שאי קינה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שאי קינה

שְׂאִי קִינָה בִּמְגִנָה בַּת צִיּוֹן וְנוּדִי שְׁבִי דוּמָם כִּי נִשְׁמָם בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהוֹדִי וְכִי נִפְלַל וְגָם צָלַל הָאִיתוֹן וּטְדִי בָּרַח דוֹדִי וּבָא שׁוֹדְדִי וְגַם גָּלָה כְבוֹדִי

מִסְפֵּד מַר בְּיוֹם הֵמַר שַׁדַּי לִי אַגְדִּילָה וְאֶחְגֹּר שַׂק בְּיוֹם נָשַׁק שְׁבִיב אֵשׁ בְּבֵית הַתְּפִלָּה וְכִי חֻלָּל שֵׁם הֻלָּל וְגַם לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה וְחָרַב מָחוֹז הַמָּעוֹז וְנִגְלָה בֵּית יְסוֹדִי בָּרַח דוֹדִי וּבָא שׁוֹדְדִי וְגַם גָּלָה כְבוֹדִי

וְאֵשׁ מַטָּה לִי לִהֲטָה בִּמְקוֹם אֵשׁ אוֹכֶלֶת וְיוֹקֵד בֵּית הַמּוֹקֵד וְגַם אֶבֶן הַזּוֹחֶלֶת וְשָׁלַח אֵל לְגַבְרִיאֵל וְזָרַק אֵשׁ גַּחֶלֶת אֵשׁ עַמִּים הַזָּרִים קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית מוֹעֲדִי בָּרַח דוֹדִי וּבָא שׁוֹדְדִי וְגַם גָּלָה כְבוֹדִי

אֵל קָרָא בְּיוֹם עֶבְרָה לְמִסְפֵּד בַּשָּׁמַיִם וּמַלְאָכִים בְּמַר בּוֹכִים מְחוֹפְפִים בִּכְנָפַיִם וּבָא אָב הֲמוֹן לְבֵית אַרְמוֹן וְיָדָיו עַל חֲלָצַיִם וְאָמַר אֲהָהּ וְעָנָה יָהּ בְּמֶרֶר מֶה לִידִידִי בָּרַח דוֹדִי וּבָא שׁוֹדְדִי וְגַם גָּלָה כְבוֹדִי

לְמֶרְחַקִּים וְעַד שְׁחָקִים נִרְאֲתָה הַשַּׁלְהֶבֶת וּבָא מִשְׁמָר מוּל מִשְׁמָר וְעָלוּ רוּם מַעֲזֶבֶת וְלֹא נָסוּ לָאֵשׁ קָפְצוּ וְנִצְרְבוּ בָהּ צָרֶבֶת מְתֵי כֹהֲנִים וְהֵם שְׁמוֹנִים אֶלֶף מְתֵי סוֹדִי בָּרַח דוֹדִי וּבָא שׁוֹדְדִי וְגַם גָּלָה כְבוֹדִי

וּבִי הֵעִיר יַד שֵׂעִיר בְּיוֹם זֶה עָלַי חַרְבּוֹ וְבָא בִיתֵּר וְשָׁם בִּתֵּר אַרְבַּע מֵאוֹת רִבּוֹא וְקוֹל אִישׁ תָּם בְּעָב נִסְתָּם מִלְּפְנֵי אֵל לָבוֹא הִכּוּנִי פְּצָעוּנִי וְגַם נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי בָּרַח דוֹדִי וּבָא שׁוֹדְדִי וְגַם גָּלָה כְבוֹדִי

וּבְיוֹם קְרָב נָסוּ לְעֲרָב שְׁמוֹנִים אֶלֶף פְּרָחִים שׁוֹקְקִים לְמֵי מַשְׁקִים וְהֶאֱכִילוּם מְלוּחִים תָּלוּ עַיִן אֱלֵי יַיִן וְהֵמָּה נֹאדוֹת נְפוּחִים וְאֵין מְנַחֵם וְאֵין מְרַחֵם וְאֵין מְקַבֵּץ לִנְדוּדִי בָּרַח דוֹדִי וּבָא שׁוֹדְדִי וְגַם גָּלָה כְבוֹדִי

(זְכוֹר ה' לְכָל מְעַנַּי וְהָשֵׁב לָהֶם גְּמוּלָם וְחִישׁ יֶשַׁע לְעָם נוֹשָׁע וּשְׁבוֹר מוֹטוֹת עֻלָּם וְהַמְּקוֹנֵן יִתְרוֹנֵן הַשִּׁיר כִּימֵי עוֹלָם וְאָז נָשִׁיר בְּבֵית הַשִּׁיר זֶה רֵעִי וְזֶה דוֹדִי)

שאי קינה במנגינה היא קינה הנאמרת בשחרית של תשעה באב בקהילות הספרדים, הקינה מתחילה במילים "שאי קינה במנגינה, בת ציון ונודי", ומסיימת ברפרן "ברח דודי ובא שודדי וגם גלה כבודי". מחברה אינו ידוע.

תוכן

בקינה קורא המקונן לבת ציון לקונן על בית המקדש שהיה בה ונחרב.

כוונתו ברפרן שברח הקב"ה שנקרא 'דודי' ואז נכנס שודדי שהרי הבטיח הקב"ה כמובא באיכה רבה:

דבר אחר: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד" וגו' —

בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש, אמר: כל זמן שאני בתוכו, אין אומות העולם נוגעין בו; אלא אכביש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו. מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה אחוריו, הדא הוא דכתיב (איכה ב, ג): "השיב אחור ימינו מפני אויב". באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו.

איכה רבתי פתיחתא כד

בבית הראשון פונה המקונן אל בת ציון להרים קולה בתוגה באבל שחרב בית המקדש וגם אין את שער הטדי הוא האיתון.

בבית השני פונה בת ציון ואומרת שמגדילה המספד ביום זה שהתחבר אש בבית מקדשנו, שבו חולל כביכול שמו של הקב"ה, וגם לשכת הגזית, וחרב המעוז - המקום האיתן והחזק, ונגלה היסוד כמאמר הכתוב (תהילים קלז, ז) "ערו ערו עד היסוד בה".

בבית השלישי מספרת שאש ירדה למטה לארץ וליהטה ואף בית המוקד יוקד וגם אבן הזוחלת[1], ועל גביראל זורק הגחלת[2], ועל צעקות הניצחון שצעקו האוייבים בעת הניצחון[3].

בבית הרביעי מספר המקונן על האבל שהיה בשמיים ע"פ המדרש זוטא:

אמר ירמיה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מי פותח תחילה קינה על ישראל, אתה או מלאכי השרת, אמר לו הקב"ה: אני פותח תחילה. מיד פתח הקב"ה ואמר: (ירמיה י, כ) "אָהֳלִי שֻׁדָּד, וְכָל-מֵיתָרַי נִתָּקוּ, בָּנַי יְצָאֻנִי, וְאֵינָם אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי, וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי". ומלאכי השרת עונים אחריו: (ישעיה לג, ז) הֵן, אֶרְאֶלָּם, צָעֲקוּ, חֻצָה; מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם, מַר יִבְכָּיוּן , נכנסו מלאכי השרת לנחמו ולא קיבל תנחומים שנאמר (ישעיה כב, ד) עַל-כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי, אֲמָרֵר בַּבֶּכִי, אַל-תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי, עַל-שֹׁד בַּת-עַמִּי. אמר רבי יהושע בן לוי: מיום שחרב בית המקדש אין שמחה לפני הקב"ה כביכול, עד שיבנה בית המקדש וירושלים ויחזרו ישראל בתוכה

מדרש זוטא איכה נוסח ב פרשה א

עוד מספר המקונן בבית הרביעי ע"פ דברי התלמוד בבלי על הדו שיח שכביכול התנהל בין אברהם לקב"ה בעת החורבן:

מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי, עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים, וּבְשַׂר-קֹדֶשׁ, יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ: כִּי רָעָתֵכִי, אָז תַּעֲלֹזִי. א"ר יצחק בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש אמר לו מה לידידי בביתי אמר לו על עיסקי בני באתי אמר לו בניך חטאו וגלו אמר לו שמא בשוגג חטאו אמר לו (ירמיהו יא, טו) עשותה המזימתה אמר לו שמא מיעוטן חטאו אמר לו הרבים היה לך לזכור ברית מילה אמר לו (ירמיהו יא, טו) ובשר קודש יעברו מעליך אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה אמר לו (ירמיהו יא, טו) כי רעתיכי אז תעלוזי מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה ואמר לו שמא חס ושלום אין להם תקנה יצתה בת קול ואמרה לו (ירמיהו יא, טז) זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך מה זית זו אחריתו בסופו אף ישראל אחריתן בסופן

בבלי מנחות נג ב

בבית החמישי מספר המקונן על ירמיה איך שמצא בית המקדש חרב והשריפה היתה בזמן חילוף משמר במשמר ועלו על גג ביתה מקדש ולא נסו אלא קפצו ונשרפו בה חיים ומספרם היה שמונים אלף פרחי כהונה שכולם נשרפו פרט לאוד מוצל מאש יהושע בן יהוצדק כהן גדול.

בבית השישי מקונן את שריפת בית שני ע"י טיטוס הוא מזרע עשיו הוא שעיר, וכן מקונן על הריגת ביתר ששם שחט ארבע מאות ריבוא, ולקחו את בית המקדש.

בבית השביעי מזכיר המעשה הנורא עם הישמעאלים שהביאו נואדות נפוחים, ועל שאר העולם שהיו רואין אותנו ועושין עצמם כאילו אינם מכירים אותנו וכל מקום שניסו ישראל לברוח לא הניחום יושבי העמים.

בבית השמיני מסיים לקונן בנחמה אותה לא נהגו לומר בתשעה באב, שיזכור ה' לאומות העולם מה שעוללו לנו וישיב גבולנו ונשיר בבית השיר לדודי ורעי.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מוזכרת במלכים א' פרק א פסוק ט
  2. ^ ע"פ מדרש איכה רבה א, מא , בבלי יומא עז,א
  3. ^ ע"פ מדרש לקח טוב איכה ב, ז