אורי מילשטיין

שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות ביטחונית
פרמטרים [ תקופת שירות, תפקידים צבאיים, מלחמות וקרבות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ עלה לישראל ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

אורי מילשטיין

מילשטיין, 2000 לערך
לידה	29 בפברואר 1940 (גיל: 84) מטולה
השתייכות
דרגה	קצין מקצועי אקדמאי
תפקידים אזרחיים
דוקטור למדעי המדינה

ד"ר אורי מילשטיין (נולד ב-29 בפברואר 1940) הוא היסטוריון ותאורטיקן צבאי ישראלי שפיתח את הפילוסופיה של השרידות והעוסק בעיקר בהיסטוריה של מלחמות ישראל.

פרסם ספרים רבים שבהם עסק בהיסטוריה של הצנחנים, ועל מלחמת העצמאות בסדרת ספריו, תולדות מלחמת העצמאות. מילשטיין ידוע גם בשל הביוגרפיה שכתב אודות חייו של יצחק רבין, "תיק רבין: איך תפח המיתוס" (1995) "תיק רבין - מיתוס ושברו" (2005) ו"דרך רבין ומורשתו" בשני כרכים (2010).

ב-1991 פרסם בעברית ובאנגלית את הספר "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות".

בשנות ה-60 פרסם ספר שירה, שחלק משיריו הופיעו שוב בספרו "קץ-החיים", ושירתו העכשווית מופיעה בפורום השירה שייסד, בו הוא מעורב בדיאלוג שירי.

בשנת 2007 זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על ספרו "עלילת דם בדיר יאסין".

ביוגרפיה

ראשית חייו

אורי מילשטיין בצעירותו, 1957 לערך (צילום: סטודיו ארדה)

מילשטיין נולד לשרה (אחיינית של רחל המשוררת) ואברהם במטולה. הוריו היו חלוצים שעלו ארצה מרוסיה ונמנו על מייסדי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בשנות ה-20 של המאה ה-20. אביו היה מתנדב בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ואמו הייתה גננת נודדת. הוא למד בבית ספר "החי"ל" בשכונת יד אליהו בתל אביב, בבית הספר החקלאי "הדסים", וסיים את לימודיו התיכוניים בתיכון עירוני ה' בתל אביב.

על פי תיאורו בספרו האוטוביוגרפי "על מה חלמנו" (2006), החל לחקור את מלחמות ישראל באופן ביקורתי כבר בזמן לימודיו ב"הדסים". כבר אז עסק בשבירת מיתוסים והיה שנוי במחלוקת בקרב המורים והתלמידים. בהיותו כבן 13 ערך תחקיר, לכבוד טקס יום העצמאות בבית הספר החקלאי הדסים, על נסיבות שליחת מחלקת הל"ה לדרכה, בחודש ינואר 1948. בתחקיר הוא טען כי אנשי מחלקת הל"ה נשלחו כדי להביא פלזמה לפצועים בקרב ה-14 בינואר, אך קודם לכן באותו יום החישו הבריטים את הפצועים לירושלים, ומכאן שהל"ה הלכו ונהרגו לשווא. טענה זו נותרה שנויה במחלוקת ופרסומה עורר עליו זעם רב עוד בעת שהיה נער ושנים מאוחר יותר, כאשר פרסם תיאור מדויק של האירוע, על פי גרסתו, בסדרת ספריו על מלחמת העצמאות.

שירותו הצבאי

בשנת 1958 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. שימש כחובש קרבי וסיים קורס מ"כים חי"ר. לפני שהשתחרר משירות חובה מינה אותו סגן מפקד חטיבת הצנחנים, רפאל איתן (רפול), להיסטוריון של הצנחנים. כחובש קרבי לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים פיקד על כוח אשר חילץ נפגעים משדות הקרב. כהיסטוריון של הצנחנים נחשפו בפניו ארכיונים סודיים ומסמכים סודיים של צה"ל. בשנת 1974 הדיח אותו סגן מפקד החטיבה יצחק מרדכי מתפקידו כהיסטוריון בגלל כתיבה ביקורתית על קרב החווה הסינית. הוא סיים את שירות המילואים שלו כקצין מקצועי אקדמאי במחלקת היסטוריה של חיל האוויר.

דרכו האקדמית

לאחר שחרורו משירות חובה בצה"ל בשנת 1960 למד באוניברסיטה העברית כלכלה, פילוסופיה ומדע המדינה. עבודת הדוקטורט שלו הייתה על הטיעון הדתי בתהליך החקיקה בישראל. בזמן הלימודים ולאחר סיומם הקדיש את רוב זמנו לפיתוח פילוסופיה צבאית ולחקר מלחמות ישראל. תפקידיו בשירות החובה ובמילואים איפשרו לו לעיין במסמכים סודיים ולראיין אנשי צבא רבים. לאחר מלחמת ששת הימים פרסם את מחקרו הראשון, "מלחמות הצנחנים", ובתחילת 1973 פרסם היסטוריה צבאית של היישוב והמדינה "בדם ואש יהודה". עם התמשכות מחקריו, ובעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, החל לחשוף ליקויים בסיסיים במבנה צה"ל ובתפקודו.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 לימד היסטוריה צבאית במכללה לפיקוד ולמטה (פו"ם) ובאוניברסיטת בר-אילן. תקופה מסוימת לימד מילשטיין בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל. בין השנים 2007-2000 הוא לימד במכללת צפת. אחר כך לימד במרכז האוניברסיטאי אריאל. שימש כמרצה אורח במוסדות כגון המכללה למדינאות ומרכז מורשת מנחם בגין.

כתביו

לקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 החל לפרסם ספרים ביקורתיים ביותר על צה"ל ומפקדיו. בשנת 1989 החל לפרסם סדרת ספרים על מלחמת העצמאות, בה חשף, לטענתו, את תפקודם הלקוי של מפקדים שנחשבו בישראל לגיבורים, שהקימו את צה"ל ופיקדו עליו עד מלחמת לבנון הראשונה ולאחר שהשתחררו עמדו בראש המערכת הפוליטית והכלכלית. בשנת 1993 פרסם את ספרו "קריסה ולקחה", ובו ביקורת חריפה על תפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. בשנת 1995 פרסם ספר ביקורת חריף ("תיק רבין: איך תפח המיתוס") על יצחק רבין, שהיה מפקד בפלמ"ח, ועל הפלמ"ח בכלל. הוא טען שכאשר פיקד רבין על חטיבת הראל, הוא ברח משדה הקרב ב-20 באפריל 1948 ומאז סבל מתסמונת פוסט-טראומטית.

מילשטיין הקים את "מכון שרידות" ואת הוצאת הספרים "שרידות". הוא מרכז את הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שהעלה טענה בשנת 2006, שעיטורי גבורה רבים ניתנו ללוחמי קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים על סמך דיווחי שווא. בעקבות החלטת בג"ץ נפתחו בפני חברי הפורום תיקי העיטורים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. המסמכים הסודיים בתיקים איששו, לטענת הפורום, את הטיעון בדבר הענקת עיטורים על סמך דיווחי שווא. בשנת 2010 ממצאי המחקר של הפורום התפרסמו בספר "דרך רבין ומורשתו".

השקפותיו

מערכת הביטחון הישראלית

טענתו העיקרית של מילשטיין היא, שצה"ל הוא צבא בעל תפיסת בטחון אנטי-אינטלקטואלית, אשר בעצם כלל איננו צבא מקצועי אלא "מיליציה חמושה עם אמצעי לחימה מתקדמים". מלחמת לבנון השנייה הוכיחה, לטענתו, כי לא די באמצעי לחימה מתקדמים כדי לנצח במלחמות, אלא יש צורך בטקטיקות, ביכולת אופרטיבית ובאסטרטגיות אופטימליות, שאותן צה"ל אינו מסוגל לפתח במציאות הנוכחית. הוא סבור שקציני צה"ל יודעים רק טקטיקות המבוססות על ניסיון אישי (שבדרך כלל הוא דל בשל מעבר מהיר מתפקיד לתפקיד) ולפיכך פרימיטיבי, ולעומתם ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון הישראלית, שאינם מבינים את הטקטיקות, קובעים מטרות באופן שאינו מבוסס. לכן מטרות אלה הן מניפולציות שלא ניתן לישמן. הוא סבור שקורס הקצינים בצה"ל אינו מכשיר את הצוערים לתפקידי פיקוד, אלא מבצע אינדוקטרינציה פוליטית ומיתולוגית. לדעתו, תרבות התיחקור הצה"לית מבוססת על שקרים. צה"ל אינו מפיק לקחים והראיה: הליקויים חוזרים ונשנים ממלחמה למלחמה: חוסר יכולת לנהל קרב משולב בין זרועי ובין חיילי; העדר מודיעין קרבי; חוסר פיקוד ושליטה בכל הרמות; לוגיסטיקה לקויה; פער בין אימונים לבין המציאות הקרבית ועוד.

לטענתו, רוב ההיסטוריה הרשמית של מלחמות ישראל מורכבת ממיתוסים יותר מאשר מעובדות, ונועדה בעיקר להאדיר את שמם של המפקדים ושל נותני חסותם הפוליטיים ולחפות על ליקויים. מטעם זה צה"ל אינו מסוגל להפיק לקחים, שהרי בשביל להפיק לקחים יש לחשוף ליקויים ולהבין את גורמיהם. בספרו, "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור", הוא טוען שהאירוע המכונן של היווצרות התודעה הלאומית הפלסטינית והשיח הישראלי אל מול הכזב הפלסטיני, פרשת דיר יאסין, אינו אלא מיתוס שנוצר על ידי השמאל ביישוב במטרה להציג את האצ"ל והלח"י כחיות אדם, ובכך ליצור דעת קהל שתמנע את שילובו של האצ"ל בצה"ל כיחידה עצמאית, ואת כניסתו של מפקד האצ"ל מנחם בגין לממשלתו הראשונה של בן-גוריון. כשנכשלה תוכנית א' ויוקרתו של האצ"ל בירושלים ובשאר חלקי הארץ הלכה וגברה בקרב האזרחים עקב הצלחות יחסיות של האצ"ל אל מול כישלונות ההגנה, נהגתה ובוצעה תוכנית ב', היא פרשת אלטלנה. משנתחוור לבן-גוריון שהעלילה משרתת את ההרתעה הישראלית, במיוחד אל מול ערביי ישראל, המשיך ודבק בה עד מותו למרות שידע היטב שהיא מבית מדרשו.

לתפיסתו של מילשטיין בפרשנותו לציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי, מדינת ישראל צריכה להקים גוף מחקרי אינטלקטואלי לפיתוח תורת הביטחון, שירכז את טובי המוחות מכלל החברה הישראלית, שיתן פתרונות קונקרטיים למצבים השונים, ויהווה גוף יועץ לממשלה בענייני בטחון.

עקרון השרידות

מילשטיין פיתח תאוריה פילוסופית שלפיה "עקרון השרידות" הוא אבן יסוד בהתנהגות האדם.

המניע לכל מופע, לא רק בחיי האדם אלא בכל המצוי ביקום, הוא סיבית מידע (Bit) המכילה פקודה לנטרול איומים. היקום כולו מורכב ממאיימים וממאוימים. ההבדל בין הבלתי אורגני לאורגני ובין החד-תאי לאדם, הוא באורך שרשרת סיביות המידע המכילות מלבד הפקודה לנטרל איומים גם אסטרטגיות וטקטיקות, אלגוריתמים כיצד לעשות זאת. במופעים הפשוטים ביותר, הבלתי אורגניים, פועל אלגוריתם זה באמצעות החוק הראשון של התנועה של ניוטון, הוא חוק האינרציה. אצל בני אדם הוא פועל באמצעות ניסוח מטרות (אסטרטגיות) ודרכים להשגתן (טקטיקות).^{[דרוש מקור]}

בספר "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות" קובע מילשטיין שעקרון השרידות האנושי טוען כי כל הגופים האנושיים שואפים לשרוד, וכי מדובר בדחף שגדול מכל הדחפים האחרים, ונוכח בכל הדחפים האחרים כמרכיב בסיסי. זהו ניסיון נואש להתגבר על הקץ הוודאי או לפחות לדחותו הנובע מהפחד הקמאי מפני המוות. ולכן הביטחון הוא היסוד האונטולוגי של היש באשר הוא. כל גוף אנושי משקיע אנרגיית שרידות כדי להתמיד את קיומו, בנטרול הנטייה הטבעית לאנטרופיה. המשימה העיקרית של בני האדם, היא צבירת אנרגיה שרידותית, וכל גוף אנושי חותר לצבור כמה שיותר ממנה לימי סגריר. באנרגיית השרידות נכללים אמצעים שבני אדם משתמשים בהם כדי לשרוד כמו אינטליגנציה, טריטוריה, רכוש, מוטיבציה ומאמצים פיזיים. כך שבני אדם עסוקים בעיקר בצבירת אנרגיה שרידותית, שהיא גם בין היתר המניע העיקרי שעומד מאחרי כל הפעילות הכלכלית וצבירת הון קפיטליסטית. לעיתים ניסיון יתר לצבירת אנרגיה הישרדותית עלול לסכן את קיומו של הגוף הצובר או להפחית את כושר השרידות שלו, כמו התעצמות הצבא הסובייטי לאחר מלחמת העולם השנייה, או התעצמות צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים, או התעצמותו של הצבא העיראקי ופלישתו לכווית.

כל גוף אנושי מורכב מחלקים רבים. לכל חלק קיום משלו, ולכל חלק יש תהליכי אנטרופיה. אינטרס השרידות של כל חלק חזק יותר מעניינו של החלק בקיום הגוף השלם. האיום החזק והחמור ביותר על כל גוף הוא לא האיום החיצוני אלא דווקא הפנימי, הסתירות בין חלקיו השונים של השלם, בינם לבין עצמם, ובינם לבין השלם. כל גוף ביקום סותר גוף אחר ומאיים עליו, מפני שהוא תופס נתח של חומר או אנרגיה שעשוי להיות זמין לגוף אחר. מיתוס הביטחון מעצים מאד אויבים חיצונים, ומתעלם מאויבים פנימיים שהם שכיחים יותר ומסוכנים יותר לשרידות של כל מערכת.

האינטליגנציה שהיא יכולתו הייחודית של ההומו סאפיינס ללמוד כיצד לשפר את יכולות השרידות שלו, התפתחה בתהליך אבולוציוני בשל ערכה השרידותי הגבוה. ככל שהאדם ישקיע באינטליגנציה כך ירבו סיכויו לשרוד. תנאי הכרחי להעצמת האינטליגנציה היא תקשורת ברמה גבוהה. וחיים חברתיים סדירים ושוויוניים הם תנאי הכרחי לקיום תקשורת מילולית אינטליגנטית, ולכן ישות מדינית השומרת על רצף של חיים חברתיים ופועלת בכוח כנגד אויביה, היא תנאי הכרחי לקיומם של יצורים אינטליגנטיים. ושלטון דמוקרטי היא צורת שלטון מיטבית מבחינה אינטליגנטית, כיוון שיש בה תקשורת מילולית אינטליגנטית בין המחליטים, המבצעים והמושפעים מהם, ואין בה אנשים חסיני ביקורת.

את פעולות המדינה קובעים המנהיגים השואפים לשרוד באושר, ומרגישים מאוימים כאשר נשקפת סכנה לשרידותם הפוליטית. כיוון שהם דואגים לשרידותם, לעיתים נוצרת סתירה בין הדאגה לעצמם ולשכבה שממנה באו לבין השרידות של כלל האזרחים. למדינה יש אינטרס שרידותי לטפח בתושביה תחושה של תלות הדדית ולכן היא מטפחת את מוסדות המשפחה, הדת והרגש הלאומי. במושג ריבונות מדינית נכללת היכולות הלגיטימית הבלתי מוגבלת של המדינה לכפות את רצונה על כלל האזרחים, ולכן מקבלי ההחלטות מכוונים את החוקים, התרבות, הערכים החברתיים והאידאולוגיות כך שיתאימו לרצונם לשמר את יכולת הכפייה הלגיטימית והבלתי מוגבלת שלהם. אך על פי רוב אין הם ממשים את יכולת הכפייה מפני שהם חוששים מאובדן הסכמה לאומית. לתפיסת המנהיגים השרידות של המדינה היא ערך עליון, שתצדיק שימוש בכל אמצעי. הצבת שרידותה של המדינה בראש כל האינטרסים השפיעה ותשפיע על המין האנושי יותר מכל גורם אחר.

כדי לשמור על שרידותם הקימו המדינות מערכות בטחון שמרכיביהן העיקריים הם משטרה, צבא וגופים חשאיים. מערכת הביטחון היא אנרגיית השרידות העיקרית של מערכות פוליטיות. למערכות הביטחון אופי כפול, הם נועדו להבטיח את קיום המדינה, אבל יש להם אינטרס להבטיח את קיומם שלהם, דבר שלעיתים עלול להוות איום על שרידותה של המדינה כמו במקרה של הצבא הסובייטי. כל מלחמה היא אלימות מאורגנת של בני אדם שנועדה לאיים או להגן על מערכת פוליטית. כל מלחמה, פנימית וחיצונית היא למען או נגד סדר חדש. מערכות צבאיות מכיוון שהם מערכות היררכיות סגורות ובלתי דמוקרטיות, רמת התקשורת האינטליגנטית בהן נמוכה, וקשה להגיע בהן לחקר האמת, ולכן במערכות אלו אין תהליך של הפקת לקחים אינטליגנטית, אלא תהליך של "הפקת לקחים דרוויניסטית" של ברירה טבעית.

מילשטיין פרסם תאוריה זו בספרים בהוצאה עצמית והיא לא זכתה להתייחסויות בשיח הפילוסופי האקדמי.

מילשטיין מסיק כי המודל האנתרופולוגי היסודי להבנת התנהגות האדם הוא הקרב, שבו כל צד מתאמץ לנטרל את הצד שכנגד עד כדי השמדתו. כך בתחום הכלכלי, ביחסים בין בני זוג, בקנאת סופרים ועוד.

עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור

בספר "עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור" טוען מילשטיין שלא היה טבח בדיר יאסין. את טענתו גיבה מילשטיין בעדויות ומסמכים.

בספרו הוא מביא את הטענות הבאות: פיגועים יצאו מהכפר דיר-יאסין. הכפר שימש כבסיס ליחידות חצי סדירות שפעלו נגד ירושלים העברית. לכן לא היה הבדל בין דיר-יאסין לבין כפרים אחרים שהותקפו ונחרבו בערך באותו זמן ותושביהם גורשו על ידי ארגון "ההגנה" וצה"ל בגזרת ירושלים, כמו, הקסטל, קולוניה, סאריס ובית מחסיר. לכן אין יסוד לטענה כי תושבי דיר-יאסין לא פעלו נגד היהודים ולא סיכנו אותם בשום צורה שהיא. לפיכך, הייתה ליהודים עילה לתקוף את הכפר ולגרש ממנו את תושביו.

חיסול הכפר דיר-יאסין נכלל בפקודת מבצע נחשון (1 באפריל 1948) של אגף המבצעים של "ההגנה", שכן פקודה זאת קבעה כי יש לחסל את כל הכפרים החולשים על הדרך לירושלים. ההתקפה על דיר-יאסין תואמה עם מפקדת "ההגנה" בירושלים במסגרת "מבצע נחשון", שנועד להבטיח את התחבורה העברית לירושלים. בפקודת המבצע של "נחשון" נקבע שכוחות "ההגנה" יהרסו כפרים ערביים הסמוכים לכביש לירושלים, המאיימים על התחבורה העברית לעיר. תושבי הכפרים יגורשו בכוח. לא הייתה זו יוזמה של האצ"ל.

יחידת פלמ"ח השתתפה בקרב והשלימה את הכיבוש, ולא רק סייעה בחילוץ נפגעים, כפי שפורסם לאחר שנים רבות שבהן הוסתרה גם עובדה זאת. חלק מההרוגים נפגעו ביריות מכונת ירייה, שנורו מרחוק על ידי אנשי ארגון "ההגנה", שעה שהערבים ניסו לברוח מהכפר המותקף לעבר הכפר עין-כרם, שנמצא מדרום לירושלים. אש מכונת ירייה זאת פגעה בעיקר בלא-לוחמים, וכן פגעה מהגב גם בלוחמי האצ"ל שתקפו את הכפר.

בדיר-יאסין נהרגו, לכל היותר, 110 ערבים וייתכן גם שהרבה פחות ולא 240. הטבח, כביכול, אחרי הקרב, במחצבה או במקום אחר, לא היה ולא נברא, ורוב ההרוגים נפגעו במהלך הלחימה על ידי לוחמי האצ"ל, לח"י, חטיבת עציוני ופלמ"ח. אמנם המספר שננקב מקורו היה בהודעת מפקד האצ"ל בירושלים, מרדכי רענן, אך הוא הגזים במספר הנפגעים ופרסם ביום הקרב מספר מוגזם של הרוגים - 240 - כדי להפחיד את הערבים ולפאר את התוקפים.

במהלך הלחימה התברר כי בניגוד למידע שהיה ללוחמים, היו דלתות הבתים עשויות מברזל ולא מעץ, וכדי לפורצן פוצצו אותן באמצעות מטעני חבלה. מפיצוצים אלה נפגעו ונהרגו חלק מיושבי הבתים.

משפחתו

מילשטיין הוא בן אחייניתה של רחל המשוררת. הוציא לאור את שיריה ופרסם את הביוגרפיה שלה בספר "שירי רחל - סוד קסמם". ערך שלושה מופעים לזכרה עם חוה אלברשטיין, נעמי שמר, דודו טופז ואחרים. הוא אף נקרא בשם "אורי" בהשראת שירה של רחל "עקרה" ("בן לו היה לי!...אורי אקרא לו..."). בביוגרפיה תקף בחריפות את חברי קיבוץ דגניה א' שגירשו את רחל מקיבוצם לאחר שנודע להם שחלתה במחלת השחפת.

אחיו רם מואב היה פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה העברית ואחותו רחל מילשטיין היא פרופסור לאמנות אסלאמית באוניברסיטה העברית. אחיינו עומר מואב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית.

נשוי לשחקנית שפרה מילשטיין (לבית בן דוד). להם שתי בנות, בהן דלית, במאית שהקימה ומנהלת את "תיאטרון נוצר" בבת ים.

ספריו

• "אחרי הכל", שירים, הוצאת קריית ספר, ירושלים תשכ"ה (תחת שם העט מ. עריץ)
• "מלחמות הצנחנים", 1968, הוצאת רמדור
• "יחידה סודית קומנדו 101", 1968, הוצאת רמדור
• "דב הבלונדיני", 1970, הוצאת רמדור, על יעקב גרנק
• "רזמח", 1970, מחברות לספרות, על משה יוליש ותולדות "כור"
• "בדם ואש יהודה", 1973, הוצאת לוין אפשטיין, על צמיחת העוצמה הישראלית מתחילת ההתיישבות ועד מלחמת יום הכיפורים
• "קדמון וחבורתו", 1974, הוצאת עם עובד, על יוסף ברפל, המוסד לעליה ב' וצי"ם
• "ראיון מעולם האמת", 1980, הוצאת ספרית הפועלים, על עוזי פיינרמן ותנועת המושבים
• "ההיסטוריה של הצנחנים כרכים א-ד", 1985-1987, הוצאת "שלגי". כרך א - יחידה 101; כרך ב - קרב המיתלה; כרך ג - איחוד ירושלים; כרך ד - אביב נעורים.
• "ההיסטוריה של מלחמת העצמאות כרכים א-ד", 1989-1991, הוצאת זמורה ביתן. ארבעת הכרכים תורגמו לאנגלית והתפרסמו בהוצאת University Press of America 2000-1996
• "תככים בבזל - רומן ציוני", 1990, הוצאת ירון גולן
• "פרוץ המלחמה", 1992, הוצאת ירון גולן, (כרך ראשון על מלחמת יום הכיפורים)
• "הצליחה שלא הייתה", 1992, הוצאת ירון גולן, (כרך שני על מלחמת יום הכיפורים)
• "קריסה ולקחה", 1993, הוצאת מכון שרידות וידיעות אחרונות, (כרך שלישי על מלחמת יום הכיפורים)
• "סיירת שקד", 1994, הוצאת ידיעות אחרונות (יחד עם דב דורון)
• "תיק רבין: איך תפח המיתוס", 1995, הוצאת מכון שרידות, התפרסם באנגלית בהוצאת גפן ב-1999
• "שירי רחל סוד קסמם" (ביוגרפיה וכן כל השירים לרבות טיוטות ושירים היתוליים), מהדורה שישית מורחבת, 1997, הוצאת שרידות
• "קריסה ולקחה - מהדורה מורחבת", 1999, הוצאת מכון שרידות
• "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות", 1999, הוצאת מכון שרידות. במקביל התפרסמה גם מהדורה אנגלית.
• תולדות מלחמת העצמאות, א-ד, 1999, הוצאת שרידות
• "תיק רבין - מיתוס ושברו", 2005, הוצאת מכון שרידות
• "על מה חלמנו" (עם גדעון אריאל) 2006, הוצאת שרידות
• "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור", 2007, הוצאת המדרשה הלאומית ומכון שרידות. עוסק בהפרכת הטענה שהיה טבח בדיר יאסין במלחמת העצמאות. הספר זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר לשנת תשס"ח.
• "נבי סמואל - הכתובת על הקיר שלא נקראה", 2009, הוצאות המדרשה הלאומית ומכון שרידות
• "דרך רבין מורשתו", 2010, הוצאת שרידות
• "לידת האומה הפלסטינית מתוך המיתוס של דיר יאסין" (באנגלית) 2012, הוצאת גפן
• The Birth of a Palestinian Nation - The Myth of the Deir Yassin Massacre, Gefen. 2012
• "הופקרו למוות - על הפוליטיקה של מח"ט 'גבעתי' בתש"ח", שרידות, המדרשה הלאומית ומנדלי מוכר ספרים, 2013
• ספרו על הביוגרפיה הצבאית של אהוד ברק התפרסם ב-15 פרקים ב-NFC ב-2013.

קישורים חיצוניים

• האתר של ד"ר אורי מילשטיין
• רשימת הפרסומים של אורי מילשטיין, בקטלוג הספרייה הלאומית

ראיונות:

• אייל לוי, ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין לא מאמין לרגע לבני גנץ, באתר מעריב השבוע, 19 באוקטובר 2014
• ורדה רזיאל ז'קונט, רבין גיבור או המלך ערום? - אורי מילשטיין מצליח להרגיז את כל העולם, ברדיו ללא הפסקה, 15 במרץ 2016
• עופר אדרת, ההיסטוריון אורי מילשטיין הוקע אחרי רצח רבין. כיום הוא חוזר לאט לקונצנזוס, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2018

על כתביו:

• גדעון סאמט, מה דפוק כאן? על ספרו של מילשטיין "על מה חלמנו: אגדת הדסים", באתר הארץ, 18 באפריל 2007
• עידן יוסף, על ספרו של מילשטיין "עלילת-דם בדיר יאסין", באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 29 במרץ 2007
• אביתר בן-צדף, ‏קנוניה - על ספרו של מילשטיין "עלילת-דם בדיר יאסין", נתיב 118-117, ספטמבר 2007
• יצחק לאור, הפוליטיקה של מלחמת העצמאות, באתר הארץ, 3 במאי 2013
• ד"ר אודי מנור על ספרו של מילשטיין 'הופקרו למוות'

הרצאות:

• מלחמות בספר בראשית

מכּתביו:

• מאמריו של אורי מילשטיין, באתר "חדשות מחלקה ראשונה"
• מאמריו של מילשטיין, באתר "ארץ הצבי"
• מה קובע את תורת הביטחון של ישראל - באתר NFC
• תרבות הביטחון של ישראל' באתר NFC
• צבא אינו רק נשק מתקדם, באתר הארץ, 14 במאי 2012
• מנהיגים פחדנים, באתר הארץ, 9 בינואר 2012
• אריק שרון - גיבור מלחמת יום הכיפורים, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 4 באוקטובר 2003
• תסמונת מגדל בבל, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2011
• למה אי אפשר לקצץ בביטחון, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2011
• צאלים ד' בדרך, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2011
• איראן לא מסוכנת לישראל, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2011
• תסמונת הכשל המתמשך, באתר הארץ, 3 באפריל 2012
• קונספירציה? למה לא, באתר הארץ, 17 באפריל 2011
• מחירם של זרי הדפנה, באתר הארץ, 22 ביוני 2011
• נזקי השקר, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2011

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24913313אורי מילשטיין