חרוסת
 | |
חֲרוֹסֶת, הנמצאת בקערת ליל הסדר, היא מטבל מתוק שבו מטבילים את המרור הנאכל בליל הסדר לזכר הטיט.
הרכב החרוסת והכנתה
נוהגים להכין את החרוסת ממיני פירות שאליהם נמשלו ישראל בשיר השירים:
- תפוח – ”תחת התפוח עוררתיך”[1].
- רימון – ”כפלח הרימון רקתך”
- תאנה – ”התאנה חנטה פגיה”
- תמר – ”אמרתי אעלה בתמר”
- אגוז – ”אל גינת אגוז ירדתי”
- שקד – על שם ששקד הקב"ה על הקץ.
כמו כן נהוג להוסיף לתערובת הפירות יין, זכר לדם בני ישראל שנשפך במצרים. על המינים האלו נתווספו פירות שונים: תאנים מיובשות, צימוקים, שומשומים, ערמונים, מיני ירקות (ויש שהתירו לעשות חרוסת רק ממיני ירקות), אגסים (כדי לצבוע את החרוסת בצבע טיט), יש שאף עירבו או גירדו חומר או לבנה, זכר לטיט (ויש שפסלו מנהג זה). החרוסת נעשית תחילה כעיסה עבה, זכר לטיט שבו נשתעבדו בני ישראל במצרים, בתוספת פיסות של התבלינים קינמון וזנגביל זכר לקש שעורב בטיט. את העיסה שורים ביין כדי שתהפוך לנוזלית יותר, ויש שנוהגים לעשות זאת דווקא על שולחן הסדר. כל עדה ומנהגיה; כך למשל יהודים בבלים מכינים את החרוסת מתמרים (סילאן) ומערבבים באגוזים.
מקור המנהג
במשנה[2] מובאת מחלוקת האם אכילת חרוסת בליל הסדר היא מצווה מדברי סופרים או שכלל איננה מצווה. לדעת תנא קמא, אין אכילת החרוסת מצווה, ותפקידה רק כדי להפיג את טעמה המריר[3] של החזרת (או כדי להרוג סוג של תולעת הקיים בחזרת[4]). לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק אכילת החרוסת בליל הסדר היא מצווה, וכך פסקו הראשונים[5]. אמנם אין מברכים עליה ברכה נפרדת[6]
מבואר במדרש ובתלמוד[7] כי הוא זכר לעץ התפוח (שתחתיו נדרש בחז"ל, שהיו יולדות נשות עם ישראל את ילדיהן במצרים כדי שלא יזוהו), או זכר לטיט שאותו היו צריכים להכין ולבנות עמו את עבודת הכפייה שהייתה מוטלת על היהודים במצרים.
השימוש בליל הסדר
בחרוסת משתמשים לשם טיבול המרור בליל הסדר.
נחלקו הראשונים האם המצוה מצטמצמת לטיבול המרור והכורך בלבד, או שהמצוה לעשות בה את כל הטיבולים של ליל הסדר. לדעת הרמב"ם[8] המצווה היא לכל הטיבולים הנעשים בתוך בסדר, כולל פרוסת המוציא שצריך לטובלה בלפתן[9]. אך לדעת הראב"ד[10] ועוד ראשונים אין המצוה אלא על המרור והכורך בלבד. וכך הוא מנהג רוב העדות. אך יהודי תימן נוהגים להטביל את הכרפס ואת המצה בחרוסת, כדעת הרמב"ם.
בקשר לדין הטבילה קיימים מספר מנהגים: טיבול כל קלח המרור בחרוסת או רק מקצתו. וכן קיימת מחלוקת במנהגים האם לנער את החרוסת באופן שיישאר רק טעמה על המרור, ויש שלא הצריכו לנער.
בארבע הקושיות הפותחות את ההגדה של פסח, מה נשתנה, נכללת השאלה מדוע מטבילים בליל הפסח שתי פעמים: כרפס ומרור, ואילו הטבילה בחרוסת אינה מוזכרת (כטבילה נפרדת).
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: חרסת |
רונית ורד, תעלומה ושמה חרוסת: מי המציא את המאכל שהפך לסמל חג הפסח?, באתר הארץ, 18 באפריל 2019
הערות שוליים
- ^ הרשב"ם במסכת פסחים (דף קטז עמוד א) כתב: "זכר לתפוח. במסכת סוטה (דף יא ב) שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב שלא יכירו בהן מצריים דכתיב תחת התפוח עוררתיך (שיר ח) וצריך לקהוייה. להטיל בו תפוחין דאית ביה קיוהא, זכר לתפוח".
- ^ משנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה ג'
- ^ רש"י מסכת פסחים דף קטו: צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא - ארס שבחזרת שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים.
- ^ רבינו חננאל מסכת פסחים דף קטו: וע"ש שאין איסור באכילתה.
- ^ משנה תורה לרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק ז הלכה יא).
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם (מסכת פסחים, פרק י, משנה ג), לפי הערת רבי יוסף קפאח במשנה תורה לרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק ז הלכה יא).
- ^ פסחים דף קטז.
- ^ הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ח.
- ^ ראה רבנו מנוח שם.
- ^ בהשגותיו על הרמב"ם.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
