רבי שמשון שטוקהמר
| לידה |
1899 ה'תרנ"ט סוקאל  האימפריה האוסטרו-הונגרית |
|---|---|
| נרצח |
26 באפריל 1945 (בגיל 46 בערך) י"ג באייר ה'תש"ה  מחוז שוונדרוף (גר'), גרמניה הנאצית |
| מקום קבורה |
 וויידינג (גר'), גרמניה |
| מקום פעילות |
 פולין |
| השתייכות | רבני פולין |
| תחומי עיסוק | הלכה, עיתונאות |
| רבותיו | רבי מנחם זמבה |
רבי שמשון שטוקהמר (ה'תרנ"ט (1899) – י"ג באייר ה'תש"ה, 26 באפריל 1945) היה רב, סופר ועיתונאי-פובליציסט, פעיל בולט באגודת ישראל וחבר בוועד הרבנים בוורשה ובאגודת הרבנים בפולין. בגטו ורשה היה בין הרבנים הפעילים בגטו, מחברי היודנראט, עד לשלהי ימי הגטו. נפטר לקראת סיום מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
נולד בסוקאל שבגליציה המזרחית (אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית) למשפחה מחסידות בלז. אביו היה למדן מיוחס אשר שימש כשוחט ובודק בעירו. למד בחיידר בסוקאל, ולאחר מכן בקלויז בבלז. בגיל 20 (או 17[1]) קיבל היתר הוראה מרבי דוד הורוויץ מסטניסלאב ומרבי אברהם יעקב הורוביץ מפרוביז'נה. בהמשך עמד לבחינה ממשלתית בלבוב, אותה עבר והוכר כרב מעטם הממשלה[1]. בשנת ה'תרפ"ה נשא את בתו של רבי יצחק וילצ'ק מווסולה (פו'), פרוור ורשאי (כיום חלק מוורשה), ועבר לגור בעירו של חותנו. שם הכיר את רבי מנחם זמבה שבאותם ימים עדיין ניהל את עסק הפלדה שקיבל מחותנו, לצד פרסומו כגאון ותלמיד חכם מובהק, ורבי שמשון שטוקהמר הושפע משיטת הלימוד של הרב זמבה. אשתו שימשה כפקידה בקהילה היהודית בוורשה (יחד עם אשתו של אהרן צייטלין[1]), ומשם הייתה פרנסת הבית.
בעקבות אביו, נמנה אף הוא על חסידות בעלז, והיה נוסע מגיל צעיר אל רבו רבי ישכר דב רוקח למקום שהותו בימי מלחמת העולם הראשונה (אחר שהעיר בעלז ניזוקה קשות): מונקאץ' שבהונגריה ואולשיצה שבגליציה המזרחית.
היה בעל אופקים רחבים והתעניינות בתחומי חול רבים, בדומה לחינוך בגליציה המזרחית, ובשונה מהמקובל בפולין הקונגרסאית. כתב מאמרים ביידיש ובעברית, מהם התפרסמו ביומון דער יוד, ואחר כך ביומון דאס יודישע טאגבלאט, שם אף היה לכותב קבוע מדי יום שישי. סגנון כתיבתו היה קולח ובהיר, תוך חתירה לבירור דברים שעל הפרק, עם ביסוס ואחריות לדבריו; מה שהקנה למאמריו שם של אמינות. הוא כתב באופן ענייני ואובייקטיבי, ובאופי בלתי מתפלמס. גם בכתיבתו נזהר היה שלא לתקוף יריבים אידאולוגיים ואנשי ציבור אחרים, ואת עמדתו כתב מתוך אדיבות ונימוס, בלא לפגוע באיש. בכלל היה נמנע ממחלוקות מפלגתיות. מאמריו עסקו בעיקר בתחום הרבני, בענייני כשרות, שבת וכיוצא בהן, ומאמריו התהדרו בידיעות תורניות רבות לצד ניחוח חסידי שורשי, בהגנה על ערכי התורה והאמונה. מבין מאמריו העיתונאיים ניכרת בקיאותו בפוליטיקה הציבורית-דתית של יהדות פולין. בשנת ה'תרצ"ג, בעקבות ידיעה עיתונאית שהופיעה בדאס יודישע טאגבלאט, שעוררה ביקורת קוראים קשה, התמנה למבקר בעיתון, ותפקידו היה לנטר את כל המאמרים בעיתון, למנוע דבר דומה בעתיד.
היה חבר באגודת הרבנים בפולין, ושימש כעיתונאי וסופר עבורה.
בשנת ה'תרצ"ג התמנה למרצה בתלמוד לתלמידי שיעורים מקצועיים בבית הספר המקצועי על שם נתנזון. שיעורים אלו, כמו בכלל אותו המוסד, תוקצבו על ידי הקהילה היהודית. רוב משתתפי שיעוריו היו בחורים חרדיים. במסגרת עבודתו זו בלטו כישוריו החינוכיים ויכולת הסברתו.
עם הרחבת מעגל חברי ועד רבני ורשה בשנת ה'תרצ"ד, נוסף רבי שמשון שטוקהמר לוועד. טרם התמנותו קיבל היתר הוראה מרבי אהרן לוין מריישא, על פי דרישת קהילת ורשה. במסגרת תפקיד זו, אליו התמסר במיוחד, פעל רבי שמשון שטוקהמר בענייני כשרות ושמירת שבת, לצד עניינים דתיים נוספים. מקצוע הסופרות שלו שימש את הוועד, ורבים מהכרוזים וההודעות של הוועד נערכו על ידו. בעת המאבק על השחיטה הכשרה לקח חלק פעיל, וגילה בקיאות רבה בתחום השחיטה, מבחינה דתית, הומנית ומוסרית[1].
היה פעיל בתנועת אגודת ישראל, והשתתף בוועידותיה השונות, בהן היה מרצה על התחזקות בלימוד תורה ובשמירת הדת. גם בפעילותו זו אופיין במתינות ובנעימות סבר. נחשב בקהילה היהודית בוורשה כחברותי ובעל מעמד ציבורי מוערך, עם עשייה נמרצת ובעלת חזון.
בזמן הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, התגורר בפרוור הוורשאי פראגה. לאחר שנמלטו מפולין כמה מחברי היודנראט, מינה אדם צ'רניאקוב חברים חדשים ליודנראט, ובהם את רבי שמשון שטוקהמר. במסגרת מינוי זה השתדל רבות לסייע ליהודים החרדים בגטו ורשה, אשר נעדרו זכויות רבות שניתנו למוסדות אחרים שאינם חרדיים. כמו כן פעל בגטו למנוע את שילוחם של אישים תורניים למחנות עבודה, וכן בהבאת נפטרים לקבר ישראל[2]. בקיץ תש"ב (1942) התקיים בביתו כנס חירום של רבנים מגטו ורשה, בעקבות גירוש יהודי לובלין והשמדת היהודים בטרבלינקה ומיידנק. בכנס השתתפו גם רבי יהודה לייב אורליאן, רבי מנחם זמבה, רבי שמחה טרייסטמן ועוד. לקראת האקציה הגדולה בגטו, נאסר יחד עם עוד 10 חברי יודנראט וכמה עשרות פקידים נוספים. לאחר שלושה ימים בהם שהה בבית כלא פאוויאק (פו'), שוחרר לביתו שבגטו. לאורך כל האקציה הוא הסתתר עם משפחתו, וכך חמקו משילוח להשמדה. יחד עם רבי אלכסנדר זושא פרידמן ורבי קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצנא), הוא חיבר תפילה מיוחדת למשולחי הגטו שנלקחו ליעד בלתי ידוע[3]. בשלהי 1942, כ"ה בכסלו ה'תש"ג, הגיע לידי הנהלת הגטו עשרות סרטיפיקטים עבור נשים שבעליהן נמצאים בארץ ישראל. הרוב הגדול של נשים אלו כבר שולחו לטרבלינקה. הוחלט שבמקומן יקבלו את הסרטיפיקטים אישים חשובים בגטו, בהם נמנה גם רבי שמשון שטוקהמר. לבסוף התוכנית לא יצאה לפועל[4]. רבי שמשון שטוקהמר תמך במרד גטו ורשה, כבר בשלבי ההכנות למרד[5][6]. הוא קיבל הצעת מילוט לו ולמשפחתו על ידי הכמורה הפולנית המקומית, יחד עם רבי מנחם זמבה ורבי דוד שפירא (חתנו של רבי חיים יהושע גוטשכטר), אך סירב ובחר להישאר עם שאר היהודים[7]. בחודש שבט ה'תש"ג (ינואר 1943), עם פתיחת גל השילוחים השני, נתפסה משפחתו. אשתו וארבעת ילדיו הוצאו להורג, והוא נשלח למחנה העבודה פוניאטובה. עד שלב זה, מתוך כעשרים רבנים שהיו בגטו בראשיתו, נותר רק הוא עם רבי מנחם זמבה ורבי דוד שפירא. רבי שמשון שטוקהמר נלקח מפוניאטובה והתגלגל למחנות אחרים. בחג הפסח ה'תש"ד (1944) שהה במחנה העבודה בודזין. לפי מקורות אחרים רבי שמשון שטוקהמר שהה בגטו ורשה עד למרד בגטו, ואחר המרד הוא הועבר לבודזין[2][8]. ראש המחנה היהודי בבודזין היה שטוקמן, והוא דאג לו ולרבי דוד שפירא ולעוד אישים מוורשה שהיו עמהם שם. הם קיבלו תנאים טובים, ועבדו בבית המרחץ והחיטוי שבמקום, בעבודה במקום שקט ונוח, בו היו צריכים לעבוד רק בעת ביקורות[9]. לבסוף הועבר רבי שמשון שטוקהמר למחנה הריכוז פלוסנבירג, בו שהה כשנה. בשלב מסוים נחלה והועבר לבית החולים שבמחנה, אך הצליח להחלים ולשוב לעבודה הסדירה במחנה. חבריו למחנה העידו כי היה מקור לעידוד והשראה, כאשר חיזק את סובביו באמונה ובתקווה. כמו כן העידו כי התאמץ בקיום המצוות, כמו הימנעות מאכילת חמץ בפסח כל ימי החג, בשנת ה'תש"ה שקודם שחרור המחנה. ב-20 באפריל 1945 (ז' באייר ה'תש"ה), עם התקדמות הצבא הרוסי במזרח, פונה המחנה, ומפקד המחנה מקס קוגל (אנ') הורה על העברת האסירים ברכבת דרומה. המסלול בו עברו האסירים הופצץ לאורכו מספר פעמים על ידי כוחות הברית, ובאחת ההפצצות נפגע רבי שמשון שטוקהמר קשות. בי"ג באייר הוא מת מפצעיו, שלושה ימים לפני שחרורם על ידי כוחות הברית[10]. הוא נקבר בוויידינג (גר') שבמחוז שוונדרוף (גר').
כתביו
כתב מספר תשובות בהלכה. כתב מספר חיבורים, אך אלו נותרו תחת הריסות גטו ורשה, ברחוב מרונובסקה וברחוב מילא 63 (בבניין התלמוד תורה של האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר)[1]. שרדו מאמרים שונים שלו שהתפרסמו בעיתונות שבין שתי מלחמות העולם ובבמות ספרותיות אחרות. מתוך השו"תים שלו, שרדה תשובה אחת, בנושא "עניין חילול שבת להצלת מאבד עצמו לדעת". זו התפרסמה במאסף התורני "תלפיות".
משפחתו
- אחיינו (בן אחי אשתו) מאיר וילצ'ק – ביוכימאי ישראלי, מפתח שיטת כרומטוגרפיית הזיקה. חתן פרס ישראל למדעי החיים (1990) ופרס א.מ.ת (2005).
קישורים חיצוניים
- הלל זיידמן, "הרב ר' שמשון שטוקהאמר", בתוך: אישים שהכרתי, ירושלים תש"ל, עמ' 497–501, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- יהודה אריה פינגולד, בגיא צלמות, חלק ב', "הרב שמשון שטוקהמר", ירושלים תשמ"ח, עמ' תט"ו–תי"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- הרב שמשון שטוקהמר מוורשה, באתר זכור של מכללה ירושלים
- מאמריו
- "הטהרה", בתוך: יחזקאל רוטנברג (עורך), המשפחה היהודית : אנטולגיה ספרותית מסורתית, חלק א', בני ברק תשמ"א, עמ' 341–343, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- "ענין חילול שבת להצלת מאבד עצמו לדעת", רבי משה אפרים מושקוביץ ורבי בנציון פירר (עורכים), תלפיות, חלק א', טרנוב תרצ"ח, עמ' י"ז–י"ט, באתר אוצר החכמה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 פינגולד.
- ^ 2.0 2.1 יהושע אייבשיץ, בקדושה ובגבורה, חלק ב', "בני תורה : הרבנים בבודזין מוקד לפעילות חברתית", ירושלים תשנ"ד, עמ' 140, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום), על פי אברהם זמבה.
- ^ לנוסח התפילה המלא, ראו: תפילה דומעת מתוך גטו וארשה תש"ב, באתר קביעותא.
- ^ הלל זיידמן, יומן גיטו ווארשה, "קרן אור מארץ ישראל", תל אביב תש"ו, עמ' 145–147, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ מאיר וילצ'ק, באתר יד ושם.
- ^ פינגולד, עמ' תי"ח.
- ^ אהרון קריב, כתבי האדמו"ר שהרשיעו את אדולף אייכמן, באתר וואלה!, 27 בינואר 2015.
- ^ פינגולד, עמ' תי"ט.
- ^ מרדכי אליאב, אני מאמין, "מעשה באפיית מצות לפסח", ירושלים תשס"ו, עמ' 260–261, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ לפי מקורות אחרים הוא נרצח בידי איש אס אס, ביום ו' באייר ה'תש"ה. ראו: יהושע אייבשיץ, בקדושה ובגבורה, חלק ב', "בני תורה : הרבנים בבודזין מוקד לפעילות חברתית", ירושלים תשנ"ד, עמ' 140, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום), על פי אברהם זמבה.
