רימון (אתר מקראי)
| היסטוריה | |
|---|---|
| נבנה | המחצית השנייה של המאה ה-3 |
| אתר ארכאולוגי | |
| חפירות | 1978–1982 |
| מיקום | |
| מיקום | ליד להב |
רימון הוא אתר מקראי בצפון הנגב, בנחלת שבט יהודה. האתר נמצא כק"מ דרומית לקיבוץ להב, כ-20 ק"מ צפונית מזרחית לבאר שבע, במקום המכונה "חרבת רמליה" או "חורבת רימון". במקום נמצאו שרידי בית כנסת עתיק שהוקם במחצית השנייה של המאה ה-3.
אוסביוס מקיסריה כולל אותה בין יישובי דרומא וכותב: רימון היום, לא ידוע - "גם אותה לכד יהושע ויך את מלכה, אשר הייתה בנחלת שמעון ויהודה. ועתה היא חרמון, כפר גדול מאוד של יהודים טז' מילין מבית גוברין לדרום בדרומא".
זיהוי מקומות
מדרום לקיבוץ להב מצויות חורבות של יישוב גדול הנקרא בפי הערבים "חירבת א-רממין"[1]. לפי הצליל, שנשמר בשם הערבי, משערים כי במקום שכנה העיר רימון המזכרת במקרא ובמקורות תלמודיים.
קיבוץ להב שוכן צפונית לאתר, בנוי על תל שכונה "תל חווילפה". בתל נמצאו שרידים מהתקופה הישראלית ונטו לזהות את המקום כ"צקלג" המקראית, העיר בה ישב דוד בחסות אכיש מלך גת (ספר שמואל א' כ"ז, א'-ו'). צקלג היה גם שמו של הקיבוץ בשנים הראשונות להקמתו.
מצפון מזרח לתל חלוילפה מצויה חורבה נוספת מתקופה מאוחרת יותר. נחשפו בה קברים וגלוסקמאות - ארונות קבורה קטנים מאבן. על אחד מגלוסקמאות נמצא עיטור רוזטה - שהיה עיטור יהודי מקובל. צבי אילן ציטט חוקרים הסבורים, כי הקברים שייכים ל"תלא" המוזכרת אצל אוסביוס מקיסריה בתור "כפר גדול של יהודים".
הארכאולוג רם גופנא סבור כי משמעות השם הארמי "תלא" הוא "התל" - השם שניתן למקום אחרי שהיישוב עצמו חדל להתקיים בתל. השם "רימון" נדד ל"חרבת רמליה" - רימון התלמודית. כאשר נוסד במקום יישוב נוסף בתקופת התלמוד, הוא נקרא תלא, "התל". מקור שם היישוב תלם, הנמצא מערבית לחברון, אף הוא בשם "תלא".
אזכורים למקום
בספר יהושע היא נמנית כאחת מארבע ערים:"עַיִן רִמּוֹן, וָעֶתֶר וְעָשָׁן: עָרִים אַרְבַּע, וְחַצְרֵיהֶן" (י"ט, ז'). שני פסוקים קודם כתוב: "וְאֶלְתּוֹלַד וּבְתוּל, וְחָרְמָה" ואוסביוס מקיסריה זיהה בה את חרמה" המקראית. בנחלת שבט יהודה מופיע שם דומה "עין רימון" :"וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים, וְעַיִן וְרִמּוֹן" ( ספר יהושע, ט"ו, ל"ב).
ברשימת הערים שכבש תחותמס השלישי בארץ ישראל במאה ה-15 לפנה"ס מופיע גם שם עיר בשם "רנמ". העיר נזכרת יחד עם ערים אחרות בשפלה הדרומית ולכן הציעו לזהות אותו עם רימון.
במקורות תלמודיים מוזכרת רימון במקומות אחדים:
- ”אמר ר' יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נֶפֶל לבור”[2][3].
- ”מעשה בגינתו של מיצק (או מוסק) ברמון שהיו הכהנים כובשים את הגדור יורדים וטובלים בה”[4]
- על (גבע) רימון, אולי בתחום שבט בנימין, נאמר שהיא ”מקום טרשין וקסקסין”[5] והיא עתידה להיות מישור נגב לירושלים.
עין רימון מוזכרת גם בספר זכריה ובספר נחמיה ולכן אפשר להניח כי התקיימה גם בתקופת בית שני.
יש גם זיהוי מתקופת בר כוכבא כאשר באחת התעודות מופיע שם מקום "הרמונה"[6] - כמו אצל אוסביוס מקיסריה
בית הכנסת
גופנא ואילן סקרו את האתר וחפרו אותו ביחד עם עמוס קלונר בשנים 1978–1980, והשלמות בשנים 1981–1982. בית הכנסת הוקם במאה ה-3. בית גדול ששרד בו שורת של אדנים ועליהם בסיסים לעמודים. בקיר הצפוני הפונה לירושלים - גומחה מטוייחת בטיח לבן עם פסים אדומים, גובהה 2.50 מטר, מיועדת לארון קודש. בשלהי המאה ה-6 ותחילת המאה ה-7 חודש בית הכנסת. במבנה יש ריצוף ייחודי: המרצפות יוצרות ריבוע בגודל 3 מטר על 3 מטר ועליהן חקוקות חמש רוזטות. בצד הצפוני של הריבוע חקוקה מנורת שבעת הקנים. מתחת לרצפה נמצאו מטבעות.
בשרידי בית הכנסת נמצאו שרדי קמע שבו בעל הקמע מבקש שמישהו אהוב עליו יחזיר לו אהבה.
לקריאה נוספת
- צבי אילן, 78 טיולים ברחבי ישראל - עם עובד-תרבות וחינוך, 1977
- צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991
קישורים חיצוניים
חורבת רימון (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית- נ"ש פארן ואחרים, "חורבת רימון", חדשות ארכאולוגיות, גליון 128, 12 בפברואר, 2016
הערות שוליים
- ^ במפת PEF Kh.Umn .Rumanim
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, מ"ב א'
- ^ הדיון ההלכתי הוא בנושא טומאה וטהרה
- ^ תוספתא מקוואות, פרק ו' הלכה א'.
- ^ תוספתא סוטה (ליברמן), י"ט, ט"ו.
- ^ מקור: צבי אילן בתי כנסת קדומים בארץ ישראל עמ 278
 דרומא
| |
|---|---|
|
