אדם צ'רניאקוב
 | |
| אדם צ'רניאקוב (לפני מלחמת העולם השנייה) |
אדם צֶ'רניַאקוב (בפולנית: Adam Czerniaków; 30 בנובמבר 1880 – 23 ביולי 1942) היה איש ציבור יהודי-פולני בפולין שבין מלחמות העולם, שכיהן כחבר מועצת העיר ורשה, כחבר הסנאט של פולין וכסגן יושב ראש הקהילה היהודית בוורשה. במלחמת העולם השנייה כיהן כראש היודנראט בגטו ורשה. לפני הקמת הגטו מונה לראש הקהילה היהודית בוורשה על ידי ראש העיר, ולאחר-מכן על ידי הגסטפו כראש היודנראט.
ביוגרפיה
אדם צ'רניאקוב היה מהנדס במקצועו, ולימד בבית ספר מקצועי יהודי. בשנים 1927–1934 היה חבר מועצת העיר ורשה,[1] וייצג במועצה את סקטור התעשיינים. ב-26 במאי 1930 נבחר לסנאט הפולני. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היה חבר הוועד הפועל של הקהילה היהודית,[1] ומילא את תפקיד סגן יושב ראש הקהילה. הוא היה חבר ההנהלה של הוועד האזרחי היהודי, שהוקם בימי המצור על העיר לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין,[1] וב-23 בספטמבר 1939, ימים אחדים לפני נפילת ורשה בידי הגרמנים, מינה אותו ראש העיר של ורשה, סטפן סטאז'ינסקי (Starzyński), כראש הקהילה היהודית. ב-4 באוקטובר, נקרא צ'רניאקוב אל שלטונות הכיבוש הגרמנים, שהטילו עליו להקים יודנראט בן 24 חברים והוא בראשו.[2]
ביודנראט הראשון היו אנשים בעלי מעמד ציבורי מוכר ודמויות בולטות בגופים פוליטיים, בהם מרדכי שמואל זיגלבוים (הבונד), אפולינרי הרטגלס (מראשי הציונים), יצחק (איצ'ה) מאיר לוין (מראשי "אגודת ישראל"), אברהם וייס (מפעילי "המזרחי"), אברהם גפנר (יושב-ראש מרכז הסוחרים היהודים בפולין), יוסף יאשונסקי (מנהל "אורט" בפולין), סטניסלב שרשבסקי (יושב-ראש אגודת "טופורול" לעידוד החקלאות) ואחרים.
רוב העסקנים היהודיים שהיו ביודנראט הראשון עזבו את ורשה ויצאו לחוץ-לארץ, כאשר עדיין ניתן היה לצאת. גם לצ'רניאקוב נקרתה אפשרות לצאת, אך הוא סירב וביקר את המנהיגים הנמלטים מן העיר.
כאשר נבחר לעמוד בראש היודנראט, מילא את תפקידו נאמנה וניסה להקל על יושבי הגטו כמה שיותר. הוא בא במגע מתמיד עם השלטונות הגרמניים במטרה להקל על סבל הגטו ולהפעיל את כל קשריו כדי לשחרר אסירים יהודים שנאסרו על עבירות שונות. הוא ספג מהגרמנים עלבונות ומכות, אך לא נרתע מלהביע עליהם ביקורת.
ב-22 ביולי 1942 החלה האקציה הגדולה בגטו - פינוי של יהודי הגטו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. היודנראט נדרש לספק מדי יום 6,000 איש מיושבי הגטו אשר "יועברו למזרח". צ'רניאקוב ידע מה הגורל הצפוי ליהודים הנשלחים וכי הגטו עומד בפני כליה. הוא הרגיש שאינו יכול לשתף פעולה עם הנאצים ולהחליט מי יחיה ומי ימות. ב-23 ביולי, במשרדו, ביקש את מזכירתו להביא לו כוס מים. כשהלכה, התאבד בבליעת כמוסת ציאניד. על פי עיתון ״דבר״ מתאריך 31 בדצמבר 1942 התבקש צ׳רניאקוב מהשלטונות הגרמניים להוציא לגירוש את כל ילדי הפנימיות וילדי בתי היתומים ולשם וידוא ביצוע המשימה, הוטל עליו להפקיד את אשתו כבת ערובה, אשר תוצא להורג במידה והילדים לא יימסרו. לאחר התאבדותו צ'רניאקוב לא השאיר פתק המספר לאן מובלים אלו ש"נשלחים למזרח" אף על פי שכנראה ידע. עם זאת, לפי אחת הגרסאות השאיר מכתב לאשתו, ובו נכתב בין השאר: "תובעים ממני להרוג במו ידי ילדים מבני עמי. לא נותר דבר זולת המוות".
ביומנה כתבה תושבת הגטו, מרי ברג, אודות התאבדותו של צ'רניאקוב: "ראש הקהילה, אדם צ'רניאקוב, התאבד באמש, ה-23 ביולי. הוא לא עמד בנטל. לפי מידע המגיע אלינו, הוא נקט בצעד הקיצוני לאחר שהגרמנים ציוו עליו להגדיל את מספר היהודים המגורשים. הוא לא ראה מוצא מלבד בריחה מהעולם הנורא הזה. חבריו הקרובים, אשר היו האחרונים לראותו בחיים, מספרים שהראה אומץ לב וחריצות עד הרגע האחרון".[3]
צ'רניאקוב היה דמות שנויה במחלוקת בקרב תושבי הגטו. עמנואל רינגלבלום ויצחק קצנלסון מותחים עליו ביקורת חמורה, רואים בו מתבולל המתחבר עם מתבוללים, ואדם הנוטה לחשיבות עצמית ולטקסים פומביים מגוחכים. לעומתם, לוחם המחתרת מרדכי טננבוים (תמרוף) מציין ביומנו כי הכיר רק שלושה אנשים ישרים בין ראשי היודנראטים, ואחד מהם הוא צ'רניאקוב.
צ'רניאקוב ניהל יומן באורח רצוף מ-6 בספטמבר 1939 עד יום מותו, ובאמצע שנות ה-60 הגיע היומן ל"יד ושם". ביומן שמונה פנקסים ובהם 1,009 עמודים זעירים, ערוכים בסדר כרונולוגי. פנקס מספר 5 (מ-14 בדצמבר 1940 עד 22 באפריל 1941) אבד. יומנו ראה אור בעברית. יש האומרים כי מטרתו של היומן עבורו הייתה לשמש בסיס לספר שרצה צ'רניאקוב לכתוב על המאורעות.[דרוש מקור]
אדם צ'רניאקוב מופיע בסרט התעמולה האנטישמית הנאצי "היהודי הנצחי", כשהוא ניצב ליד מנורת שבעת הקנים ומדבר בתנועות ידיים גסות.
יהודי ורשה, שהוקירו את פועלו ומעשהו האמיץ, קברו אותו בבית העלמין היהודי בוורשה, במקום מרכזי. על קברו ניצבת מצבה גדולה ומרשימה המנציחה את סופו הטראגי.
יומנו בתרגום לעברית
- יומן גיטו וארשא: 6.9.1939–23.7.1942; בעריכת נחמן בלומנטל, אריה טרטקובר, נתן עק, יוסף קרמיש; התרגום לעברית בידי נתן עק, ירושלים: יד ושם (מגנזי יד ושם), תשכ"ט 1968. (כולל פקסימילים של היומן במקור הפולני) (מהדורה ב: תש"ל 1970)
לקריאה נוספת
- אריה טרטקובר, אדם צ’רניאקוב, האיש וקורבנו העליון, יד ושם ו (תשכ"ז), 47–57
- נחמן בלומנטל, קדוש מעונה או גיבור?: בשולי יומנו של אדם צ’רניאקוב, יד ושם ז (תשכ"ח), 155–160
- 'על אישיותו של צ’רניאקוב', ילקוט מורשת י (תשכ"ט), 144–155
- מיכאל וייכרט, זכרונות על אדם צ'רניאקוב (מימי השואה: היודנראט והגיטו בווארשא ועוד), מולד ב, 9 (תשכ"ט 1969), 310–322
- ישראל גוטמן, 'אדם צ’רניאקוב, האיש והיומן, ילקוט מורשת י (תשכ"ט), 122–143
- רומאן זימאנדט, "בלילה מ-12 עד 5 בבוקר לא ישנתי": על יומנו של אדם צ’רניאקוב, ילקוט מורשת כ (תשל"ו 1975), 51-88; כא (תשל"ו 1976), 139–156
- ראול הילברג, מי היה אדם צ’רניאקוב?, ילקוט מורשת כז (תשל"ט), 95–128
- חוי דרייפוס (בן-ששון), לדמותם של ראשי היודנראט בשואה – מבט מתוך יומני התקופה, בשביל הזיכרון 36 (תש"ס), 27–38
- אפרת בלברג-רוטנשטרייך, ההנהגה היהודית בשואה – האדם במוקד הדילמה, בשביל הזיכרון 36 (תש"ס), 61-69. (דיון בשש דמויות מנהיגים: אדם צ'רניאקוב, חיים מרדכי רומקובסקי, יעקב גנס, אברהם אשר, דוד כהן, גיזי פליישמן)
- בתיה דביר, דמותו של יו"ר היודנראט של יהודי ורשה כפי שהוא משתקף מיומנו ובעיני בני זמנו, ילקוט מורשת עה (תשס"ג), 27–64
קישורים חיצוניים
- יוסף קרמיש, נאומו של אדם צ’רניאקוב בעצרת ההכרזה על "חודש הילד" בגיטו ורשה' (מסמך בלתי ידוע, מתוך הארכיון המחתרתי "עונג שבת" - ארכיון רינגלבלום), משואה י"ב, תשמ"ד-1984, 81–87
- סרטון וידאו בו נראה צ'רניאקוב במשרדו בפגישה עם יהודים מהגיטו
, באתר מוזיאון השואה האמריקני - בתיה דביר, אדם צ’רניאקוב – האיש בראי יומנו, בשביל הזיכרון 13 (תשנ"ו), 13-18)
- המהנדס ל.מ. צ'רניאקוב, ראש הגיטו בוורשה, התאבד, המשקיף, 16 באוגוסט 1942
- י. מ. ניימן, טשרניאקוב: (למותו הטראגי של ראש הקהילה בוארשה), דבר, 21 באוגוסט 1942
- ד"ר יוסף קרוק, הקדוש מוארשה: (להתאבדותו של ראש הקהילה האינז'ינר צ'רניאקוּב), דבר, 1 בספטמבר 1942
- "עד שעה 4 יש להמציא מלוא המיכסה" - רשם אדם צ'רניאקוב ביומנו לפני התאבדותו, מעריב, 29 באפריל 1965
יוסי אבני לוי, מיס הגטו, כלבלב פקינזי בשם קיקוש וילדים מתים, באתר הארץ, 11 אפריל 2018
- עם צאת היומן
- הופיע יומנו של ראש קהילת ורשה בשואה, דבר, 31 בדצמבר 1968
- סטניסלאב ויגודסקי, הכבוד? יותר מזה - התקווה., מעריב, 5 בינואר 1969
- ק. שבתאי, הטרגדיה של עסקנים יהודים בגיטו ווארשה: יומנו של ראש ה"יודנראט", דבר, 28 במרץ 1969
- התאבדותו של צ'רניאקוב, בדף "גטו ורשה" של אתר דעת
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 בימי שואה ופקודה, האוניברסיטה הפתוחה, מקראה, חלק ג, יחידה 7, פרק 10.4 (כתב דן מכמן), עמ' 53
- ^ בימי שואה ופקודה, האוניברסיטה הפתוחה, מקראה, חלק ג, יחידה 7, פרק 10.4 (כתב דן מכמן), עמ' 53–54
- ^ מתוך הערך אודות אדם צ'רניאקוב בפורטל "השטעטל הווירטואלי" לתולדות יהדות פולין
