איחוד משפחות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איחוד משפחות הוא הגירה הנעשית על ידי בני משפחה על מנת להתאחד עם בני משפחה אחרים שכבר נמצאים בארץ היעד. מדינות רבות בעולם מתירות הגירה באמצעות איחוד משפחות בתנאים שונים, תוך ניסיון לשמור מצד אחד על הזכות הבסיסית של האדם הגר אצלן לגור עם משפחתו או בן זוגו, ומצד שני, על זכות המדינה להגביל הגירה אליה.

פיצולן של המשפחות המבקשות איחוד יכול לנבוע מהגירה של חלק מבני המשפחה, או משינויי גבול. במצבים היסטוריים, שבהם מוקמות מדינות חדשות או משתנה הגבול בין מדינות קיימות, קורה שהגבולות החדשים חוצים משפחות רבות מאד ומפרידים בין אחים, בין הורים לילדיהם ובין בני זוג. הבעיה ההומניטרית מחמירה כאשר הגבולות החדשים אינם גבולות של שלום. כך קרה כאשר נחלקה גרמניה לגרמניה המזרחית והמערבית, וכאשר נחלקה קוריאה לקוריאה הדרומית והצפונית.

איחוד משפחות בישראל

איחוד משפחות יהודים

כל יהודי שרוצה לעלות לישראל ולהתאחד עם משפחתו זכאי לעשות זאת ללא צורך בבקשה מיוחדת או נוהל בירוקרטי מיוחד, זאת בהתאם לחוק השבות, המאפשר לכל יהודי לעלות לישראל.

איחוד משפחות של בני דתות אחרות

איחוד משפחות של אלו שאינם יהודים על פי הגדרתם בחוק השבות מתבצע רק אחרי קבלת אישור מתאים.

אין למשל איחוד משפחות אוטומטי לילדיהם מנישואים קודמים של בני זוג לא יהודים שנישאו ליהודים, גם אם בני זוג אלו קיבלו אזרחות ישראלית.

מתבצע איחוד משפחות, או בשמו המקוצר אחמ"ש, עם אזרחי שאר מדינות העולם. מדי שנה מגיעים לארץ אלפי מהגרים במסגרת איחוד משפחות, רובם מחבר המדינות וממזרח אירופה. תהליך זה מתבצע מול משרד הפנים, אך מעורבים בו גם עוד גופים ממשלתיים האמונים על בדיקת אמיתות הקשר המשפחתי, על מנת למנוע הגירה וכניסה לארץ שלא לצורך, על ידי אנשים שאין להם זכאות לכך על פי חוק השבות.

איחוד משפחות פלאשמורה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פלאשמורה

פלאשמוּרה הם אלו מביתא ישראל אשר המירו את דתם לנצרות בלחץ המיסיון במרוצות המאה ה-19 וה-20 תחת הגדרה זו נמנים יהודים שלא הקפידו על קיום ההלכה היהודית, כמו גם יהודים שהמירו דתם לנצרות, מרצון או מאונס.

אחרי שנים רבות בהן איחוד משפחות של בני הפלאשמורה הותר במשורה ובצמצום, (יש בהם הממתינים לאישור כבר מאז מבצע שלמה), החליטה ממשלת ישראל בנובמבר 2010 על העלאתם בקצב של עד מאתיים עולים בחודש למשך 3-4 שנים. כדי להיכנס ארצה נדרש כל מועמד לעמוד בכל התנאים הבאים:[1]

  • על המועמד לענות על הגדרת "זרע ישראל מצד אמו" ולבקש לעבור גיור.
  • על המועמד להיכלל ב-"פנקס קהילת הממתינים בגונדר" השמור במזכירות הממשלה, כפי שעודכן בשנת 2010.
  • על קרובי המועמד בישראל להגיש בקשה עבורו בתוך שלושה חודשים מה-14 בנובמבר 2010.

איחוד משפחות ערביות

תהליך איחוד משפחות מתנהל בישראל באמצעות משרד הפנים. בקשות מוגשות למשרד הפנים על ידי ערביי ישראל עבור בני משפחתם הפלסטינים המתגוררים בשטחים או בחו"ל. הבקשות הן לרוב עבור קרובי משפחה מאזור יהודה ושומרון או מרצועת עזה בבקשה להיתרי כניסה לישראל או בבקשה לתושבות ארעית הקרויה על ידי משרד הפנים א'5. תהליך זה אורך לרוב שנים רבות ולאחר סירוב מתמשך בוחרים המבקשים לפנות לבית המשפט המחוזי בירושלים בעתירה מנהלית.

משפחות הופרדו לרוב על ידי המלחמות השונות, ורוב הבקשות המוגשות לאיחוד משפחות בישראל בין פלסטינים וערבים אזרחי ישראל הם תוצאה של נישואין.

עקב המצב הבטחוני, חוקי ההגירה הם קשים ביותר והאפשרות לאיחוד משפחות, בייחוד של אזרחים ישראלים המתחתנים עם פלסטינים (ולא רק מאזורי יהודה, שומרון וחבל עזה) הוגבלו ביותר. דו"ח של שב"כ משנת 2006 קבע כי כ-40%[2] מכלל המעורבים בטרור מקרב הערבים הישראלים הם פלסטינים שקיבלו תעודת זהות ישראלית והיתר שהיה בישראל בעקבות הליך של איחוד משפחות על רקע נישואים לבני זוג ערבים ישראלים.[3]

בדברי ההסבר להצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל נאמר:

"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל.
לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן - החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור".

נגד החוק הוגשו שתי עתירות לבג"ץ על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון והאגודה לזכויות האזרח ועדאלה, אך שתיהן נדחו ברוב של 6 שופטים נגד 5[4].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים