חרוסת

חרוסת

קערת חרוסת אשכנזית, והחומרים מהם היא עשויה, משמאל לימין: אגוזים, יין, קינמון, דבש ותפוחים
מאכלים
סוג	מטבל
מטבח	המטבח היהודי
מרכיבים עיקריים	תפוחים, אגוזים, יין
ברכתו	העץ או שהכל

צלחת חרוסת בנוסח ספרדי של מערב-אירופה המכילה תפוחים, אגסים, צימוקים, תאנים, מיץ תפוזים, יין אדום, צנוברים וקינמון

חֲרוֹסֶת, הנמצאת בקערת ליל הסדר, היא מטבל מתוק שבו מטבילים את המרור הנאכל בליל הסדר.

הרכב החרוסת והכנתה

מרכיבים של חרוסת

הרכב החרוסת משתנה מעדה לעדה, אך נהוג לרוב להכין את החרוסת מפירות ושאר מוצרים שאליהם נמשל עם ישראל במגילת שיר השירים:

• תפוח – ”תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ” (פרק ח', פסוק ה').
• תמר – ”קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר” (פרק ז', פסוק ח')
• אגוז – ”אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי” (פרק ו', פסוק י"א)
• רימון – ”כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ” (פרק ד', פסוק ג')
• תאנה – ”הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ” (פרק ב', פסוק י"ג)
• צימוק – ”שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן” (פרק ז', פסוק ט')
• דבש – ”דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ” (פרק ד', פסוק י"א)
• קינמון – ”נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן” (פרק ד', פסוק י"ד)
• יין – ”מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן” (פרק ד', פסוק י'). היין הוא גם זכר לדם בני ישראל שנשפך במצרים.

נוהגים להוסיף גם שקדים, לזכר נבואת ירמיהו כי ”כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'” (ירמיהו, ל"א, כ"ז). על המינים האלו יש המוסיפים פירות שונים: ערמון, אגס (כדי לצבוע את החרוסת בצבע טיט), שומשום, מיני ירקות (ויש שהתירו לעשות חרוסת מירקות בלבד), ואף קוקוס (כמנהג יהדות סורינאם). יש שאף עירבו או גירדו חומר או לבנה, זכר לטיט (ויש שפסלו מנהג זה). החרוסת נעשית תחילה כעיסה עבה, זכר לטיט שבו נשתעבדו בני ישראל במצרים, בתוספת פיסות של התבלינים קינמון וזנגביל זכר לקש שעורב בטיט. את העיסה שורים ביין כדי שתהפוך לנוזלית יותר, ויש שנוהגים לעשות זאת דווקא על שולחן הסדר.

מקור המנהג

במשנה מובאת מחלוקת האם אכילת חרוסת בליל הסדר היא מצווה מדברי סופרים או שכלל איננה מצווה. לדעת תנא קמא, אין אכילת החרוסת מצווה, ותפקידה רק כדי להפיג את טעמה המריר של החזרת (או כדי להרוג סוג של תולעת הקיים בחזרת). לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק אכילת החרוסת בליל הסדר היא מצווה, וכך פסקו הראשונים. אמנם אין מברכים עליה ברכה נפרדת

מבואר במדרש ובתלמוד כי הוא זכר לעץ התפוח (שתחתיו נדרש בחז"ל, שהיו יולדות נשות עם ישראל את ילדיהן במצרים כדי שלא יזוהו), או זכר לטיט שאותו היו צריכים להכין ולבנות עמו את עבודת הכפייה שהייתה מוטלת על היהודים במצרים.

השימוש בליל הסדר

בחרוסת משתמשים לשם טיבול המרור בליל הסדר.

נחלקו הראשונים האם המצוה מצטמצמת לטיבול המרור והכורך בלבד, או שהמצוה לעשות בה את כל הטיבולים של ליל הסדר. לדעת הרמב"ם המצווה היא לכל הטיבולים הנעשים בתוך בסדר, כולל פרוסת המוציא שצריך לטובלה בלפתן. אך לדעת הראב"ד ועוד ראשונים אין המצוה אלא על המרור והכורך בלבד. וכך הוא מנהג רוב העדות. אך יהודי תימן נוהגים להטביל את הכרפס ואת המצה בחרוסת, כדעת הרמב"ם.

בקשר לדין הטבילה קיימים מספר מנהגים: טיבול כל קלח המרור בחרוסת או רק מקצתו. וכן קיימת מחלוקת במנהגים האם לנער את החרוסת באופן שיישאר רק טעמה על המרור, ויש שלא הצריכו לנער.

בארבע הקושיות הפותחות את ההגדה של פסח, מה נשתנה, נכללת השאלה מדוע מטבילים בליל הפסח שתי פעמים: כרפס ומרור, ואילו הטבילה בחרוסת אינה מוזכרת (כטבילה נפרדת).

שימוש נוסף לחרוסת הוא ב'כורך': כורכים מצה ומרור טבול בחרוסת ביחד ("כורך"). הסיבה לדבר היא לצאת ידי חובה גם לפי דעת הלל הזקן. אלא שגם הלל מודה שבזמן שאין קרבן פסח אי אפשר לצאת ידי חובת אכילת מצה ביחד עם המרור היות שכיום המרור אינו מצווה מהתורה ועל כן טעמו מבטל את טעם המצה. על כן יש לאכול תחילה מצה לבדה - לקיים אכילת מצה (מהתורה), ולאחר מכן מרור עם מצה - לקיים אכילת מרור (מדרבנן).

קישורים חיצוניים

• רונית ורד, תעלומה ושמה חרוסת: מי המציא את המאכל שהפך לסמל חג הפסח?, באתר הארץ, 18 באפריל 2019
• מידע על חרוסת בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חרוסת34871686Q610130