היסטוריה של מצרים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־09:17, 4 ביוני 2017 מאת מעלת התורה (שיחה | תרומות) (מחוק זמנית, הסרת תמונה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

האימפריות הגדולות של העת העתיקה - פרס ובבל כבשו את מצרים והפכו אותה לחלק מנחלתם. למרות הכיבושים, המצרים שמרו על תרבות ייחודית, וכאשר אלכסנדר הגדול הגיע לשם הוא מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר התפרקות האימפריה שלו, אחד מהגנרלים שלו, תלמי בן לאגוס, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה הראשונה לפנה"ס.

מצרים בעת העתיקה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היסטוריה של מצרים העתיקה

ההיסטוריה של מצרים העתיקה מתחילה


ומסתיימת עם נפילתה של הממלכה והפיכתה לפרובינקיה רומית לאחר מותה של המלכה קלאופטרה בשנת 30 לפני הספירה.

מצרים בתקופת האימפריות הרומית והביזנטית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – האימפריה הרומית

האימפריה הרומית, שבסיסה בעיר המדינה רומא, התקיימה באגן הים התיכון החל מימיו של אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה). בשיא התפשטותה, בימיו של הקיסר טריאנוס, היא חלשה על שטח של כמעט 6 מיליון קמ"ר, בשטחים נרחבים של העולם המוכר. מורשתה של האימפריה רומית והשפעתה ניכרות עד היום בתחומים נרחבים, בהם השפה, דת, ארכיטקטורה, פילוסופיה, משפטים והממשל.


Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – האימפריה הביזנטית

האימפריה הביזנטית או ביזנטיון הוא כינוי שניתן לחלקה המזרחי של האימפריה הרומית, שנוצר כתוצאה מפיצול הקיסרות הרומית בשנת 395, והתקיים עד לנפילתה הסופית של בירתה קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453.

בתקופת ימי הביניים

בין השנים 30 לפנה"ס עד 639 לספירה נשלטה מצרים על ידי האימפריה הרומית.
במאה ה-8 נכבשה על ידי המוסלמים, ובשנים 639 עד 1517 שלטו בה שליטים ערבים. חשוב לציין, שהמצרים של היום הם תערובת של המצרים הקדומים ושל הכובשים ששלטו בה, ערבים ואחרים.

התקופה הממלוכית

במאה ה-12 עלתה במצרים שושלת הממלוכים ששלטה בה עד המאה ה-16. ראו: הממלוכים במצרים.

מסע הצלב השביעי למצרים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מסע הצלב השביעי

בשנים 1248 עד 1257 הונהג מסע צלב למצרים על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. המסע הסתיים בכישלון ובתשלום של כ-50,000 ביזאנטים (סכום השווה לכל ההכנסות הצרפתיות בשנה דאז), ששולמו ככופר על ידי המלך לואי עבורו ועבור אלפי חייליו שהובסו ונשבו על ידי הצבא המצרי.

מצרים תחת הכיבוש העות'מאני

בשנת 1517 נכבשה מצרים על ידי האימפריה העות'מאנית. לממלוכים שהמשיכו לשלוט במצרים נותרה אוטונומיה בענייני פנים בלבד. שלטון האימפריה העות'מאנית במצרים התקיים בשנים 1517 עד 1805 ובאופן רשמי עד 1882.

היסטוריה מודרנית

מאבק צרפתי-בריטי על מצרים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מסע נפוליאון בארץ ישראל

בשלהי התקופה העות'מאנית, בשנת 1798, פלש נפוליאון למצרים. כיבוש מצריים נעשה מתוך מטרה פוליטית לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם. נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הוריישו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון בכיוון ארץ ישראל, וכבש את ערי-החוף של אותה תקופה. התקופה בה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית נוסף על חשיבותה הצבאית: נפוליאון עצמו, וחוקרים שהגיעו עמו, תרו את מצרים בחיפוש אחר עתיקות. בתקופה זו החל המחקר על התרבות המצרית העתיקה, נתגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה, בעזרתה פוענח מאוחר יותר הכתב המצרי העתיק. בנוסף, מיפה חיל ההנדסה של נפוליאון את האזור ויצר את המפה המפורטת, הידועה כמפת ג'קוטין, שהייתה בשימוש לאורך כל המאה ה-19 עד למיפוי הארץ על ידי הבריטים.

לאחר שלוש שנים של קרבות הובסו הכוחות הצרפתיים ונסוגו בשנת 1801. אבן רוזטה, אותה גילו, נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה למוזיאון הבריטי בלונדון. עם זאת, נותרה מצריים עדיין תחת שלטון עות'מאני, ובשנת 1805 מונה מוחמד עלי לשליט מצרים. למרות שלהלכה היה וסל של האימפריה העות'מאנית, למעשה פעל באופן עצמאי ונחשב כיום למייסד מצרים המודרנית.

שושלת מוחמד עלי: 1805 - 1882

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוחמד עלי (שליט מצרים)

מוחמד עלי באשא (17691849), גנרל, מדינאי, ובהמשך סולטאן מצרים, נחשב למייסד מצרים המודרנית. למרות שלהלכה היה וסל של האימפריה העות'מאנית, למעשה פעל עלי באופן עצמאי.

הוא מונה לסולטאן של מצרים בשנת 1805, לאחר שבמסגרת תפקידו הצבאי הצליח לעצור את התקדמות צבא נפוליאון. עם קבלת תפקיד הסולטאן והשתלטותו על המדינה טבח במנהיגים הממלוכים. בתחילה סייע לסולטאן העות'מאני מבחינה צבאית בסכסוכים אזוריים ומלחמות; אך בשנת 1831 נפרדו דרכיהם עד כדי מלחמה ביניהם.

מוחמד עלי ביצע רפורמות מקיפות במדינה, כגון הקמת צבא שהתבסס על האיכרים, שבו השתמש כדי להרחיב את גבולות מצרים. השקיע בתשתית ובנה תעלות ודרכים. במידה רבה היה אחראי להפיכתה של מצרים לאחת המובילות ביצור הכותנה. הוא הביא לרפורמות סוציאליות משמעותיות, בהן יצירת מוסדות לימוד מודרניים, אולם את עיקר מאמציו הפנה לחיזוק הכוחות המזוינים. מצרים הפכה למדינה חזקה, מתועשת ולמעצמה אזורית.

בנו, איברהים פאשה (1789 - 1848), נולד באזור מקדוניה, ידוע כלוחם מוערך, שהממשלה העות'מאנית חששה מכוחו הצבאי הרב. רוב תקופת חייו חי בצל שלטונו של אביו, וכמפקד הצבא המצרי כבש ושלט בארץ ישראל ובסוריה. ב-1840, בשלהי שלטונו של איברהים בסוריה התחוללה עלילת הדם של דמשק. מוחמד עלי ויתר על כסאו בשנת 1848 עקב מחלה קשה, ושלטונו הועבר לבנו איברהים פאשה למספר חודשים, אך הלה נפטר ממחלה באותה שנה. את מקומו תפס נכדו של מוחמד עלי, עבאס הראשון, שהיה שליט חלש וביטל רבים מחידושי סבו. תחת שלטונו התגברה השפעתה של אירופה על מצרים. ממשיך דרכו היה מוחמד סעיד פאשה (1822 - 1863), בנו הרביעי של המנהיג מוחמד עלי. סעיד היה מקורב למדינות האירופאיות ואף למד בפריז. בתקופת שלטונו קידם רפורמות בענייני חוק, מסים ומקרקעין, והעניק זיכיון לאיש העסקים הצרפתי פרדיננד דה לספס לחפור את תעלת סואץ. עם מותו של סעיד בשנת 1863 מילא את מקומו אסמאעיל פאשא.

מכיבוש בריטי עד עצמאות מדינית

בשנת 1879, לאור דרישה בריטית, הודח אסמאעיל פאשא מתפקידו ובמקומו מונה בנו תאופיק פאשא. בממשל מונו שני מפקחים אירופאים וצבא מצרים הוגבל ל-18,000 חיילים[1].

בשנת 1882 הכריזה בריטניה על מצרים כעל קולוניה בריטית.

בשנים 1922-1914 הייתה מצרים – סולטנות מצרים (אנ') – תחת פרוטקטורט בריטי.

תחילתו של השינוי החלה עם מהומות 1919.

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מהומות 1919 במצרים

בשנת 1919 פרצו במצרים מהומות שהקיפו את כלל האוכלוסייה. המנהיג הבולט של אותן מהומות היה סעד זע'לול, הזכור עד היום כגיבור לאומי בהיסטוריה המצרית המודרנית. מהומות 1919 לא הביאו לעצמאות, אך היוו את הסנונית המבשרת על עצמאות מדינית, ודחפו לתחילתו של התהליך. ב-28 בפברואר 1922 ניתנה הצהרת העצמאות של מצרים, שכללה את סיום מעמדה כשטח כבוש ואת הכרזתה כמונרכיה חוקתית. יחד עם זאת, העצמאות הייתה נומינלית בלבד משום שארבעה נושאים "נותרו לשיקול דעתה של בריטניה" (ביטחון נתיבי התקשורת, הגנה מפני תוקפנות זרה, שמירה על האינטרסים הזרים ועל המיעוטים ושמירה על מעמדה של בריטניה בסודאן).

במלחמת העולם הראשונה שימשה מצרים כבסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל.

מתן עצמאות חד-צדדית

ב-1922 העניקו הבריטים עצמאות למצרים ומינו את המלך פואד כשליט, את מערכת היחסים בין מצרים לבריטניה הגדיר חוזה שהוכתב על ידי הבריטים. עם מותו של המלך פואד בשנת 1936 ירש אותו בנו פארוק. בשנה זו חתמו בריטניה ומצרים על ההסכם האנגלו-מצרי שהעניק להלכה עצמאות למצרים, אך הסדיר את הנוכחות הצבאית הבריטית באזור תעלת סואץ לעשרים שנה נוספות.

במלחמת העולם השנייה שימשה כמחסום אחרון לפני גייסותיו של רומל מלכבוש את ארץ ישראל ולהשתלט על תעלת סואץ. עם תום המלחמה, ב-1947 נסוגו כוחות הצבא הבריטי מרוב מצרים אל האזור האסטרטגי של תעלת סואץ.

ב-1948, עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הייתה מצרים ממנהיגות פלישת צבאות ערב, אולם נחלה מפלה, ובסוף המלחמה נותר בידה רק השטח של רצועת עזה.

מהפכת הקצינים החופשיים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מהפכת הקצינים החופשיים

הרוחות הלאומיות כנגד השלטון הבריטי, וההתמרמרות על התבוסה שנחלה מידי ישראל הובילה למהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952. התנועה הדיחה את מלך מצרים פארוק הראשון, שנשלח לגלות, והעלתה לשלטון את מוחמד נגיב כנשיא. שיטת השלטון המצרית עברה משיטה מלוכנית לשיטה רפובליקנית, אם כי נשארה לא דמוקרטית. נגיב נותר נשיא מצרים למשך זמן קצר בלבד. עד מהרה הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר ונבחר כנשיא בבחירות בהן היה המועמד היחידי. מהפכת הקצינים החופשיים, שגרמה לשינויים נרחבים במצרים, השפיעה גם על שאר מדינות העולם הערבי.

שלטון נאצר

נאצר הוביל קו של לאומנות ערבית סוציאליסטית וקשרים חמים עם ברית המועצות (למרות השתייכות רשמית לקבוצת המדינות הבלתי מזדהות). ב-26 ביולי 1956 הכריז בתגובה על ביטול הסיוע הכספי של הבנק העולמי לבניית סכר אסואן על הלאמת תעלת סואץ על מנת להשתמש ברווחיה לבניית הסכר. בתגובה רקחו בריטניה צרפת וישראל תוכנית לפיה ישראל תתקוף את מצרים ואילו בריטניה וצרפת יכנסו לאזור כדי להפריד כביכול בין הניצים, ובכך ישתלטו על אזור התעלה. מבצע קדש החל בנחיתת צנחנים ישראלים במעבר המיתלה שבחצי האי סיני ב-29 באוקטובר, כוחות בריטניה וצרפת הצטרפו ב-1 בנובמבר, ותוך כמה ימים נכבש כל חצי האי סיני. אולם בלחץ ברית המועצות וארצות הברית נאלצו הכוחות הפולשים לסגת (ראו: נסיגת צה"ל מסיני ועזה (1956 - 1957)), והתעלה הוכרה כרכוש מצרים.

בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"ם". המילה "רעם", שהייתה לה גם משמעות סמלית, לא נראתה ראויה בישראל, ובעיתונות הכתובה ובשידורי קול ישראל כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהילייה ערבית מאוחדת).

במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, התערבה מצרים במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961 אולם, מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.

בחודש מאי 1967 הכניסה מצרים כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני וחסמה שוב את מצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת. במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה נוספת מידי ישראל, חצי האי סיני נכבש על ידי ישראל ותעלת סואץ נסגרה לשייט.

ב-8 במרץ 1969 הכריז נאצר על ביטול הפסקת האש עם ישראל, ובכך החלה מלחמת ההתשה, שהמשיכה עד ה-7 באוגוסט 1970.

ב-28 בספטמבר 1970 מת נאצר, וסגנו, אנואר סאדאת ירש אותו.

שלטון סאדאת

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אנואר סאדאת

אנואר סאדאת היה נשיא מצרים בין השנים 19701981. בתחילת דרכו נחשב לשליט של פשרה בין הפלגים בראשות מפלגת השלטון המצרית, אולם מעט לאחר כניסתו לתפקיד הנהיג מדיניות תקיפה ובשנת 1971 העמיד את יריביו, אנשי הסיעה השמאלנית והנאצריסטים הוותיקים, למשפט בטענה שקשרו קשר ובאשמות שחיתות. הנאשמים נידונו למאסר עולם או הוגלו.

ב 6 באוקטובר שנת 1973 יזם עם סוריה את מתקפת הפתע על מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים - מלחמה עקובה מדם שגבתה קרבנות רבים. בשנת 1978, כחמש שנים לאחר המלחמה, ולקראת סוף כהונתו, חתם סאדאת על הסכם השלום בין ישראל למצרים שהיה הסכם השלום הראשון בין מדינת ישראל לבין מדינה הגובלת בה. מהלכו לא התקבל במצרים בעין יפה על ידי גורמי האופוזיציה, ובשנת 1981 נרצח סאדאת בהתנקשות של אנשי הג'יהאד המצרי. את מקומו תפס סגנו חוסני מובארכ.

שלטון מובארכ

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חוסני מובארכ

בין 1991 ל-1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים מוסלמים, בעיקר מארגון אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה, לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרוורי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, אנשי משטרה ונציגי השלטון, פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים. המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות. המאבק נשא פרי ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלה זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט. עם זאת, האיסור על פעולתן של מפלגות פוליטיות שמצען דתי נותר בעינו, וכן האיסור הרשמי על פעילות האחים המוסלמים.

מצרים לאחר הפיכת 2011

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2011)

בסוף ינואר 2011 החלה תסיסה עממית הולכת וגוברת כנגד שלטונו של מובארכ. התסיסה התבטאה בהפגנות המוניות ברחבי קהיר ועריה האחרות של מצרים. במהלך המהומות נהרגו לפחות 297 בני אדם, מאות נוספים נפצעו ואלפים נעצרו (אך שוחררו לאחר ההפיכה). המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר א-תחריר שבמרכז קהיר. מובארכ התפטר מתפקידו ובהמשך נעצר. ב-11 בפברואר 2011 נטלה על עצמה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים את השלטון על מצרים, והצהירה שתישאר בשלטון עד לקיום בחירות חופשיות. ב-20112012 התקיימו הבחירות לפרלמנט והבחירות לנשיאות. בשני בתי הפרלמנט נעשו המפלגות המזוהות עם האחים המוסלמים לגדולות ביותר מבין המפלגות שנבחרו. בבחירות לנשיאות נבחר מוחמד מורסי, המזוהה אף הוא עם האחים המוסלמים. ביוני 2012 הודיע בית המשפט העליון לחוקה על פיזור הבית התחתון וקיום בחירות חדשות.

הפיכת 2013

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2013)

בסוף יוני 2013, במלאת שנה לבחירתו של מורסי, נערכו במצרים הפגנות המוניות בקריאה להתפטרותו.[2] ב-3 ביולי, בתום אולטימטום שהציב צבא מצרים בראשות שר ההגנה שמינה מורסי, הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, הדיח הצבא את מורסי מכהונתו. בעקבות הדחת מורסי היו התנגשויות בין הצבא והמשטרה ובין תומכי מורסי, שגבו מאות הרוגים, ואלה הגיעו לשיא בטבח 14 באוגוסט, שבו נמנו 638 הרוגים וכ-4,000 פצועים.

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ סא"ל אברהם, ‏קרב תל אל כביר 1882, מערכות 249, מרץ 1976, עמ' 19
  2. ^ רועי קייס, צבא מצרים: למורסי יש 48 שעות לפתור המשבר, באתר ynet, 1 ביולי 2013