האגודות המוסלמיות-נוצריות
האגודות המוסלמיות-נוצריות (الجمعية الإسلامية المسيحية, בתעתיק עברי: אל-ג'מעיה אל-אסלאמיה אל-מסיחיה; בראשי תיבות: אמ"ן) היו מועדונים פוליטיים ערביים שהחלו לקום בארץ ישראל בשנת 1918, לאחר תבוסת הצבא העות'מאני והקמת הממשל הצבאי הבריטי.
האגודות נחשבות לביטויים הראשונים של התנועה הלאומית הפלסטינית. בשיאן, בשנת 1920, היו בארץ ישראל כ-40 אגודות עם כ-3,000 חברים פעילים.[1] המצע העיקרי שלהן היה: עצמאות (בתחילה כחלק מסוריה הגדולה), התנגדות להצהרת בלפור ורעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, והתנגדות להגירה יהודית המונית.
היסטוריה
האגודה המוסלמית-נוצרית הייתה ככל הנראה המשך לאגודות שהוקמו באביב ובקיץ 1918 להבעת ההתנגדות הערבית לציונות.[2] כפי הנראה, זכתה האגודה לעידוד ותמיכה בהקמתה מצד קציני הממשל הבריטי.[3] היווצרותה של חזית מוסלמית-נוצרית הנוקטת בעמדה פוליטית משותפת הייתה בבחינת חידוש גמור בחברה הערבית בארץ ישראל, אולם היא לא החלישה את הזיקה העדתית וגם האגודה המוסלמית-נוצרית כמסגרת לאומית הורכבה על יסוד ייצוג עדתי. עם זאת, לנוצרים באגודה היה מעמד חזק הרבה יותר ממעמדם באוכלוסייה. הם היוו 20% מצירי הוועידה הפלסטינית הראשונה, בעוד שמספרם באוכלוסייה היה אז עשירית ממספר המוסלמים.[4]
האגודות המוסלמיות-נוצריות השונות גיבשו מסגרת ארצית בשם "האגודה הכללית הפלסטינית".[5] מרכזו של הארגון היה בירושלים, והיה לו תקנון, שנתקבל בסוף 1918,[6] הכולל את תפקידיה החברתיים והחינוכיים של האגודה, אולם למעשה האגודות עסקו רק בעניינים פוליטיים וכל אגודה ניהלה מדיניות משלה.[2] בינואר 1919 נשיא האגודה בירושלים היה עארף א-דג'אני, ובשל מעמדה הבכיר של האגודה הירושלמית, עמד למעשה בראש האגודה המוסלמית-נוצרית בכלל.[2] בסוף ינואר 1919 כונסה בירושלים הוועידה הראשונה של האגודות המוסלמיות-נוצריות,[7] בה השתתפו קרוב ל-30 צירים מערי הארץ. הדיונים החלו בסופו של דבר רק ב-1 בפברואר. על אף שהוזמנו, לא הגיעו צירים מעכו, חברון ובאר שבע. ועידה זו הייתה למעשה של כלל הציבור הפוליטי, משום שחלק מהצירים היו גם חברים בארגונים "המועדון הערבי" ו"המועדון הספרותי", אולם אופייה המסורתי של אמ"ן, המורכבת מנכבדי המשפחות החשובות ונציגי העדות הדתיות, הביא לבחירתה לגוף המייצג את הפלסטינים. הוועידה החליטה על ניסוח תזכיר לועידת השלום בפריז באותה שנה, המנמק את שלילת הציונות, וגיבשה מסמך המצהיר כי פלסטין היא חלק מסוריה הערבית וקורא לכך שמחוז "'סוריה הדרומית' או פלסטין, לא יופרד מהממשלה הסורית הערבית העצמאית". הוועידה החליטה גם על שליחת שתי משלחות, לפריז ולדמשק, לשם מסירת החלטותיה.[8] אלא שהוועידה נסתיימה בפילוג בין מחייבי האחדות עם סוריה ושולליה, ובשל האיום בפילוג וסכנת איבוד ההנהגה, הסכימה האליטה הירושלמית למגמת האחדות הסורית.[5] אולם השלטון הצבאי הבריטי סירב להסכים לצאתה של המשלחת לפריז, ועקב כך שלחה האגודה המוסלמית-הנוצרית בירושלים לפייסל ב-11 במרץ העתק מהחלטתה מפברואר לייפות את כוחו "לייצג את פלסטין ולהגן עליה בוועידת השלום". ייתכן שהדבר מלמד על כך שאמ"ן ירושלים זכתה שוב בהנהגה הארצית של התנועה הלאומית, אלא שפייסל כלל לא השתמש בייפוי הכח ולא טען בוורסאי למען הכללת ארץ ישראל בסוריה.[9] ביולי 1919 נערך בדמשק הקונגרס הסורי הלאומי, בו השתתפו גם נציגים ערבים מארץ ישראל, שהיו בעיקר נכבדים שנבחרו על ידי האגודות המוסלמיות-נוצריות.[10]
בתחילת אפריל 1919 החלו להגיע הידיעות הראשונות על בואה העתידי של ועדת חקירה בינלאומית – ועדת קינג-קריין. לקראת בואה, הפיצה אמ"ן כרוזים ושלחה שליחים במטרה להחתים את האוכלוסייה על עצומות שתוגשנה לוועדה, התובעות: עצמאות לסוריה בגבולות מהפרת והרי הטאורוס ועד הים התיכון והים האדום; עצמאות לפלסטין בענייניה הפנימיים – תושביה יבחרו את מושליה וחוקיה יחוקקו על ידה; התנגדות לבית הלאומי היהודי ולהגירה הציונית. אולם השלטון הבריטי, שהיה מעוניין בדעת קהל שתדרוש חסות בריטית, היה מודאג מהתגבשות העמדה בזכות האחדות עם סוריה ואסר על הפצת הכרוזים.[11] דוברי האגודה ביפו, שייצגו את נכבדי העיר, העידו בפני הוועדה והזהירו: "נהדוף את הציונים לתוך הים – או שהם יְשַלחו אותנו חזרה למדבר".[12]
בפברואר-אפריל 1920 עבר גל של התלהבות לאומית בקרב ערביי ארץ ישראל, לקראת ולאחר הכתרת פייסל למלך סוריה המאוחדת. לאחר שגנרל לואי ג'ין בולס פרסם ב-27 בפברואר הכרזה רשמית על כוונת בריטניה לבצע את הצהרת בלפור, נערכו בערים הגדולות הפגנות מחאה ושביתות. ראשי אמ"ן הופיעו כלפי השלטון הבריטי כנציגי הציבור והגישו עצומות בשמו. לאחר כחצי שנה של היעדרות, הצטרף הארגון לפעולה ברוח האחדות עם סוריה. ב-8 במרץ שוב נערכו הפגנות במרכזים העירוניים ברחבי הארץ. הפעם הצטרפו אל ההנהגה כמה ממנהיגי אמ"ן ובהם עארף א-דג'אני. מטרת ההפגנות הייתה להביע הזדהות עם הכתרת פייסל כמלך סוריה המאוחדת.[13] האכזבה מממשלת פייסל ומרעיון האחדות, עורר ויכוח לגבי המשך ההכנות למרד פלסטיני במטרה להתאחד עם סוריה או השלמה סמויה עם השלטון הבריטי. מול הקיצוניים שנעזרו בשליחי הממשל של פייסל, עמדה הצמרת המסורתית של אמ"ן, הפעם בתמיכת משפחת נשאשיבי. כך נוצרה ברית בין ראע'ב נשאשיבי ועארף א-דג'אני.[14]
בעקבות החלטת ועידת סן רמו באפריל 1920 על מסירת ארץ ישראל לשלטון מנדט בריטי ופרסומה הרשמי של הצהרת בלפור בארץ ישראל, החל ארגון של ועידה פלסטינית של כל סניפי האגודות המוסלמיות-הנוצריות בחודש מאי בשכם, בעוד הקונגרס הסורי עדיין פועל בדמשק. אולם השלטון הבריטי, שחשש מכינוס כזה זמן קצר לאחר מאורעות תר"פ, לא הסכים לקיומו. המתיחות בין שלטונו של פייסל לצרפתים החריפה את המחלוקת בארץ ישראל, בין נאמני האחדות לבין אנשי אמ"ן ה"אפנדים". האחרונים הואשמו כי הם מכורים לבריטים, לצרפתים וליהודים, ונאמני האחדות הודיעו כי לא יקיימו עוד קשר עם אמ"ן.[14] בסוף יולי 1920, נערכה פגישה משותפת של האגודה המוסלמית-הנוצרית, "המועדון הספרותי" ו"המועדון הערבי", בה הוחלט להפריד את התנועה הלאומית הפלסטינית מזו הסורית ולרכז את כל המאמצים בארץ ישראל. בעקבות התפתחות זו, הפכה האגודה המוסלמית-הנוצרית לגורם המרכזי בתנועה הלאומית. במהלך פגישות שנערכו בירושלים באוגוסט וספטמבר 1920, פנו הארגונים למוסא כאט'ם אל-חוסייני לקחת על עצמו את ההנהגה ואליו הצטרף עארף א-דג'אני, נשיא אמ"ן בירושלים. שני האישים הללו היו היחידים בארץ ישראל שזכו בתואר "פאשא". בספטמבר נערכה בירושלים פגישה אליה הוזמנו נציגים מהמרכזים העירוניים האחרים בארץ, ובה נבחר אל-חוסייני לנשיא הארגון ולצדו ועד כלל-ארצי (צפון הארץ הייתה מיוצגת על ידי חיפה בלבד). בנוסף על כך, פורסמה קריאה לכינוס נכבדי המוסלמים והנוצרים של הארץ, שזכתה להיענות חיובית. היה זה היסוד לכינוס הוועידה הפלסטינית השלישית באותה שנה.[15] עם ועידה זו הפכו האגודות המוסלמיות-נוצריות למסגרת הארגונית העיקרית של התנועה הלאומית הפלסטינית.[6] עד ועידה זו הייתה אמ"ן בשלב התארגנותה הראשון והתפרשה בירושלים, יפו, חיפה, שכם ועזה בלבד.[16] הדוחות היהודיים בשנת 1919 העריכו את מספר החברים באגודות השונות בכ-3,000. בדצמבר 1920 נקב דוח בריטי על האגודות המוסלמיות-נוצריות במספר דומה, אולם כלל בו את כל האגודות הערביות, כולל התרבותיים והעדתיים.[17] דוח "הבולשת" באותו חודש העריך את מספר חברי האגודה המוסלמית-נוצרית ב-650.[15] במהלך 1921 והמחצית הראשונה של 1922, הייתה הפסקה בהתפשטות האגודות המוסלמיות-נוצריות ברחבי הארץ ורק בקיץ 1922 התחדש המאמץ הארגוני.[16]
בוועידה הלאומית החמישית בשכם באוגוסט 1922, טען עיזאת דראוזה נגד השם "אמ"ן", שהוא קושר את האגודה למסגרת העדתית ואינו מבטא את הרוח הלאומית החדשה.[18] ב-11 בספטמבר 1922, החרימו האגודות את טקס ההשבעה של הנציב העליון הראשון, היהודי הרברט סמואל. הגעתו הייתה במקביל לניצחונותיו של אטאטורק נגד היוונים, שהלהיבה מאוד את דעת הקהל המוסלמית. בסוף 1922 היו האגודות המוסלמיות הנוצריות קיימות כבר ברוב ערי הארץ. בשנים 1922–1923, הן מילאו תפקיד חשוב מאוד בארגון החרמת הבחירות למועצה המחוקקת שהציעה ממשלת המנדט. המנהיגים העירוניים יצאו לכפרים ועסקו בהסברה למוח'תארים ולנכבדים המקומיים. האגודות החתימו את ראשי הכפרים והחמולות על הצהרות התחייבות להחרמת הבחירות ועל מברקים בנושא לממשלה. כאשר אמצעים אלה לא הועילו, הפעילו הפעילים הלאומיים כנגד המסרבים לחץ פיזי, איומים ועקירת יבולים.[19]
בשנות ה-20 עסקו פעילי אמ"ן באיסוף מידע על עסקאות מכירת קרקעות ליהודים העומדות להתבצע. במקרים שבהם היה מדובר באדמת "משאע" (חזקה קולקטיבית), עודדו הפעילים כמה מבעליה להתנגד למכירה, מה שהספיק כדי להכשיל את כל העסקה. במקרים אחרים, עודדו שייח'ים בדוים לחתום על הצהרות המגנות שייח'ים אחרים שמכרו קרקעות וכך לשכנע אותם לבטל את העסקאות.[20]
המנגנון של האגודות היה מצומצם מאד: בדרך כלל ועד של חברים שמדי פעם היה מתכנס ומקבל החלטות. הבחירות לוועדים לא נערכו במועדים קבועים. את הפעילות היומיומית היה מנהל מזכיר האגודה. מכיוון שהגופים הללו היו התנדבותיים ללא שכר, רק אנשים מבוססים כלכלית יכלו להקדיש עצמם לפעילות רצופה ולכן חבריהם היו בעלי קרקעות, סוחרים גדולים ובעלי מקצועות חופשיים. אולם למרות המגבלות הללו, הייתה המסגרת של אמ"ן השלד הארגוני של התנועה הלאומית הפלסטינית. האגודות המקומיות היוו את הצינור המקשר בין הוועד הפועל הערבי בירושלים לבין האזורים השונים בארץ. הן קיבלו ממנו דו"חות על פעולותיו והוראות לביצוע פעולות, ושיגרו אליו דיווחים על פעולותיהן. עם זאת, האגודות הללו לא היוו מסגרת ארצית אחת מגובשת.[21] אף על פי כן, טענה אמ"ן לייצוג האוכלוסייה הפלסטינית כולה, משום שלאליטה העירונית המשכילה הייתה השפעה גם על השכבות האחרות, ובהתאם למעמדה המקובל של האליטה המקומית במבנה המסורתי של החברה (תפקידים דתיים, בעלות על קרקע, החזקה משפחתית בתפקידים במינהל), היה ביכולתה להפעיל את ההמונים הנתונים להשפעתם.[17][22] עם התחזקות האופוזיציה במחצית השנייה של שנות ה-20, אמ"ן כבר לא ייצגה את כלל האוכלוסייה. הוועד הפועל שנבחר בוועידה הלאומית השביעית ב-1928, כבר לא היה מזוהה עם האגודה.[22]
יפו
האגודה המוסלמית-נוצרית הראשונה הוקמה ביפו, ב-8 במאי 1918, עם השיח' ראע'ב אבו סעוד א-דג'אני כנשיאה. חברי האגודה היו אישים בולטים בחברה של יפו. קבוצת יפו הייתה ברובה פרו-בריטית, בין היתר משום שתעשיית הייצוא של הדרים הייתה זקוקה לקיום יחסים טובים עם הרשויות.[11] מלבד זאת, גם המושל הצבאי של יפו, קולונל האברד, קיים יחסים טובים עם ערביי העיר. בנובמבר 1918, לרגל יום השנה לניצחונו של אלנבי על הטורקים, הגישה האגודה של יפו למושל הצהרה המביעה את אמונה בהבטחות הבריטים לממשל עצמי והגדרה עצמית. הם גם הדגישו כי פלשתינה היא ארץ ערבית והביעו את התנגדותם לטענות הציונים על הארץ.
במאי 1919, כינסה האגודה המוסלמית-נוצרית אספה פומבית באולם הראינוע "זֹהר" ביפו, בה נכחו כ-500 איש מהעיר ומכפרי הסביבה. האספה נמשכה מעל שעתיים. היושב ראש וראשון הדוברים היה נוצרי ואילו שלושת הדוברים האחרים היו מוסלמים. מאחוריהם ניצבו ארבע יריעות בד, כל אחת בצבע שונה ועליה כתובת שפירשה את צבעה: האדומה סימלה את הדם, הירוקה את החופש ("ארץ ערב לא תחולק"), הלבנה שיבחה את הנסיך פייסל והשחורה סימלה את הגירת היהודים הציונים. בהצהרת הסיכום נאמר כי פלסטין היא חלק מסוריה, ובמסגרת סוריה הגדולה תינתן לה אוטונומיה, ולא יקום בה בית לאומי ליהודים. כאשר הוצע לחתום על הדברים, פרצה מהומה והמושל הצבאי פיזר את האספה.[23]
בזמן עבודתה של ועדת קינג-קריין, התחולל מאבק בתוך אמ"ן יפו בין הרוב הפרו-בריטי לבין הנשיא א-דג'אני, שהיה פאן-ערבי וחבר "המועדון הספרותי". מושל יפו התערב במאבק והביא להדחת הנשיא. הפרו-בריטים השתלטו על האגודה, וזו ביקשה חסות בריטית בעדותה בפני הוועדה.[24]
ב-12 בספטמבר 1919 התלונן עומר אל-ביטאר, נשיא אמ"ן יפו, למושל יפו, כי חלוצי העלייה השלישית הם "העלובים והפוליטיקנים" שבין היהודים, ולא העשירים והסוחרים שבהם.[25]
במאי 1921 פרצו ביפו מהומות והתפרצויות אנטי-יהודיות שהיו תחילתם של מאורעות תרפ"א. אמ"ן יפו מיהרה להסתייג מהן ונשיא האגודה, עומר אל-ביטאר, יצא עם נכבד מקומי נוסף לאזור טולכרם–קלקיליה כדי לְהָזֵם את השמועות שנפוצו שם על כך שהיהודים ביפו הורגים ערבים. התנהלות זו יצרה מתיחות בין הצעירים המיליטנטיים ביפו לבין מנהיגות אמ"ן, וסלים עבד אל-רחמן אל-חאג' אבראהים, שעמד ככל הנראה מאחורי המהומות, תקף את אמ"ן על כך שאינה עושה דבר.[26]
בסוף 1923 החל תהליך של התפרקות אמ"ן יפו, לאחר שעיריית יפו הסכימה לקבל לשטחה את מפעל החשמל של פנחס רוטנברג ובכך עוררה את זעמם של משפחת דג'אני וגורמים קיצוניים שונים, שהופנה גם אל נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית בעיר, עומר אל-ביטאר, מקורבו ובעל-בריתו של ראש העירייה עאצם ביי אל-סעיד. כתוצאה מכך, התפלגה אמ"ן יפו לשני מחנות יריבים וב-1926 הצטרפו השניים אל שורות האופוזיציה לוועד הפועל הערבי.[6] בכך אפשר עומר אל-ביטאר לאופוזיציה לחדור לעיר, שהייתה מבצרם של תומכי הוועד הפועל.[27]
ב-1928 לוכדו השורות מחדש ומאורעות תרפ"ט באוגוסט 1929 הביאו להחיאת אמ"ן יפו. במחצית השנייה של שנה זו, היא התבלטה בפעולה נמרצת ובעמדות קיצוניות. בתקופה זו כיהן עבד אל-קאדר אל-מוזפר כמזכיר האגודה.[6]
ירושלים
ב-2 בנובמבר 1918 ערך ועד הצירים בירושלים תהלוכה לציון יום השנה להצהרת בלפור. מנהיגי הערבים ניצלו את המאורע הזה ומסרו לממשלה על הקמת "האגודה המוסלמית-נוצרית". בתחילת ההתארגנות של האגודה, בלטו באגודה בירושלים ראש העירייה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני והמנהל הכללי של האוקאף, עארף חכמת אל-נשאשיבי. אלא שהמושל הצבאי הבריטי של ירושלים, רונלד סטורס, אסר על השניים לעסוק בפוליטיקה, משום שהחזיקו בתפקידים ציבוריים., ובינואר 1919 נשיא האגודה בירושלים היה עארף א-דג'אני.[2] אמ"ן ירושלים הייתה היחידה בעלת מנגנון ארגוני קבוע (אך מצומצם).[21]
בחודש מרץ 1919, הציעה האגודה של ירושלים לערוך הפגנה ב-1 באפריל במחאה נגד התוכנית הציונית, אולם הפגנה זו בוטלה לאחר שהרשויות לא התירו את קיומה. באופן דומה, במאי 1919, הציעה האגודה להוציא חוזר המציג את עמדותיהם לקראת בוא וועדת בעלות הברית. ההצהרה הדגישה את אחדות פלסטין וסוריה ודחתה את רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, תוך הכרה בזכויות האוכלוסייה היהודית הקיימת. אולם הגנרל אלנבי סירב להרשות את הוצאתו של החוזר והוא בוטל.
בעקבות פעילות ההגנה של זאב ז'בוטינסקי בירושלים במהלך מאורעות תר"פ באפריל 1920, דרשה האגודה המוסלמית-נוצרית את פיטוריו של סטורס ודרשה לפרוק את היהודים מנשקם.[28] ב-13–14 ביולי 1920, אפשרו השלטונות הבריטיים לאגודות לקיים שביתה כללית בת יומיים, במחאה נגד המנדט והתנהגות הצבא. ב-11 בנובמבר 1921, פרסמה האגודה של ירושלים הצהרה המוחה על גזרי הדין הקשים שניתנו למפגינים ערבים בהשוואה לאלה שניתנו ליהודים שנעצרו.
ביוני 1922 פוטר עארף א-דג'אני מנשיאות הוועד הפועל הערבי.[21] הפיטורים הללו הביאו גם להרחקתו מהאגודה הירושלמית ומאז היא נוהלה למעשה על ידי מזכיר הוועד הפועל, ג'מאל אל-חוסייני.[6]
שכם
אמ"ן שכם הייתה עמוד התווך של התנועה הלאומית הפלסטינית.[27] היא הייתה דומה בהרכבה להרכב "המועדון הערבי" בעיר והייתה שותפה לניהול ההתעוררות המחודשת של הפעילות הלאומית שהחלה בספטמבר 1919.[24] האגודה הייתה פעילה מאוד לא רק בשכם עצמה, אלא גם במחוז שכם ובפעילות ארצית-כללית.[18] היא הייתה היחידה מבין האגודות, שראשיה ניסו לטפל בהקמת סניפים בעיירות ובכפרים הסמוכים. הם ראו עצמם כמנהיגי המחוז כולו וניסו לקדם את הפעילות הלאומית גם בג'נין, טולכרם וכפרי המחוז.[29] נשיא האגודה היה חג' תופיק חמאד, ומנהל ענייניה (מעתמד אל-ג'מעיה) היה חאפז אע'א טוקאן. במחצית הראשונה של שנות ה-20, היא הצליחה ללכד בתוכה את רוב נכבדי העיר.[18]
אמ"ן שכם הייתה גורם חשוב בהכשלת הבחירות למועצה המחוקקת שהציעה ממשלת המנדט הבריטי.[18] האגודה בשכם לחצה באופן קבוע על הוועד הפועל הערבי בירושלים לנקוט צעדים קיצוניים, ומספר פעמים אף נקטה ביוזמות משלה, מבלי להיוועץ בו.[29] באפריל 1924 רצו אנשי האגודה בשכם לערוך תהלוכה נפרדת בחגיגות נבי מוסא, בשל קרע עם המועצה המוסלמית העליונה ומשפחת חוסייני, וב-1925 לא שלחו את דגליהם לתהלוכה ולא לקחו חלק בחגיגות. בעקבות הירידה בתמיכת החוגים הלאומיים של שכם בו, הקים נציג מחוז שכם במועצה המוסלמית העליונה, עבד אל-לטיף צלאח, אגודה חדשה, "חזב אל-אהאלי", שהתחרתה באמ"ן שכם. התפתחות זו סייעה לדחוף את ראשי אמ"ן שכם אל מחנה מתנגדיו של נשיא המועצה המוסלמית העליונה, חג' אמין אל-חוסייני, ובכך עבר סניף האגודה אל שורות האופוזיציה.[27] עוד בסוף 1922 החל נשיא אמ"ן שכם, תופיק חמאד, להתרחק משורות ההנהגה, וב-1925 הודיע על פרישתו מפעילות פוליטית.[30]
ב-1926 הצטרפה אמ"ן שכם אל האופוזיציה במאבקה נגד שליטתה של ההנהגה החוסיינית במועצה המוסלמית העליונה. היה זה שיא הישגיה ועוצמתה. התפתחות זו הייתה ככל הנראה הגורם לכך שבסוף שנות ה-20 החלה להתפתח בעיר מסגרת לאומית אלטרנטיבית: "ועדת הוועידה הערבית" (לג'נת אל-מואתמר אל-ערבי). האגודה המוסלמית-נוצרית המשיכה להתקיים בשכם עד 1931. ביולי אותה שנה, החליטה האגודה לשנות את שמה ל"אגודה הערבית הלאומית" (אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-וטניה). שינוי זה הדגיש את המגמה המיליטנטית שהחלה להתפשט בארץ באותה שנה. בתקופה זו, מזכיר אמ"ן שכם היה עזת דרוזה. ב-31 ביולי, כשבועיים לאחר שינוי השם, כונס בשכם כנס ארצי, שבו דרשו משתתפיו להתכונן למאבק מזוין למען המטרות הלאומיות.[18]
ערים אחרות
במקומות שבהם קמו סניפים, הייתה הפעולה הפוליטית בתנועה הלאומית מאורגנת יותר וניתן היה בקלות יותר לאסוף כספים למימון הפעולות הארציות. בכל המקומות הללו הורכבו האגודות מנציגי הגורמים השונים שבאליטות המקומיות: המשפחות החשובות, אנשי הדת והשייח'ים של הכפרים סביב העיר.[17] עם זאת, השתתפות השייח'ים הללו הייתה מוגבלת לאזור יהודה ושומרון בלבד, משום ששם היו קיימות מסגרות הנהגה כפריות מקובלות בעלות שורשים היסטוריים.[21]
אף על פי שעזה שלחה נציגים לקונגרס הערבי-פלסטיני כבר בוועידה הלאומית הראשונה ב-1919, העדות הראשונה שבידינו על קיומה של אגודה מוסלמית-נוצרית בעיר היא רק מדצמבר 1920. אמ"ן עזה הצליחה באופן מלא בפעולתה להכשלת הבחירות למועצה המחוקקת.[18]
על אף היותה של חיפה מרכז חשוב של פעילות לאומית, לא קמה בה אגודה מוסלמית-נוצרית מאוחדת, ככל הנראה משום שבשלהי התקופה העות'מאנית הוחרפו בה מאוד היחסים בין שתי העדות. במקום זאת, הוקמה בשנת 1918–1919 "אגודה מוסלמית", שפעלה כארגון לאומי, וכשנה לאחר מכן הוקמה "אגודה נוצרית", שפעלה במקביל. בדרך כלל, הן פעלו במשותף – שליחת מברקי מחאה לממשלה, החתמת עצומות שנמסרו למושל והפגנות, אך הן ארגנו בנפרד את ייצוג האוכלוסייה בוועידות הלאומיות. כפי הנראה, רק במחצית השנייה של שנות ה-30 קמו בחיפה מסגרות לאומיות על-עדתיות.[31]
אף על פי שנצרת לא השתתפה בשלב הראשון של התנועה הלאומית (מלבד משלחת לוועידה הלאומית הראשונה), הוקמה בה אגודה מוסלמית-נוצרית שהתבססה בעיקר על היריבים של משפחת אל-פאהום ממשפחת זועבי. ביוני 1923 שלחה האגודה צירים לוועידה הלאומית השישית.[16]
אמ"ן טבריה השתתפה במפגש הארצי של האגודות הלאומיות שנערך ב-27 בנובמבר 1919 בחיפה. היה זה ניסיון ראשון לארגן את כל האגודות במסגרת ארצית אחת. מפגש זה הסתיים בהקמת "הוועדה העליונה של האגודות הפלסטיניות" ובהגשת עצומת מחאה מטעמה לשלטונות, אולם שתי האגודות הראשיות של אמ"ן (ירושלים ויפו) לא השתתפו בו.[32] האגודה הטבריינית לא עשתה פעילות רבה ואין עליה עדויות לאחר 1923.[16]
נציגי אזור חברון לא השתתפו בתנועה הלאומית בשנותיה הראשונות. רק בקיץ 1922 השתתפה לראשונה משלחת של העיר בקונגרס הערבי-פלסטיני, בוועידה החמישית. מתקופה זו ישנן העדויות הראשונות לקיומה של אמ"ן בעיר, אולם ללא פעילות רבה.[16] עם התפתחות התנועה הלאומית הערבית לאחר הכיבוש הבריטי, היו היהודים סובלים מהצקות יומיומיות מידי הערבים: גידופים והתנפלויות ברחוב, ילדים מיידים אבנים בחלונות ומפריעים לתפילה ליד מערת המכפלה. ב-1923 ייחס ועד יהודי חברון את התקריות הללו לפעילותה של האגודה המוסלמית-נוצרית והדגיש את אופייה הפוליטי. הוועד כתב כי אנשי האגודה זורעים שנאה בלב ההמון, ובין היתר מלמדים את הילדים לשיר שירים מבזים כלפי היהודים ומסיתים אותם להתגרות בהם.[33]
אמ"ן צפת הוקמה בחורף 1923, והמשיכה להתקיים עד סוף שנות ה-20. ישנה עדות להקמת אמ"ן בבית שאן מסוף 1924. היא המשיכה להתקיים עד סוף שנות ה-20, אולם ללא פעילות רבה.[34]
עוד ביוני 1922 נעשה ניסיון להקים את אמ"ן באל-בירה, אולם הוא לא צלח.[16] בעקבות מאורעות 1929 חלה התעוררות לאומית ברחבי הארץ. בתקופה זו הוקמו אגודות מוסלמיות-נוצריות בעיירות רמאללה ורמלה, ונעשה גם ניסיון להקים אגודה בלוד. אולם בשלוש עיירות גדולות לא קמו אגודות מוסלמיות-נוצריות כלל: טולכרם, ג'נין ועכו.[34]
האופוזיציה
ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, קולונל פרדריק קיש, הקדיש חלק ניכר מזמנו לקשרים ממומנים עם משתפי פעולה ערבים, שתפקידם היה להפיץ את ההכרה בקרב ערביי ארץ ישראל כי הציונות תנצח.[35] "האגודה המוסלמית הלאומית" הייתה הארגון האופוזיציוני הראשון בפוליטיקה הערבית הפלסטינית[36] והיא הייתה מכוונת כנגד האגודות המוסלמיות-נוצריות,[37] שהחלו להתגבש בהדרגה לתנועה לאומית.[38] התארגנות האגודה קמה סביב התנגדות למשלחת הפלסטינית הראשונה ללונדון שיצאה לשם ביולי 1921.[39] לצורך הקמת הארגון הזה, השתמש ראש המחלקה הערבית של ההנהלה הציונית, חיים מרגליות קלווריסקי, בשיטות של מתן מענקים אישיים למייסדי האגודות במקומות השונים ומימון הוצאותיהן. האגודה המוסלמית-נוצרית עשתה כמיטב יכולתה להציג חזית מאוחדת של המוסלמים והנוצרים הערבים נגד הציונות, ואילו קלווריסקי ניצל את קיומה של מורת הרוח המוסלמית כנגד הנוצרים על חלקם הלא-פרופורציונלי במינהל הממשלתי וטענו כי הארגון הזה, הכולל בתוכו נוצרים, משמש ככלי שרת בידיהם.[40] אגודות אמ"ן הפעילו לחץ ציבורי ואישי על חברי האגודה המוסלמית הלאומית, במטרה להניא אותם מלהשתתף בה. נעשו גם פניות רבות לממשלה בדרישה לאסור על קיומה. הממשלה לא קיבלה את הדרישה הזו, אולם רצתה למנוע סכסוכים בתוך הציבור הערבי, ובמקרים רבים פעלו פקידי ממשלה ערבים נגד האגודה ופעיליה. אנשי אמ"ן ידעו על עמדה זו של הממשלה והדבר חיזק אותם במאבקם.[41] במהלך שנת 1923 נעלמה "האגודה המוסלמית הלאומית" כליל מהבמה הפוליטית.[42]
ב-10 בנובמבר 1923 נערכה בירושלים ועידת היסוד של "המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית", מפלגת האופוזיציה החדשה שליכדה את החוגים המתונים שהתנגדו למדיניות אי-שיתוף הפעולה עם הממשלה ונטו להשתתף בבחירות למועצה המייעצת. המארגנים לא שיתפו בעבר פעולה עם "האגודה המוסלמית הלאומית", וכלקח מכישלונה, הדגישו במצע המפלגה את התנגדותה לציונות, להצהרת בלפור ולחוקת הארץ. המייסדים עשו כל שבידיהם כדי "להכשיר" את מפלגתם, וכדי שזו לא תיחשב כיורשת של האגודה, בחרו כנראה בשיח' סולימאן אל-תאג'י אל-פארוקי לנשיאה, משום שזה גינה את האגודה בחריפות שנתיים קודם לכן.[43]
לקריאה נוספת
- יעקב שמעוני, ערביי ארץ־ישראל, הוצאת עם עובד, תל אביב, תש"ז.
- יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1976.
הערות שוליים
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 90.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 פורת, עמ' 23–25.
- ^ שמעוני, עמ' 274; פורת, עמ' 24, 28, 101, 279.
- ^ פורת, עמ' 238–240, הערה 7.
- ^ 5.0 5.1 פורת, עמ' 68.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 פורת, עמ' 223–224.
- ^ לעומת זאת, על פי שמעוני, עמ' 272, 276; נספח: לוח תאריכים, עמ' 429: בפברואר 1919, כחודש לאחר חתימת הסכם ויצמן-פייסל, הפגישה הארצית הראשונה של נציגי "האגודה המוסלמית-הנוצרית" נתכנסה ביפו, והחליטה בין השאר על התנגדות מוחלטת לציונות ולהצהרת בלפור.
- ^ פורת, עמ' 64–66.
- ^ פורת, עמ' 69.
- ^ פורת, עמ' 71.
- ^ 11.0 11.1 פורת, עמ' 72–73.
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 79.
- ^ פורת, עמ' 77–78.
- ^ 14.0 14.1 פורת, עמ' 82–84.
- ^ 15.0 15.1 פורת, עמ' 86–88.
- ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 16.5 פורת, עמ' 226–227.
- ^ 17.0 17.1 17.2 פורת, עמ' 230.
- ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 18.5 פורת, עמ' 225–226.
- ^ פורת, עמ' 123–124.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939 עמ' 120.
- ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 פורת, עמ' 231.
- ^ 22.0 22.1 פורת, עמ' 232.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 91–92.
- ^ 24.0 24.1 פורת, עמ' 74–75.
- ^ פורת, עמ' 47.
- ^ פורת, עמ' 105–107.
- ^ 27.0 27.1 27.2 פורת, עמ' 190.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 115.
- ^ 29.0 29.1 פורת, עמ' 231–232.
- ^ פורת, עמ' 191.
- ^ פורת, עמ' 224–225.
- ^ פורת, עמ' 76.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 261.
- ^ 34.0 34.1 פורת, עמ' 228.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 229–230.
- ^ פורת, עמ' 171.
- ^ שמעוני, עמ' 281.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 227.
- ^ פורת, עמ' 177.
- ^ פורת, עמ' 175.
- ^ פורת, עמ' 179.
- ^ פורת, עמ' 178.
- ^ פורת, עמ' 180–181.
