בילפלד
 | |
| מדינה |
 גרמניה |
|---|---|
| מדינה פדרלית |
 נורדריין-וסטפאליה |
| ראש העיר | פיט קלאוסן |
| תאריך ייסוד | 1214 |
| שטח | 257.8 קמ"ר |
| גובה | 118 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 323,395[1] (2011) |
| קואורדינטות | 51°1′N 8°31′E / 51.017°N 8.517°E |
| http://www.bielefeld.de/ | |
|
| |
בילפלד (בגרמנית: Bielefeld) היא העיר השמינית בגודלה במדינת נורדריין-וסטפאליה שבגרמניה, והעיר המרכזית של מחוז אוסטווסטפאלן-ליפה.
מיקום
העיר ממוקמת בעמק השוכן בטבורו של יער טויטובורג. העיר העתיקה, שכיום מהווה את מרכז העיר, ממוקמת בצדו המזרחי של היער, ואילו שאר חלקי העיר המודרניים מתפרסים לצידו המערבי של היער ולעבר גבעותיו. יער טויטובורג ידע התרחשויות היסטוריות רבות עוד מימי תקופת הרומאים, והתפרסם בעקבות קרב וארוס בתחילת המאה ה-1 - קרב המסמל את הולדת הלאומיות הגרמנית.
היסטוריה
ימי הביניים
בילפלד נוסדה בשנת 1214 על ידי הרוזן הרמן ראוונסברג הרביעי, לשם הגנה על העוברים ושבים במעבר יער טויטובורג. בימי הביניים נודעה בילפלד בשם "עיר הפשתן"
והייתה חברה זוטרה בליגת ערי האנזה. היו בה בתי מלאכה לטקסטיל, שהתבססו על צמר הפשתן שגודל באזור, ונבנתה בה טירת ספרנבורג, שהייתה משכנה של שושלת ראוונסברג.
בילפלד הייתה חלק מחבל וסטפאליה, שמבחינה היסטורית היה חלק מן האימפריה הרומית ה"קדושה". הפרוטסטנטיזם הגיע אל העיר במחצית המאה ה-16[2]. עם עלייתה של הממלכה הפרוסית, תחת בית הוהנצולרן, הייתה בילפלד בשלטון פרוסי, והייתה ידועה כעיר מרחצאות וספא.
התקופה המודרנית
ב-1768 ייסדו סוחרי טקסטיל את חברת המניות הראשונה בבילפלד, שעסקה בהלבנת בדים. ב-1775 הפכה בילפלד לבסיס חיל מצב של חיילי פרידריך הגדול, ולבניי טירת ספרנבורג נלקחו לצורך בניית מגורי החיילים. הטירה הייתה הרוסה עד בנייתה מחדש ב-1879. החל משנות ה-60 של המאה ה-19 הייתה פרוסיה בתנופת בנייה של מסילות רכבת, כחלק מהתפתחותה התעשייתית והקפיטליסטית בימיו של הקאנצלר ביסמרק. בשנת 1849 נבנה קו הרכבת קלן-מינדן, שחיבר בין מרכז פרוסיה ומערבה המתועש. הקו עבר דרך בילפלד וחיבר אותה לרשת המסילות האירופאית. לאחר שהאחים בוזי היזמים בנו את טחנת הקמח הממוכנת הראשונה, שטף גל תעשייתי את העיר. בשנים 1854–1857, נבנתה טחנת הקמח 'ראוונסברג', ששירתה את תושבי העיר והרחיבה את ייצור המזון באופן משמעותי. מפעלי תעשיית המתכת החלו לקום ב-1860.
בראשית המאה ה-20 התפתחה בילפלד באופן מואץ. תוך דור אחד, בין השנים 1904–1930, קמו תחנת הרכבת הגדולה הנמצאת בשימוש עד ימינו, בניין התיאטרון העירוני המרשים, ואולם הקונצרטים על שם רודולף-אוטקר-האלה, ממשפחת אילי ההון המפורסמת של בילפלד. אולם זה התפרסם בזכות האקוסטיקה המעולה שלו. בשנים 1898–1927 התקיימה בבילפלד תעשיית המכוניות של מפעלי דורקפף.
חמש שנים לאחר סיום מלחמת העולם ה-1, בימי האינפלציה של רפובליקת ויימאר, כאשר הודפס ברחבי המדינה 'כסף חירום', נחשבו שטרות הכסף ושטרי החוב של בילפלד לבעלי ערך גבוה. השטרות האטרקטיביים הודפסו על חומרים כגון משי, קטיפה ופשתן. האחראי להנפקתם היה 'בנק החיסכון' של העיר, והם כונו "כסף החומר" - כסף העשוי מחומר המצוי בהישג יד. שטרות אלו מהווים בימינו פריט אספנים בעל ערך היסטורי רב.
גרמניה הנאצית
בפוגרום ליל הבדולח שהתקיים בנובמבר 38' בכל רחבי גרמניה, נשרף בית הכנסת של העיר, וחנויות של יהודים נותצו ונבזזו. המנון המפלגה הנאצית, שנקרא 'הורסט וסל' נקרא על שם בן העיר שהיה לאייקון נאצי, לאחר שנהרג במהלך עימות עם קומוניסטים. בראשית שנות ה-40 הועברו היהודים בעיר למחנות ריכוז והשמדה. כל היהודים שולחו בקרונות רכבת דרך תחנת הרכבת הגדולה של בילפלד.
כעיר תעשייתית חשובה, הייתה בילפלד יעד להפצצות חוזרות ונשנות של בעלות הברית בשלב האחרון של המלחמה. בספטמבר 44' הופצצה על ידי חיל האוויר האמריקני במטוסי B-17 'מבצר מעופף'. בהמשך השנה הוסיף חיל האוויר המלכותי בהפצצות האסטרטגיות בגרמניה, ובילפלד הייתה היעד הראשון בו נעשה שימוש בפצצת הגרנד סלאם - הפצצה הכי גדולה שהייתה בשימוש במלחמת העולם השנייה. פצצה אדירה נוספת, 10 טונות משקלה, הוטלה על בילפלד במרץ 45', חודש לפני כניסתם של הכוחות הרגליים של בעלות הברית לעיר, באפריל.
לאחר המלחמה, במסגרת תהליך הדה-נאציפיקציה של גרמניה, הוקמה אנדרטה בכניסה לתחנת הרכבת ממנה שולחו היהודים אל מותם. שמות כל הנרצחים בני העיר ששולחו ברכבות נחקקו עליה. ברחובות בילפלד פזורות אבני מדרכה זהובות הממוקמות מול מפתן הכניסה לבתים. על אבני זהב אלה מוטבעים שמותיהם של היהודים שהתגוררו במקום, תאריך לידתם ותאריך שילוחם בטרנספורטים. פרויקט ניקוי אבני הזהב הללו נערך מדי שנה על ידי תלמידי בית הספר המקומי, כאקט חינוכי לזיכרון יהודי בילפלד.
תעשייה וחינוך
בילפלד הייתה עיר תעשיית הפשתן, וכן ישב בה בנק מרכזי להדפסת כסף. בין השאר נמצאו בה תעשיות ייצור מכשירים ביתיים וכן תעשיות כבדות. על החברות המרכזיות נמנו ד"ר אוטקר (מזון ואבקות מזון, מהגדולות בגרמניה), קבוצת מולר (מוצרי עור ופלסטיק, ידועה בישראל כיצרנית היוגורט הפופולרי באותו שם) ו'סיידנסטיקר' (הלבשה וטקסטיל).
אוניברסיטת בילפלד נוסדה ב-1969, ובין המרצים הראשונים בה נמנה הסוציולוג בעל השם העולמי ניקלאס לוהמן. מוסדות אחרים להשכלה גבוהה כוללים את ה'סמינר התאולוגי', ו'אוניברסיטת בילפלד למדעים', שזכתה להכרה בזכות בית הספר לצילום השוכן בה.
תחבורה
במזרח העיר עוברים שני כבישים מהירים חשובים - A2 ו-A33. את העיר עצמה חוצה כביש מהיר, המחבר בין שני חלקיה המבותרים באופן טבעי על ידי יער טויטובורג.
תחנת הרכבת הראשית של בילפלד היא חלק ממערכת המסילות המהירות של גרמניה.
בבילפלד ישנו שדה תעופה זעיר למטוסים קלים, אך תושבי העיר עושים שימוש בעיקר בשדות התעופה הבינלאומיים הגדולים של מונסטר-אוסנברוק ופאדרבורן-ליפשטאט.
מערכת התחבורה הציבורית בבילפלד נחשבת למפותחת מאוד. זו העיר הקטנה ביותר בגרמניה אשר לה רכבת תחתית משולבת עם טראם (חשמלית).
נקודות ציון מרכזיות
טירת ספארנבורג היא האתר המפורסם ביותר בבילפלד. היא נבנתה בין השנים 1240 ו - 1250 על ידי הרוזן לודוויג פון ראוונסברג, ומגדלה הגבוה ביותר מתנשא לגובה של 37 מטרים. מראש המגדל קיימת תצפית פנורמית המשקיפה אל כל העיר וסביבתה הקרובה.
אתר הקטקובמבות של הטירה פתוח גם הוא לציבור. הטירה הייתה מרכזה של בילפלד הפיאודלית. שרידים של החברה הפיאודלית עוד היו קיימים בראשית המאה ה-19 בבילפלד, כמו בשאר ערי גרמניה. בניין העירייה הישן נבנה בשנת 1904 ועדיין משמש לאותה מטרה לה יועד. בחזיתו של הבניינים שולבו תכונות מאלמנטים שונים של סגנונות אדריכליים, לרבות האדריכלות הגותית והרנסאנס. אף על פי שראש העיר עדיין מחזיק משרדים בבניין העירייה הישן, מרבית משרדיהם של נבחרי הציבור ונותני השירות העירוניים ממוקמים בבניין העירייה החדש הסמוך. בתוך בניין העירייה הישן, דגם של בילפלד מן המאה ה-13, יצירות אומנות הקשורות בהיסטוריה של העיר ומסמכי "ברית ערים תאומות" של בילפלד עם עריה התאומות בכל רחבי העולם.
יחסים בינלאומיים
בילפלד היא עיר תאומה של נהריה בישראל, ובין הערים מתקיים קשר חילופי משלחות והדוק. אחת הסיבות לקשר החזק בין הערים קשור למסורת הייקית של נהריה, שנבנתה על ידי יהודים מגרמניה. בשנת 1988 מימנה בילפלד מבנה גדול מעל האתר הארכאולוגי הכנסייה הביזנטית בנהריה ושלחה משלחת מומחים לשקם את רצפת הפסיפס. לאות הוקרה נקראו הרחובות המובילים לאתר "רחוב בילפלד" ו"שביל בילפלד". רשימת ערים תאומות:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
