שעטנז
שַׁעַטְנֵז הוא בגד שנארגו בו צמר ופשתן ביחד, הנאסר בלבישה מהתורה. איסורו הוא אחד מאיסורי כלאיים.
בהשאלה משמשת המילה "שעטנז" ככינוי לעירוב מין בשאינו מינו, כגון שימוש בחומרים או סגנונות שונים בבנייה או בעיצוב, וכדומה.
אטימולוגיה
מקור המילה "שעטנז" הוא במשמעות של חיבור ועירוב.[1]. חז"ל[2] דרשו את המילה כנוטריקון של שוע טווי ונוז (=עירוב, טווי, ושזור). בקבלה נדרש השם כ"שטן עז".
בשפות השמיות לא נמצא דמיון למילה. בתרגום השבעים תורגם "שעטנז" כ"מזויף", ובאופן קרוב לכך הועלתה השערה כי המילה היא הלחם מילים של מילים קופטיות שפירושן אריג מזויף. המחקר נוטה לקבל את השערת ויליאם פוקסוול אולברייט ותומאס למבדין (אנ') כי מקורה ממצרית בה "סח'ת-נצ" משמעו לארוג, למרות שאף השערה זו אינה נעדרת מקשיים היסטוריים ופונטיים.[3]
מקור הדין ופרטיו
איסור שעטנז נזכר בתורה בשני מקומות. בספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ט הוא מוזכר בהקשר של איסורי כלאיים נוספים, כמו הרבעה של בהמות שונות וזריעה של מינים שונים ביחד. שם בגד שעטנז נקרא "בגד כלאיים", אך לא מפורט מהם החומרים האסורים בלבישה יחד. בספר דברים, פרק כ"ב, פסוק י"א מוסבר מהו בגד שעטנז: ”צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו”, ולכן כל שילוב אחר של בדי טקסטיל אינו יוצר שעטנז.
חז"ל ביארו שאין איסור ללבוש גיזי צמר ואניצי פשתן ביחד, אלא רק אם הם מחוברים בבגד אחד. כיום ישנן מעבדות מיוחדות הבודקות האם בבגד יש שילוב של צמר ופשתים ומאשרות את כשרות הבגד.
הצמר שעליו מדובר בדין שעטנז הוא צמר כבשים בלבד, ואינו מתייחס לצמר גמלים, אנגורה, למה, מוהר, קשמיר, אלפקה או ויקוניה מצויה, והפשתן מתייחס רק לסיבים מצמח הפשתן ולא לאלו המופקים מקנבס או יוטה.
בתלמוד הבבלי[4] נאמר שאדם המוצא שעטנז בבגדו פושטו אפילו בשוק, כי אין כבוד הבריות עומד בפני כבוד ה', כמו שנאמר[5] ”אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'”. הדבר נכון ביחס לכלאי בגדים האסורים מדאורייתא בלבד. ביחס לכלאי בגדים האסורים מדרבנן מותרת הלבישה עד שיגיע לביתו, ועל כך נאמר "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".[6]
יוסף בן מתתיהו כותב[7] שלבישת שעטנז אסורה לבני ישראל ושמורה לכהנים בלבד (בעת עבודתם), וזאת ככל הנראה על פי הכתוב בספר שמות שבגדי הכהנים היו עשויים שעטנז.[8]
טעמי המצווה
חז"ל הציגו את איסור שעטנז כדוגמה של "גזרת מלך" שאין לה טעם.
הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג, פרק לז), מבאר שכך היו נהוג אצל עובדי העבודה זרה הקדמונים, ולכן אסרה זאת התורה (הקטע מצוטט מתוך תרגום הרב קאפח):
וכבר ביארנו בחיבורנו הגדול כי גילוח פאת ראש ופאת זקן נאסר בגלל היותו עדי כומרי עבודה זרה. והוא הטעם גם באיסור השעטנז, לפי שגם כך היה עדי הכומרין, מאחדים בין הצומח והחי במלבוש, ותהיה טבעת מאחת המתכות בידו; תמצא את זה מפורש בספריהם
מהראשונים יש שציינו את טעם האיסור באופן הפוך; על פי ההלכה הקובעת שבגדי הכהונה צריכים להיות בדווקא משעטנז, ולכך אין ראוי להמון ללבוש בגד הדומה לבגדי הכהנים בעת עבודתם במקדש (בדומה לאיסור אכילת חלב ודם, וכן באיסור עשיית שמן המשחה וקטורת הסמים לצורך אישי).[9]
הרב קוק ניסה למצוא רעיון וסיבה למצווה, בסדרת מאמרים בשם "טללי אורות" שפרסם בירחון "הפלס", ואשר לאחר מכן נאסף חלקם בידי תלמידו הרב הנזיר לחוברת בשם "חזון הצמחונות והשלום". שם הוא מסביר שאין זה מוסרי להתייחס לצמר שנגזל מן החיה והותיר אותה עירומה, באותו אופן כמו לפשתן שנלקח מן הצומח אותו גידל האדם במו ידיו. האילוץ להשתמש בצמר שתהליך הכשרתו לשימוש כרוך בפגיעה בבעל חיים הוא גנאי לאדם, ואילו השימוש בפשתן הוא שימוש לגיטימי במשאבי הטבע. כדי להבחין בין לבישת הצמר שיש בה בחינה של חוסר מוסריות, לבין הפשתן - אסרה התורה ללובשם ביחד.
ספר הזוהר כותב שלבישת שעטנז גורמת לכך שרוח רעה תסתתר אצל האדם הלובש את הבגד ולכן יש לאסור את הכלאת שני הסוגים. הסבר אחר גורס שלכל חומר יש את הכוח הרוחני שלו, ועירבוב החומרים הורס את כוחות אלו.
בדיקת שעטנז
על מנת שיהודים השומרים על איסור השעטנז יוכלו להכשיר את בגדיהם גם אם אלו יוצרו במפעל שאינו עומד תחת השגחה, הוקמו מעבדות לבדיקת שעטנז. במעבדות אלו הבגדים נבדקים על ידי בודקים מומחים לטקסטיל באמצעות מיקרוסקופ בין שאר סוגי בדיקות, המאפשר את זיהוי רכיבי הבד.
המעבדה הראשונה לבדיקת שעטנז הוקמה בארצות הברית בשנת 1941 על ידי הרב יוסף רוזנברגר.
החוק הבין לאומי קובע שאין חיוב לציין בתווית פחות מ-5% מרכיב הבד, וכן אין חיוב לציין אלא את המרכיב המרכזי, והיות ואיסור שעטנז חל גם על חוט אחד של פשתן הארוג בבגד צמר או חוט אחד של צמר בבגד פשתן, אזי במעבדות השעטנז בודקים כל בגד שצוין בתווית אחד המרכיבים, על מנת לשלול קיום של הרכיב השני בבגד.
ברוב המעבדות לבדיקת שעטנז בעולם השירות ניתן באופן שמביאים למעבדה את הבגד, אך ישנן מעבדות בודדות המאפשרות לבצע הזמנה של שירות "ביקור בית" שבו מגיע מומחה לבית הלקוח ובודק לו את כל הבגדים בבית וכן שטיחים וספות הזקוקים לבדיקה. בדיקה זו ע"פ רוב זולה יותר שכן משלמים למעבדה לפי שעה ולא לפי פריט.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: שעטנז |
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:איסור שעטנז |
- מדור שעטנז באתר שטייגן
- רשימת בגדים ודברים הטעונים בדיקת "שעטנז", תימני נט
- לורן רוזובסקי, העולם המסתורי של השעטנז, בית חב"ד
הערות שוליים
- ^ רבי סעדיה גאון, ויקרא, יט, ט; רש"י, דברים, כב, יא; ויקרא, יט, יט, בשם מנחם בן סרוק. ראו גם תרגום יונתן, דברים כב, יא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ה עמוד ב.
- ^ שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, ערך שעטנז, כרך ח', עמ' 229; משה ציפור, עולם התנ"ך, ויקרא, עמ' 135.
- ^ מסכת ברכות, דף יט עמוד ב.
- ^ משלי, כ"א, ל'.
- ^ בגמרא שם התבאר, שהכוונה לאיסור 'לא תעשה' של "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים, י"ז, י"א), שכל האיסורים מדרבנן נלמדים מפסוק זה.
- ^ קדמוניות היהודים, ד', ח', י"א.
- ^ ספר שמות, פרק ל"ט, פסוק כ"ט: "וְאֶת-הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--מַעֲשֵׂה רֹקֵם", השש הוא הפשתן, ושלושת הפריטים הבאים הם בדי צמר הצבועים בצבעים שונים. וראה משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלאים, פרק י', הלכה ל"ב. דבר זה עולה עם דעת כמה מהראשונים המצוינים להלן בפסקה טעמי המצווה.
- ^ רבי יוסף בכור שור, ויקרא, י"ט, י"ט; דברים, כ"ב, י"א; דעת זקנים, דברים, כ"ב, י"א; רבי יצחק בן יהודה הלוי, פענח רזא, פרשת כי תצא, ד"ה לא תלבש.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
