים המזהירים על איסור שעטנז, שלא רק לבישת בגד שעטנז אסורה, אלא גם העלאת בד שעטנז על גופו לשם הנאת לבוש, כמו עטיית בד על גבו כדי להתחמם, או התכסות בשמיכה, אסורה משום איסור שעטנז.

החומרים הנכללים באיסור

מנגעי הבגדים שבפרשת תזריע ניתן ללמוד ששני הבדים מהם היו מכינים בגדים בתקופת המקרא היו צמר ופשתן, ועל עירובם מכוון איסור השעטנז. וכך אכן מבואר בספר דברים שהרכב השעטנז האסור הוא מצמר ופשתן: ”לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו”. למדו מכך חכמים, שבגד העשוי משילוב חומרים אחרים אינו אסור בלבישה. כמו כן, הצמר שעליו מדובר בדין שעטנז הוא צמר כבשים בלבד, ואינו מתייחס לצמר גמלים, אנגורה, למה, מוהר, קשמיר, אלפקה או ויקוניה מצויה, והפשתן מתייחס רק לסיבים מצמח הפשתן ולא לאלו המופקים מקנבס או יוטה.

סוג החיבור

חז"ל בארו שאין איסור ללבוש בגד צמר על בגד פשתן, אלא רק אם הצמר והפשתן מחוברים יחד בבגד אחד.

קיימת מחלוקת גדולה בראשונים מהו "שוע טווי ונוז", ומה טיב איסור זה.

1. לדעת רש"י, רק בגד העשוי מגיזות צמר ואניצי פשתן שנסרקו, נטוו ונארגו יחד - נאסר מהתורה. אך אם לא נעשו שלושת השלבים יחד, האיסור מדברי חכמים.
2. לדעת רבנו תם ורוב הראשונים, האיסור מהתורה הוא לקחת חוטי צמר ופשתן, שנסרקו, נטוו ונשזרו כל אחד בנפרד, ולחברם בדרך כלשהי: אריגה, תפירה או קשירה.
3. לדעת הר"ש, האיסור מהתורה הוא לקחת חוטי צמר ופשתן שנסרקו ונטוו כל אחד לחוד, ולארוג אותם יחד.
4. לדעת הרמב"ם, איסור התורה כולל כל חיבור של צמר ופשתן יחד. שלשיטתו כוונת הדרשה היא שוע או טוו או נוז. לכן גם הסורק צמר ופשתן יחד ודחס אותם ועשאם לבד, הרי זה שעטנז שנאסר מהתורה.

המגלה שלבוש בגד שעטנז

בתלמוד הבבלי נפסק שאדם המוצא שעטנז בבגדו עליו לפושטו אפילו בשוק. מכאן למדים שאין כבוד הבריות דוחה איסור תורה, ועל כן הדבר נכון ביחס לכלאי בגדים האסורים מדאורייתא בלבד. ביחס לכלאי בגדים האסורים מדרבנן מותרת הלבישה עד שיגיע לביתו, ועל כך נאמר "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".

בבגד ציצית

חז"ל דורשים מהסמיכות של פרשת שעטנז לפרשת ציצית, שמותר ללבוש טלית עשויה צמר וחוטים של פשתן, או להיפך, אמנם בזמננו שאין לנו תכלת ודאית ולא מקיימים את המצוה בשלמותה, לא הותר שעטנז בציצית, גם לדעות הסוברות שכיום מצאו את צבע התכלת לא סומכים על זה להיתר כלאים

טעמי המצווה

התורה הציגה את מצוות שעטנז כחוק: ”אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ... וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ”, וחז"ל בארו שהכוונה היא שזו "גזרת מלך", כלומר זו מצווה שעיקר ושורש טעמה לא ניתן להסבר.

אף על פי כן, במהלך הדורות ניתנו טעמים שונים למצווה, מהכתוב בספר שמות עולה שבגדי הכהנים ששימשו לעבודה במקדש היו עשויים שעטנז, ולא אסרה תורה שעטנז בבגדי כהונה, ואף יוסף בן מתתיהו מציין שלבישת שעטנז אסורה לבני ישראל ושמורה לכהנים בלבד (בעת עבודתם). מכאן היו ששיערו שטעם האיסור היא כדי לקיים את ההפרדה בין בגדי הקודש לבגדי החול.

מהראשונים יש שביארו את טעם האיסור; על פי ההלכה הקובעת שבגדי הכהונה צריכים להיות בדווקא משעטנז, ולכך אין ראוי להמון ללבוש בגד הדומה לבגדי הכהנים בעת עבודתם במקדש שהדבר דומה ”למשתמש בשרביטו של מלך” (בדומה לאיסור אכילת חלב ודם, וכן באיסור עשיית שמן המשחה וקטורת הסמים לצורך אישי). בדומה לכך כתבו בעלי התוספות בספר דעת זקנים, שטעם האיסור הוא משום שהפרוכת במקדש נארגה מצמר ופשתים יחדיו ”ולא רצה הקב"ה שיעשו בניו דוגמתו”.

הרמב"ם במורה הנבוכים מבאר, שכך היו נהוג אצל עובדי העבודה זרה הקדמונים, ולכן אסרה זאת התורה (הקטע מצוטט מתוך תרגום הרב קאפח):

וכבר ביארנו בחיבורנו הגדול כי גילוח פאת ראש ופאת זקן נאסר בגלל היותו עדי כומרי עבודה זרה. והוא הטעם גם באיסור השעטנז, לפי שגם כך היה עדי הכומרין, מאחדים בין הצומח והחי במלבוש, ותהיה טבעת מאחת המתכות בידו; תמצא את זה מפורש בספריהם

הרב קוק נתן טעם נוסף למצווה, בסדרת מאמרים בשם "טללי אורות" שפרסם בירחון "הפלס", ואשר לאחר מכן נאסף חלקם בידי תלמידו הרב הנזיר לחוברת בשם "חזון הצמחונות והשלום". שם הוא מסביר שאין זה מוסרי להתייחס לצמר שנגזל מן החיה והותיר אותה עירומה, באותו אופן כמו לפשתן שנלקח מן הצומח אותו גידל האדם במו ידיו. האילוץ להשתמש בצמר שתהליך הכשרתו לשימוש כרוך בפגיעה בבעל חיים הוא גנאי לאדם, ואילו השימוש בפשתן הוא שימוש לגיטימי במשאבי הטבע. כדי להבחין בין לבישת הצמר שיש בה בחינה של חוסר מוסריות, לבין הפשתן - אסרה התורה ללובשם ביחד.

ספר הזוהר כותב שלבישת שעטנז גורמת לכך שרוח רעה תסתתר אצל האדם הלובש את הבגד ולכן יש לאסור את הכלאת שני הסוגים. הסבר אחר גורס שלכל חומר יש את הכוח הרוחני שלו, וערבוב החומרים הורס את כוחות אלו.

בדיקת שעטנז

מעבדה למניעת שעטנז, הוקמה על ידי הרב רוזנברגר בויליאמסבורג (ברוקלין) בשנת 1941

כיום, בעקבות מעבר תעשיית הבגדים לחומרים סינתטיים, רובם הגדול של הבגדים אינם מכילים שעטנז, ועל כן מקובל שככלל הבגדים מוחזקים כנקיים משעטנז. עם זאת, ישנם בגדי פשתן, ובעיקר בגדי צמר, שלגביהם אחוז שכיחות השעטנז גבוה יותר, ויש סוברים שצריך לבודקם משעטנז מכיוון שלשיטתם מיעוט המצוי מהם עשוי משעטנז, ויש חובה לבודקם מפניו.

על מנת לבצע את הבדיקה, הוקמו מעבדות ייעודיות לבדיקת שעטנז. המעבדה הראשונה לבדיקת שעטנז הוקמה בארצות הברית בשנת 1941 על ידי הרב יוסף רוזנברגר. במעבדות אלו הבגדים נבדקים על ידי בודקים מומחים לטקסטיל באמצעות מיקרוסקופ בין שאר סוגי בדיקות, המאפשר את זיהוי רכיבי הבד.

החוק הבין-לאומי קובע שאין חיוב לציין בתווית חומרים בכמות פחותה מ-5% מרכיב הבד, וכן אין חיוב לציין אלא את המרכיב המרכזי, והיות ואיסור שעטנז חל גם על חוט אחד של פשתן הארוג בבגד צמר או חוט אחד של צמר בבגד פשתן, אזי במעבדות השעטנז בודקים כל בגד שצוין בתווית אחד המרכיבים, על מנת לשלול קיום של הרכיב השני בבגד.

ברוב המעבדות לבדיקת שעטנז בעולם השירות ניתן באופן שמביאים למעבדה את הבגד, אך ישנן מעבדות בודדות המאפשרות לבצע הזמנה של שירות "ביקור בית" שבו מגיע מומחה לבית הלקוח ובודק לו את כל הבגדים בבית וכן שטיחים וספות הזקוקים לבדיקה. בדיקה זו ע"פ רוב זולה יותר שכן משלמים למעבדה לפי שעה ולא לפי פריט.

ראו גם

• אריגה
• שתי וערב
• בד

קישורים חיצוניים

• מדור שעטנז באתר שטייגן
• לבישת שעטנז כדי להיפטר מהמכס או לתצוגה לקונים, באתר ישיבת הר ברכה
• רשימת בגדים ודברים הטעונים בדיקת "שעטנז", תימני נט
• לורן רוזובסקי, העולם המסתורי של השעטנז, בית חב"ד
• הסבר איך לזהות שעטנז בבגדים באתר אשובה
• רשימת מעבדות השעטנז מכל הארץ באתר אשובה
• הסבר קצר מה זה שעטנז (אורכב 21.06.2020 בארכיון Wayback Machine) באתר אור תורה (אורכב 13.08.2019 בארכיון Wayback Machine)
• שעטנז, דף שער בספרייה הלאומית
• אסופת מאמרים בנושא שעטנז, באתר אסיף

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שעטנז36147444Q2565951