היסטוריה צבאית של ברית המועצות
.svg)
ההיסטוריה הצבאית של ברית המועצות החלה בשנת 1917, בימים שבאו לאחר מהפכת אוקטובר, שהעלתה לשלטון את הבולשביקים. ב-1918 הקימה הממשלה החדשה את הצבא האדום, שהביס כמה אויבים מבית במלחמת האזרחים ברוסיה (1922-1917). השנים 1918 – 1921 עמדו בסימן התבוסות של הצבא האדום במלחמה הפולנית-סובייטית (1921-1919) ובמלחמות העצמאות של אסטוניה (1920-1918), לטביה (1920-1918) ואסטוניה (1919-1918). בנובמבר 1939 פלש הצבא האדום לפינלנד, במה שנקרא מלחמת החורף, זאת לאחר שמאז מאי אותה שנה הוא היה מעורב בקרב חלקין גול, כשהוא נלחם לצד בעלת בריתה של ברית המועצות, מונגוליה, כנגד יפן ומדינת החסות שלה, מנצ'וקוו. עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב באוגוסט לקח הצבא האדום חלק בפלישה לפולין בספטמבר 1939 וביוני 1940 כבש את המדינות הבלטיות ואת בסרביה וצפון בוקובינה מידי רומניה. במלחמת העולם השנייה היה הצבא האדום לכוח הצבאי העיקרי שהיה אחראי לתבוסתה של גרמניה הנאצית וכבש את מנצ'וריה. לאחר המלחמה שלטה ברית המועצות בגרמניה המזרחית ובמדינות רבות במרכז ובמזרח אירופה, שהפכו למדינות גרורות של הגוש המזרחי.
לאחר ניצחון בעלות הברית על גרמניה ועל יפן ב-1945 הפכה ברית המועצות להיות מעצמת-העל היחידה שהיוותה משקל נגד לארצות הברית. המלחמה הקרה בין שתי האומות הללו הובילה להתחמשות צבאית, למרוץ החימוש הגרעיני ולמרוץ לחלל. בראשית שנות השמונים של המאה ה-20 עמדו לרשות הכוחות המזוינים של ברית המועצות יותר חיילים, טנקים, קני ארטילריה, וכלי נשק גרעיני בהשוואה לכל אומה אחרת על פני כדור הארץ. ב-1991 התפרקה ברית המועצות, לא בשל תבוסה צבאית, אלא עקב סיבות כלכליות ופוליטיות.
הכוחות המזוינים של ברית המועצות כללו חמש זרועות:
- חיל הטילים האסטרטגיים (הוקם ב-1959)
- כוחות הקרקע (הצבא האדום)
- חיל האוויר הסובייטי
- חיל ההגנה האווירית הסובייטי (זרוע נפרדת מ-1949)
- הצי הסובייטי
שני כוחות צבאיים סובייטים נוספים שהתקיימו היו:
- הכוחות הפנימיים של משרד הפנים
- משמר הגבול של ברית המועצות (בכפיפות לק.ג.ב.)
רקע – מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים
.jpg)
בעקבות מהפכת פברואר הוחלף שלטון הצאר בשלטון ממשלת המעבר הרוסית, שבעצמה הודחה על ידי הממשלה הבולשביקית. הצבא הרוסי, שהיה מותש מלחימתו בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה, היה בשלבים האחרונים של התפוררות והתמוטטות. אף על פי כן, השפעתם של הבולשביקים בדרגות הגבוהות הייתה חזקה והיו בקרב קציני הצבא רבים שהתנגדו לקומוניזם. הבולשביקים ראו בצבא הצאר את אחד המוסדות של המשטר הישן השנוא, והחליטו לפרקו ולייסד צבא חדש ונאמן למטרה המרקסיסטית. כך הפך הגרעין של צבא הצאר לגרעין הצבא של ממשלת המעבר, שהיה לגרעין הצבא הלבן, שלסירוגין שיתף פעולה עם כוחות חיצוניים שהתערבו במלחמת האזרחים, כמו יפן, בריטניה, צרפת וארצות הברית ולחם כנגד הצבא האדום.
ב-28 בינואר 1918 הוציא המנהיג הבולשביקי, ולדימיר איליץ' לנין, צו להקמת הצבא האדום, שבאופן רשמי מיזג את 20,000 חברי המשמרות האדומים (Красная гвардия) עם 60,000 רובאים לטבים, 20,000 מלחי הצי הבלטי שהיו נאמנים למהפכה וחיילי חיל המצב בפטרוגרד. בתפקיד קומיסאר המלחמה הראשון שימש לאון טרוצקי.
בראשית ימיו היה הצבא האדם צבא שוויוני ולפיכך שררה בו משמעת ירודה. הבולשביקים החשיבו את הדרגות הצבאיות ואת מנהג ההצדעה כמנהגים בורגניים וביטלו אותם. כעת בחרו החיילים את מפקדיהם וקיימו הצבעה לאיזה פקודות לציית. בכל אופן, הסדר זה בוטל עקב לחצי מלחמת האזרחים והשימוש בדרגות הוחזר.
במהלך מלחמת האזרחים לחמו הבולשביקים כנגד קבוצות אנטי-מהפכניות שהיו ידועות בשם הצבא הלבן וכנגד צבאות שנתמכו על ידי בעלות בריתה לשעבר של רוסיה כמו בריטניה וצרפת, שראו צורך במיגור הממשלה הבולשביקית. הצבא האדום נחל סדרה של ניצחונות פנימיים כנגד יריביו מבית ובפרץ של אופטימיות פקד לנין על הארמייה המערבית לתפוס מקום בריק שנוצר עם נסיגת כוחות גרמניה מאזורי האובר אוסט. מערכה זו גרמה לפירוקן של הרפובליקה העממית של אוקראינה ושל הרפובליקה העממית של בלארוס ובסופו של דבר הובילה לפלישה הסובייטית אל הרפובליקה הפולנית השנייה, שהייתה מדינה שאך נוסדה על חורבות האימפריה הרוסית. בפלישה לפולין ובהצתת המלחמה הפולנית-סובייטית הביעו הבולשביקים את אמונתם שיעלה בסופו של דבר בידם לנחול ניצחון על הכוחות הקפיטליסטים הן מבית והן מחוץ.
רוב רובם של הקצינים המקצועיים של צבא הצאר הגיעו מקרב האצולה. יתר על כן, רובם הצטרפו לצבא הלבן. לפיכך, צבא הפועלים והאיכרים התמודד בתחילה עם מחסור בפיקוד צבאי מנוסה. כדי לתקן מצב זה גייסו מחדש הבולשביקים 50,000 קצינים לשעבר בצבא הצאר כדי שיפקדו על יחידות הצבא האדום. בה בעת הם הצמידו לכל אחת מיחידות הצבא פוליטרוקים, קצינים פוליטיים, שתפקידם היה להשגיח על פעולות היחידות ולהבטיח את נאמנותם של הקצינים המקצועיים, שבאופן רשמי כונו "מומחים צבאיים". עד 1921 עלה כבר בידו של הצבא האדום להביס ארבע ארמיות של הצבא הלבן ולהדוף חמישה חילות משלוח זרים, אך החל להתמודד עם תבוסות בפולין.
הכוחות הפולנים הצליחו לשבור רצף ארוך של ניצחונות סובייטיים באמצעות שיגור מתקפת נגד בקרב ורשה באוגוסט 1920. בקרב זה נחל הצבא האדום תבוסה כה קשה ובלתי צפויה עד שהיא גרמה לשינוי כל המהלך של המלחמה ובסופו של דבר קיבלו הסובייטים את התנאים הלא נוחים מבחינתם שהוצעו להם בהסכם ריגה שנחתם ב-18 במרץ 1921. הייתה זו התבוסה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הצבא האדום.
לאחר סיום מלחמת האזרחים הפך הצבא האדום בהדרגה לצבא מקצועי ומאורגן. לאחר שרוב חמשת מיליוני חייליו שוחררו מן השירות, עבר הצבא למבנה של כוח צבאי סדיר קטן והוקמו מיליציות מילואים טריטוריאליות לגיוס בעת מלחמה. בתי הספר הצבאיים הסובייטיים, שהוקמו במהלך מלחמת האזרחים, החלו להכשיר מספר רב של קצינים מאומנים ונאמנים למשטר החדש. במאמץ להאדיר את יוקרתו של העיסוק הצבאי, החזירה המפלגה את השימוש בדרגות הרשמיות, צמצמה בדרגה את פעילותם של הפוליטרוקים ובסופו של דבר ביססה מחדש את הרעיון של פיקוד על יחידה על ידי אדם אחד.
התפתחות המבנה, האידאולוגיה ותורת הלחימה הסובייטית
ריגול נגדי
במשך כל ההיסטוריה של הצבא האדום, החזיקה המשטרה החשאית (בגלגוליה השונים כמו הצ'קה, הגפא"ו והנ.ק.ו.ד. בין השאר) שליטה על המחלקות המיוחדות לריגול נגדי (Особый отдел) שהתקיימו בכל העוצבות הצבאיות. הידועה מבניהן הייתה היחידת ה"סמרש" (СМЕРШ) שפעלה בין השנים 1943 – 1946 במהלך מלחמת העולם השנייה. בעוד שהסגל של יחידות אלו פעל בגלוי, הייתה לו שליטה על רשת של מודיעים, שכונו צ'קיסטים וגויסו ליחידות הרגילות.
דוקטרינה פוליטית
בהנחייתם של לנין וטרוצקי דבק הצבא האדום בהכרזתו של קרל מרקס שניתן לגבור על הבורגנות רק באמצעות מרד עולמי של מעמד הפועלים ובאותה עת התמקדה הדוקטרינה הצבאית הסובייטית בהפצת בשורת המהפכה ובהרחבת ההשפעה הסובייטית ברחבי העולם. לנין יישם את תורתו של מרקס כאשר הוא פלש לפולין בתקווה לעורר את המהפכה הגרמנית הקומוניסטית. ההישג היחיד של חיל המשלוח לפולין היה הקמת הקומינטרן במרץ 1919, ארגון שמטרתו היחידה הייתה להילחם "בכל האמצעים האפשריים, כולל בכוח צבאי למיגור הבורגנות הבינלאומית וליצירת רפובליקה סובייטית בינלאומית כשלב מעבר לקראת ביטולו המוחלט של מוסד המדינה".
בקנה אחד עם פילוסופית הקומינטרן, דיכא הצבא האדום בכוח את המרד הבסמצ'י של המוסלמים במרכז אסיה כדי להשאיר את טורקסטן בתחום השליטה הסובייטית. ב-1921 הדיח כוח הפלישה של הצבא האדום להרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה את נציגי הממשלה הגאורגית והפך אותה לרפובליקה סובייטית. גאורגיה אולצה אז להתאחד עם ארמניה ועם אזרבייג'ן כדי ליצור את הרפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז, מדינה חברה בברית המועצות.
יחסי הצבא והמפלגה
במהלך שנות השלושים יצרו תוכניות החומש ותהליך התיעוש של יוסיף סטלין בסיס תעשייתי שהיה חיוני למודרניזציה של הצבא האדום. עם התגברות הסיכויים למלחמה באירופה בשנים האחרונות לעשור זה, שילשה ברית המועצות את ההוצאות שלה על כוחותיה הצבאיים והכפילה את כוחותיה הסדירים כדי להתאים את עוצמתה לזו של אויביה הפוטנציאלים.
עם זאת, ב-1937 טיהר סטלין את הצבא האדום ממיטב קציניו. מתוך חשש לאיום שהיווה הצבא לשלטונו, כלא סטלין או הוציא להורג רבים מקציני הצבא, במספרים שמוערכים באלפים, כולל שלושה מתוך חמשת המרשלים שלו. פעולות אלו גרמו לנזק קשה ליכולותיו של הצבא האדום במלחמת החורף בשנים 1939 – 1940.
מתוך חשש מהאהדה הציבורית האדירה של הצבא לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוריד סטלין בדרגה את גיבור המלחמה, המרשל גאורגי ז'וקוב וייחס לעצמו את הצלתה של המדינה. לאחר מותו של סטלין ב-1953 עלה מחדש כוחו של ז'וקוב כתומך נאמן של ניקיטה חרושצ'וב. זה האחרון גמל לז'וקוב כשמינה אותו להיות שר ההגנה וחבר מן המניין בפוליטביורו. הדאגה שהצבא הסובייטי יהפוך לגורם רב משקל יתר על המידה בפוליטיקה, הובילה בכל אופן לפיטוריו הפתאומיים של ז'וקוב בסתיו 1957. מאוחר יותר התנכר חרושצ'וב לצבא על ידי קיצוץ בתקציבו כדי ליישם את תוכניותיו לרפורמה כלכלית.
שנות שלטונו של ליאוניד ברז'נייב עמדו בסימן של שיא בשיתוף הפעולה בין הצבא למפלגה כאשר הוא הגדיל את משאבי הצבא. ב-1973 היה שר ההגנה לחבר מלא בפוליטביורו בפעם הראשונה מאז פיטוריו של ז'וקוב ב-1957. אך ברור היה עדיין שברז'נייב חש מאוים על ידי הקצונה המקצועית והוא שאף ליצור חוג מצומצם של מנהיגות צבאית סביבו במאמץ לבסס את סמכותו על הכוחות המזוינים.
בראשית שנות השמונים התגלעו מתחים בין הצבא לבין המפלגה בסוגיית הקצאת המשאבים לצבא. למרות האטה שחלה בצמיחה הכלכלית, דרש הצבא, לעיתים ללא הועיל, להקצות לו יותר משאבים לפיתוח כלי נשק קונבנציונליים מתקדמים.
מיכאיל גורבצ'וב הפחית בחשיבותם של הכוחות המזוינים בטקסים הממלכתיים, כולל העברת נציגי הצבא לקצה שורת המנהיגים שניצבו על המאוזוליאום של לנין במהלך הטקס השנתי בכיכר האדומה לציון יום השנה למהפכת אוקטובר. תחת זאת הדגיש גרובצ'וב את סדר הקדימות לעדיפויות הכלכליות האזרחיות על פני הדרישות של הפיקוד הצבאי.
הדוקטרינה הצבאית
צבא הצאר הובס במלחמת העולם הראשונה. לעובדה זו הייתה השפעה חזקה על השלבים הראשונים של עיצוב הצבא האדום. בעוד שצבאות בריטניה וצרפת המשיכו ברצון להחזיק באסטרטגיות שהקנו להם את הניצחון במלחמה, הצבא האדום פיתח וניסה טקטיקות ותפישות חדשות. הסובייטים ראו עצמם כאומה ייחודית בהיסטוריה האנושית ולפיכך לא חשו נאמנות כל שהיא למסורות צבאיות קודמות, אידאולוגיה שהעמידה את החדשנות בסדר עדיפות ראשון.
על פי תפישתו, הצבא האדום היה מחויב לשימת דגש על לוחמה בתנועה. החלטה זו הושפעה מהמלחמות שבמהלכן הוקם ועוצב הצבא, הווה אומר, מלחמת האזרחים והמלחמה הפולנית-סובייטית. לשני עימותים אלו היה מעט מאד במשותף עם מלחמת החפירות הסטטית של מלחמת העולם הראשונה. תחת זאת, הן התבססו על מבצעים ניידים ארוכי טווח, לעיתים על ידי כוחות קטנים אך חדורי מוטיבציה וכן על מהלכי התקדמות מהירים של מאות ק"מ תוך מספר ימים.
בתקופת המדיניות הכלכלית החדשה של לנין, היו לברית המועצות משאבים מצומצמים מאד להקצות לצבא האדום בתקופת עיצובו בשנות העשרים. מצב זה השתנה רק כאשר החל סטלין את מדיניות התיעוש ב-1929, מדיניות שהוחל בה בין השאר כדי לאפשר הקצאה חסרת תקדים של תקציבים לטובת הצבא.
כשהוא עושה שימוש במשאבים אלו, פיתח הצבא האדום של שנות השלושים תפישה מתוחכמת של לוחמה ניידת שנסמכה על עוצבות ענקיות של כוחות שריון, חיל אוויר, וצנחנים, שנועדו לבקע את קווי האויב ולהעביר את הקרב עמוק לשטחו. בהתאם לכך סיפקה התעשייה הסובייטית טנקים, מטוסים וציוד אחר בכמויות מספיקות לצרכים המבצעיים הללו. כדי להימנע מהערכה מוגזמת של כוחות של הצבא האדום, קודם לשנת 1941, העוצבות שלו בכל רגע נתון היו שוות בעוצמתן ואף חזקות יותר בהשוואה לעוצבות מקבילות בצבאות אחרים. האבדות הכבדות שנחל הצבא האדום במלחמה ותהליכי ארגון מחדש שהתבססו על הניסיון בשטח, יצרו תמונת מצב הפוכה בשלבים האחרונים של המלחמה. כך למשל, סדר הכוחות של כלי הרכב המשוריינים של גיס שריון סובייטי טיפוסי היה זהה לזה של דיוויזיה משוריינת אמריקאית ודיוויזיית רגלים סובייטית, למעט במקרים בהן היא תוגברה, הייתה לעיתים קרובות שוות ערך לרגימנט רגלים אמריקאי.
הסובייטים פיתחו את בתי החרושת של התעשייה הצבאית שלהם על פי הנחת העבודה שבמהלך מלחמה הם יצטרכו לבנות את כל ציודו של צבא היבשה ושל חיל האוויר כמה פעמים מחדש. הנחה זו אכן הוכחה כנכונה במהלך ארבע שנות הלחימה של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה.
התמקדותו של הצבא האדום במבצעים ניידים בראשית שנות השלושים שובשה באופן חמור עקב הטיהורים הגדולים שביצע סטלין בקצונה. מאחר שהדוקטרינות החדשות נקשרו בשמם של קצינים שהוכרזו אויבי המדינה, דעכה התמיכה ביישומן. עוצבות ממוכנות גדולות רבות פורקו והטנקים שלהן הוקצו לסיוע לחיל הרגלים. לאחר שמלחמת הבזק של הגרמנים הוכיחה את יעילותה בפולין ובצרפת, החל הצבא האדום לנקוט בצעדים נואשים לבנות מחדש את העוצבות הממוכנות הגדולות שלו, אך משימה זו הושלמה רק באופן חלקי עם תחילת מבצע ברברוסה ביוני 1941. העוצבות המשוריינות הענקיות, שהיו רבות עוצמה רק על הנייר, הושמדו ברובן על ידי הגרמנים בחודשים הראשונים ללוחמה. גורם נוסף שתרם לתבוסה הראשונית הייתה ההתחמשות האיטית של הצבא ונחיתותו מול הורמאכט.
בשלבים הראשונים של המלחמה, לנוכח האבדות הכבדות, הקטין הצבא האדום באופן משמעותי את העוצבות המשוריינות שלו, כשבריגדת טנקים הפכה ליחידה הגדולה ביותר שהתפרסה בשדות הקרב והייתה מוגבלת למצבי קרב פשוטים ביותר. יתר על כן, הדוקטרינות המהפכניות של שנות השלושים, שעוצבו על פי ניסיון קרבי, יושמו בהצלחה בסופו של דבר ב-1943, לאחר שהיוזמה בשדה הקרב עברה מחדש לידי הצבא האדום.
הפריסה הצבאית של הכוחות הסובייטיים
בין מלחמות העולם
לאחר מותו של לנין הסתבכה ברית המועצות במאבק ירושה שבו ניצבו טרוצקי ומדיניות המהפכה המתמדת שלו, מצד אחד, וסטלין ומדיניות הסוציאליזם בארץ אחת שלו. בזכות שליטתו במפלגה ובפקידות והתמיכה שקיבל מהן, גבר סטלין על טרוצקי, שב-1925 הודח מתפקידו כקומיסר המלחמה וכתוצאה מכך נזנחה מדיניות הפצת בשורת המהפכה מחוץ לרוסיה לטובת התמקדות בסוגיות פנימיות והגנה על המדינה כנגד האפשרות של פלישה מבחוץ.
בלהיטותו להיפטר מתומכיו של טרוצקי בחוגי הפוליטיקה והצבא, ניהל סטלין מהלך של הוצאות להורג של שמונה גנרלים בכירים בין השנים 1935 – 1938. הבכיר בין אלו היה המרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי, שפיקד על הפלישה לפולין.
למרות מדיניותו הבדלנית של סטלין, ואף על פי שגבולותיה של ברית המועצות נותרו ללא שינוי במשך 15 שנים לאחר מותו של לנין, המשיכו הסובייטים להיות מעורבים בעניינים בינלאומיים והקומינטרן שימש כאמצעי להקמת מפלגות קומוניסטיות בסין ב-1921 ובהודו-סין ב-1930. בנוסף, לקח הצבא האדום חלק משמעותי מאד במלחמת האזרחים בספרד, כשהוא מצייד את הרפובליקה הספרדית השנייה ביותר מ-1,000 מטוסים, 900 טנקים, 1,500 קני ארטילריה, 300 כלי רכב משוריינים, מאות אלפי כלי נשק קל ו-30,000 טונות תחמושת.
ההשתתפות הסובייטית במלחמת האזרחים בספרד הושפעה רבות מהמתחים שהלכו וגברו בין סטלין לבין אדולף היטלר, מנהיג גרמניה הנאצית ותומך נלהב של הכוחות הפשיסטים של פרנסיסקו פרנקו. היחסים בין הנאצים לבין הסובייטים הושפעו משנאתו האישית של היטלר לאידאולוגיה הקומוניסטית ומרצונו להרחיב את תחום השפעתו. תחילת עימות ישיר בין כוחות צבאיים גרמנים וסובייטיים התעכב בשל חתימתו של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ב-23 באוגוסט 1939, שלמעשה חילק את אומות מזרח אירופה לשני אזורי השפעה, אחד בשליטת הסובייטים ושני בשליטת הנאצים.
ב-1934 מכרה ברית המועצות כלי נשק למושל מחוז שינג'יאנג שבסין, ג'ין שורן וסייעה לכניסתו לתפקיד של יורשו, שנג שיצ'אי, כשליט בובה מטעמם. הם התערבו בפעילות צבאית בפלישה לשינג'יאנג כנגד הדיוויזיה המוסלמית-סינית ה-36 של הצבא הלאומי המהפכני הסיני והכוחות ההאנים בפיקוד הגנרל הסיני-מוסלמי, מא ג'ונגיינג והגנרל הסיני, ג'אנג פיואן, כאשר הם עמדו להביס את הכוחות המנצ'וריים והרוסים-לבנים של שנג. שתי בריגדות של 7,000 איש, חמושים בטנקים, מטוסים, גז חרדל וכלי רכב משוריינים, היוו את כוח הפלישה הסובייטי. לאחר לחימה עזה, שבה עשו הסובייטים שימוש בגז החרדל בקרב טוטונג, נסוג מא ג'ונגיינג וג'אנג פיואן שלח יד בנפשו כדי להימנע מנפילה בשבי. במהלך הקרב דווח שהמוסלמים-הסינים היו לבושים בפרוות כבשים והסתערו על עמדות המקלעים הסובייטיות כשהם חמושים בחרבות.[1] מא נתקל בטור של הצבא האדום בקרב דוואן צ'נג, השמיד את כולו ודרדר את כלי הרכב המשוריינים של הרוסים במורדות ההר. ברית המועצות התערבה שוב במרד המוסלמי בשינג'יאנג ב-1937 ופלשה עם 5,000 חיילים ועם מטוסים חמושים בגז חרדל.
בסוף שנות השלושים לא הייתה ברית המועצות מרוצה יותר מהסטטוס קוו ביחסיה עם המדינות העצמאיות, פינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין ורומניה. מצב זה נוצר כתוצאה משינוי במדיניות החוץ הסובייטית. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב איפשר את שיקומן של הפרובינציות האבודות של רוסיה הקיסרית שאבדו בתוהו ובוהו של מהפכת אוקטובר ושל מלחמת האזרחים. כתוצאה מהסכם זה, ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ממערב. כאשר היו הפולנים קרובים לתבוסה וממשלת פולין נמלטה מהמדינה, פלשה ברית המועצות לפולין ב-17 בספטמבר ממזרח כדי להשיב לעצמה את השטחים שהיו מיושבים ברובם בבלארוסים ובאוקראינים.
בשלב הבא שלחה ברית המועצות אולטימטומים למדינות הבלטיות וכבשה אותן בספטמבר ובאוקטובר. במשך שנה ניהלה ברית המועצות משא ומתן עם פינלנד, אך הפינים סירבו לדרישות הסובייטיות וב-30 בנובמבר 1939 פלשה ברית המועצות לפינלנד והחלה את מלחמת החורף. בה בעת הוקם על ידי הסובייטים שלטון בובות שכונה "הרפובליקה הדמוקרטית הפינית". ראשיתה של מלחמה זו הייתה הרת אסון מבחינתו של הצבא האדום. כתוצאה ישירה מתוקפנותה זו הורחקה ברית המועצות ב-4 בדצמבר מחבר הלאומים. לאסונו, ניצב הצבא האדום בפני יריב שלא הוערך כהלכה וספג סדרה של תבוסות מביכות.
בכל אופן, ב-1940 ארגנו הסובייטים מחדש את כוחותיהם ומחצו את הפינים במתקפה גדולה סופית. מפקד צבא פינלנד, קארל גוסטף אמיל מנרהיים, ייעץ אז לממשלתו לדון על שלום בתנאים הסובייטיים. בהכירם בתבוסתם, בחרו הפינים בתבונה להגיע להסדר מוקדם עם הסובייטים, כל עוד ניתן היה להגיע להסכם שלום טוב יחסית מבחינתם. בסופו של דבר השיבו הפינים לעצמם את עצמאותם, אך נאלצו לוותר על שטחים נרחבים ועל משאבים לטובתם של הסובייטים.
מלחמת העולם השנייה
הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שנחתם באוגוסט 1939 הסדיר את יחסי האי-התקפה בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות וכלל פרוטוקול סודי לחלוקת פולין והארצות הבלטיות בין שתי המדינות. בפלישה לפולין חילקו אותה שתי המעצמות בין שתיהן וביוני 1940 כבשה ברית המועצות את אסטוניה, לטביה וליטא.
לצבא האדום עמד זמן מועט כדי לתקן את הליקויים הרבים לפני שגרמניה ובנות בריתה חצו את קו הגבול החדש של ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 בשלבי הפתיחה של מבצע ברברוסה. תפקודם הלקוי של הסובייטים במלחמת החורף כנגד פינלנד עודדה את היטלר להתעלם מתנאי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ולהפתיע את הצבא האדום. בשלבים הראשונים של המלחמה נצטוו כוחות הצבא האדום לעיתים קרובות להישאר בעמדותיהם למרות יכולות ההגנה המוגבלות שלהם, וכתוצאה מכך הם כותרו פעמים רבות ובהתאם לכך הייתה כמות האבדות שלהם.
חוק השאל-החכר של ארצות הברית הורחב לברית המועצות בספטמבר 1941 והיא סיפקה לה מטוסים, טנקים, משאיות וחומרי גלם אחרים. בסופו של דבר עלה בידם של הסובייטים להאט את מלחמת הבזק של הורמאכט ולעצור את המתקפה הנאצית בדצמבר 1941 לפני שערי מוסקבה, בין השאר בזכות גיוסם של כוחות שהיו מצוידים בבגדי חורף ושהועברו מסיביר לאחר שסטלין הבין שיפן לא עומדת לתקוף את ברית המועצות. הצבא האדום שיגר מתקפת נגד חורף עזה שהדפה את הגרמנים מפרברי מוסקבה. בראשית שנת 1942 וויתרו כוחות הציר על מסעם למוסקבה והתקדמו דרומה לכוון הקווקז ונהר הוולגה. מתקפה זו איבדה את תנופתה בסתיו 1942 ובכך התאפשר לסובייטים לשגר מתקפת נגד הרסנית על האויב. הצבא האדום צר על כוח משמעותי של הגרמני וחיסל אותו בקרב סטלינגרד שהסתיים בפברואר 1943 והיווה נקודת מפנה במהלך המלחמה באירופה.
החל מקיץ 1943, לאחר קרב קורסק, לקח הצבא האדום את היוזמה עד לתום המלחמה. כל השטחים הסובייטיים שוחררו מכיבוש כוחות הציר עד ל-1944. לאחר שמיגר את כוחות הציר מכל מזרח אירופה החל הצבא האדום במאי 1945 את הקרב על ברלין, שלמעשה היה השלב האחרון במלחמה באירופה. שטחים נרחבים ממזרח אירופה ומברית המועצות עצמה נחרבו על ידי הצבא האדום במסגרת שיטת האדמה החרוכה. מרגע שגרמניה נכנעה הצטרפה ברית המועצות למלחמה כנגד יפן ובקיץ 1945 היא שיגרה מתקפה כנגד הכוחות היפנים שהיו מוצבים בצפון מנצ'וריה. הצבא האדום סיים את המלחמה כאחד מצבאות היבשה רבי העוצמה ביותר בהיסטוריה, כשהוא מונה חמישה מיליון חיילים ומצויד בטנקים ובקני ארטילריה רבים יותר מכל צבא שהשתתף במלחמה.
עם זאת, ניצחונה של ברית המועצות על גרמניה עלה במחיר כבד של 8 מיליון חיילים סובייטים הרוגים ו-15 מיליון אזרחי ברית המועצות שקיפחו את חייהם, מחיר גבוה יותר ממחיר הדמים ששילמה מדינה כל שהיא שהשתתפה במלחמה. מקובל בקרב החוקרים שזהו מחיר הדמים הגבוה ביותר שנגבה ממדינה כל שהיא בעימות צבאי בהיסטוריה האנושית.[2]
המלחמה הקרה
עם תום מלחמת העולם השנייה מנה הצבא האדום 10 עד 13 מיליון חיילים. במהלך המלחמה ומיד עם סיומה, היה הצבא האדום הכוח הצבאי רב העוצמה ביותר בעולם. מיד לאחר כניעת גרמניה הופחת מספר זה ל-5 מיליון חיילים. מהלך זה לא נבע בהכרח מהצורך להקטין את הצבא, אלא יותר להפוך אותו לצבא נייד ומודרני. במסגרת מדיניות זו הוכנס ב-1951 לשימוש רובה הסער AK-47 (הקלשניקוב) שייצורו החל ארבע שנים קודם לכן כשיפור של תת-מקלע שהיווה עבור חיל הרגלים הסובייטי כלי נשק קצר טווח בעל אמינות גבוהה. הכנסתו לשירות ב-1967 של ה-BMP-1 היוותה גם היא מהלך חשוב שבמסגרתו צוידו כוחות היבשה בנגמ"ש הלחימה הראשון בעולם. שיפורים אלו עמדו במרכז פעילותו של הצבא הסובייטי במהלך המלחמה הקרה.
כוחות הצבא האדום סייעו לרפובליקה השנייה של מזרח טורקסטן במהלך המרידה שהתחוללה שם ב-1944.
בשנים 1946 – 1948 הייתה מונגוליה מעורבת בסכסוך גבולות עם סין במה שנקרא "תקרית פיי טא שאן". כוחות סובייטים ומונגולים ניסו לכבוש שטחים סינים ובתגובה נשלח רגימנט של סינים מוסלמים על ידי ממשלת סין לתקוף את עמדות המונגולים והסובייטים.[3]
רבות מיחידות הצבא האדום שלקחו חלק בשחרור ארצות מזרח אירופה מעול הכיבוש הנאצי נותרו בהן גם לאחר כניעת גרמניה ב-1945. סטלין עשה שימוש בכיבוש צבאי זה כדי להקים מדינות לוויין שיהוו אזור חיץ בין גרמניה לבין ברית המועצות. עד מהרה הייתה לסובייטים השפעה פוליטית וכלכלית עצומה באזור וברית המועצות סייעה למפלגות הקומוניסטיות המקומיות לעלות לשלטון. ב-1948 היו כבר לשבע מדינות אירופאיות ממשלות קומוניסטיות.
במצב דברים זה החלה המלחמה הקרה כהתפתחות של העימות בין סטלין לבין נשיא ארצות הברית, הארי טרומן בנוגע לעתידה של מזרח אירופה במהלך ועידת פוטסדאם ב-1945.
טרומן האשים את סטלין בהפרת ההסכם שנחתם בועידת יאלטה. כשמזרח אירופה נמצאת תחת כיבוש סובייטי, ניצבה ברית המועצות מול ניסיונו של טרומן לעצור את ההתפשטות הקומוניסטית וב-1955 ייסדה ברית המועצות את ברית ורשה כמשקל נגד לברית נאט"ו.
כוחות הצבא הקונבנציונאליים המשיכו להוות גורם משפיע כאשר פלשה ברית המועצות להונגריה ב-1956 ולצ'כוסולובקיה ב-1968 כדי לדכא את השאיפות הדמוקרטיות של אומות אלו ולשמור אותן בתחום ההשפעה הסובייטית. ברית המועצות ומדינות המערב בהנהגת ארצות הברית עמדו בכמה מצבים של מבוי סתום מדיני שאיימו להפוך לעימותים ישירים, כמו הסגר על ברלין ב-1948 – 1949 ומשבר הטילים בקובה ב-1962, בו דחפו ה"ניצים" משני צדי המתרס את יריביהם למצב של סף מלחמה בצעדי מדיניות של עברי פי פחת. גישה זו מותנה עקב החששות מפני עימות גרעיני והשאיפה של המתונים לדטאנט.
תחת מנהיגותו של חרושצ'וב שוקמו לבסוף יחסיה של ברית המועצות עם הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה בהנהגת יוסיפ ברוז טיטו לאחר פירוק הקומינפורם ב-1956. החלטה זו גרמה לקרע נוסף בין ברית המועצות לבין הרפובליקה העממית של סין, שהייתה מדינה קומוניסטית שכנה שחשה שהסובייטים מפנים כלפיה את הגב במסגרת המאבק הפונדמנטליסטי העולמי המרקסיסטי-לניניסטי לניצחון הקומוניזם.
הפיצול הסיני-סובייטי אירע ב-1967, כאשר המשמרות האדומים צרו על שגרירות ברית המועצות בבייג'ינג. עימותים נוספים בין שתי המדינות אירעו סביב לסכסוכי גבול ב-1969.
המתחים בין הכוחות הפוליטיים במוסקבה ובבייג'ינג השפיעו רבות על הפוליטיקה האסיאתית במהלך שנות השישים והשבעים והמיקרוקוסמוס של הפיצול הסיני-סובייטי צץ כאשר וייטנאם, שנתמכה על ידי ברית המועצות, פלשה ב-1978 לקמבודיה שבשליטת פול פוט שנתמך על ידי סין. הסובייטים הבטיחו את נאמנותן של וייטנאם ושל לאוס באמצעות מערכה אגרסיבית פוליטית וכלכלית ובאמצעות סיוע צבאי למדינות אלו, טקטיקה דומה לתחרות של ברית המועצות מול ארצות הברית על השליטה על המדינות החדשות באפריקה ובמזרח התיכון. מכירות נשק נרחבות הפכו כלי נשק כמו רובי הקשלניקוב וטנקי ה-T-55 כסמלים של המלחמות שהתנהלו באותה תקופה בין ישראל לבין מדינות ערב.
צעד משמעותי נוסף הייתה ההכרזה ב-1968 על דוקטרינת ברז'נייב, שבאופן רשמי הצדיקה את זכותה של ברית המועצות להתערב בענייניהם הפנימיים של מדינות אחרות לצורך הבטחת המשטרים הסוציאליסטיים שלהן מפני התנגדות של כוחות קפיטליסטים. בדוקטרינה זו נעשה שימוש להצדקת הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979. באפגניסטן נתקלו כוחות הצבא הסובייטי בהתנגדות עזה של אפגנים שנתמכו על ידי ה-CIA. הלחימה בהתנגדות שנסמכה על לוחמת גרילה ועל לוחמה אסימטרית, גרמה למכונת המלחמה הסובייטית להיכשל בהשגת ניצחונות החלטיים ועד מהרה התפתחה כל המערכה באפגניסטן ללוחמה באדמת בוץ טובענית בדומה למצב שאתו התמודדו כוחותיה של ארצות הברית עשור קודם לכן במלחמת וייטנאם. לאחר עשור של לחימה שעלתה במחיר משוער של 20 מיליארד דולר ו-15,000 אבדות בנפש, נכנע גורבצ'וב לדעת הקהל ובראשית 1989 הורה על הוצאת הכוחות הסובייטים מאפגניסטן.
המרוץ הגרעיני
ברית המועצות ביצעה את הניסוי הגרעיני הראשון שלה, שכונה RDS-1 ושם הקוד שלו היה "ברק ראשון" (ברוסית: Первая молния), ב-29 באוגוסט 1949, ארבע שנים לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי והפתיעה פרשנים רבים במערב שציפו שהמונופול הגרעיני של ארצות הברית יישמר למשך זמן רב יותר. עד מהרה התברר שמיזם הפצצה האטומית הסובייטי נסמך על היקף נרחב של פעילות ריגול שנשאב מפרויקט מנהטן בתקופת מלחמת העולם השנייה ושפצצת האטום הסובייטית הראשונה הייתה העתק של הפצצה האמריקאית איש שמן, שהוטלה על נגסאקי. הבט חשוב של מהירות הפיתוח של הפצצה הגרעינית של הסובייטים היה שהם הצליחו לאגור כמויות אורניום גדולות יותר בהשוואה להערכות של המומחים במערכת הצבאית האמריקאית. החל מסוף שנות הארבעים התמקדו הכוחות המזוינים של ברית המועצות בהפיכתה של המלחמה הקרה לכזאת שבמרכזה יעמוד מאגר הנשק הגרעיני באמצעות השגת שוויון מול ארצות הברית בתחום זה.
אף על פי שלאחר פיתוחו של הנשק הגרעיני על ידי ארצות הברית הציעה ברית המועצות כמה וכמה תוכניות לפירוק הנשק הגרעיני, המלחמה הקרה עמדה בסימן של ייצור ופריסת עוד ועוד כלי נשק גרעיניים. רק בשנות השישים הסכימו לבסוף שתי המעצמות על איסור אגירת כלי נשק באנטארקטיקה ועל עריכת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון ומתחת לפני הים.
בסוף שנות השישים הגיעו שתי המעצמות למידה מסוימת של איזון בכמה מסוגי כלי הנשק הגרעיניים ובאותה תקופה עלו הצעות לקיום משא ומתן על הגבלת פרישתם של כלי נשק אסטרטגיים. ברית המועצות שאפה להגביל את פרישת מערכות הטיל נגד טילים האמריקאים ולהמשיך להיות מסוגלת לפרוש מערכים עצמאיים של טילים מרובי ראשי נפץ.
שיחות סאל"ט הראשונות החלו בנובמבר 1969 בהלסינקי. הסכם הביניים שנחתם במוסקבה במאי 1972 הקפיא את פיתוחם רמת פיתוחם של הטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים וויסת את כמות הטילים הבליסטיים המשוגרים מצוללות. כחלק מתהליך סאל"ט נחתם גם הסכם הטילים האנטי-בליסטיים.
במערב נתפשו הסכמי סאל"ט ככאלה שקיבעו את התפישה של השמדה הדדית מובטחת. הן ארצות הברית והן ברית המועצות הכירו בקיומה של הפגיעה ההדדית ללא תלות בזהות הצד שישגר את המתקפה הראשונית. השני מבין הסכמי סאל"ט נחתם ביוני 1979 בווינה. בין סעיפי ההסכם הזה נקבעה מגבלה לכמויות הטילים הבליסטיים הבין יבשתיים ומשגרי הטילים מצוללות. ההסכם לא אושרר מעולם על ידי הסנאט של ארצות הברית, בעיקר בשל התמוטטות הדטאנט בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים.
בנקודת זמן מסוימת החזיקה ברית המועצות במאגר כלי הנשק הגרעיניים הגדול ביותר בהיסטוריה. על פי הערכות של "מועצת ההגנה על משאבי הטבע" (Natural Resources Defense Council) עמד השיא של מספר ראשי הנפץ על 45,000 ב-1986. כ-20,000 מתוכם היו ככל הנראה כלי נשק גרעיניים טקטיים ובכך השתקפה הדוקטרינה של הצבא האדם שהעדיפה את השימוש בכלי נשק אלו במקרה של מלחמה באירופה. שאר ראשי הנפץ, כ-25,000, היו טילים בליסטיים בין יבשתיים אסטרטגיים. כלי נשק אלו נחשבו הן כהגנתיים והן כהתקפיים. ייצורם של כלי נשק אלו הוא אחד הגורמים שהובילו לקריסתה של ברית המועצות.
התעשייה הצבאית והכלכלה
להוציא את חרושצ'וב וגורבצ'וב, הדגישו מנהיגי ברית המועצות החל משנות העשרים את עדיפות ההשקעה בתעשייה הצבאית על חשבון הכלכלה האזרחית. העדיפות הגבוהה שניתנה לייצור כלי הנשק אפשרה באופן מסורתי למפעלי התעשייה הצבאית לגייס אליה את מיטב המנהלים, הפועלים והחומרים מהמפעלים האזרחיים. כתוצאה מכך עמדה לרשות ברית המועצות אחת התעשיות הצבאיות המתקדמות ביותר בעולם. בכל אופן, בסוף שנות השמונים העביר גורבצ'וב כמה מראשי התעשייה הצבאית למגזר האזרחי של כלכלת המדינה במאמץ לעשותו יעיל יותר כמו זה הצבאי.
השילוב של המפלגה, הממשלה והצבא בברית המועצות הפך לכה ברור בתחום התעשייה הצבאית. ל"וועדת התכנון של המדינה" (Госпла́н) היה תפקיד חשוב בהכוונת האספקה והמשאבים החיוניים לטובת התעשייה הצבאית. מועצת ההגנה הסובייטית קיבלה החלטות על פיתוח וייצור מערכות כלי הנשק העיקריות. משרד התעשייה הצבאית של הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית פיקח על כל המפעלים הצבאיים כנציג המנהל של מועצת ההגנה. בממשלה ישב סגן ראש הממשלה בראש מועצת התעשייה הצבאית שתיאמה את הפעילויות של גורמי התעשייה, וועדות ממשלתיות, גופי מחקר ופיתוח ובתי חרושת שתכננו וייצרו כלי נשק וציוד לטובת הכוחות המזוינים.
בסוף שנות השמונים הקדישה ברית המועצות כרבע מתוצר הכלכלה שלה לטובת המגזר הצבאי (בהשוואה ל-15% על פי ההערכות שהיו מקובלות במערב). באותה עת העסיק מגזר התעשייה הצבאית אחד מכל חמישה מבוגרים בברית המועצות. באזורים מסוימים לפחות מחצית בכוח העבודה הועסק במפעלי התעשייה הצבאית (בארצות הברית עמדו הנתונים המקבילים על 1/16 מהתוצר הלאומי הגולמי ויחס דומה לגבי נתוני כוח האדם). ב-1989 הייתה כרבע מאוכלוסיית ברית המועצות מועסקת באופן זה או אחר בפעילות הקשורה לצבא, בין אם בשירות פעיל, בין אם בעבודה במפעלי התעשייה הצבאית ובין אם באימונים צבאיים במסגרת אזרחית.
קריסת ברית המועצות והצבא
התוהו ובוהו הכלכלי של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים הוביל עד מהרה להתפוררותה של ברית ורשה ולהתפרקות ברית המועצות. לכאוס הפוליטי ולתהליך המהיר של הליברליזציה הכלכלית היו השפעה שלילית עצומה על מקורות המימון של הכוחות הצבאיים וכתוצאה מכך על עוצמתם. ב-1985 מנו הכוחות המזוינים של ברית המועצות כ-5.3 איש וב-1990 ירד מספר זה לכ-4 מיליון. עם פירוקה של ברית המועצות עמד מספרם של שרידי הכוחות הצבאיים שהשתייכו לפדרציה הרוסית על 2.7 מיליון איש. ירידה זו התרחשה ברובה בשלוש השנים שבין 1989 לבין 1991.
הגורם הראשון לתהליך זה היה צמצום חד-צדדי משמעותי שהחל עם הכרזה של גורבצ'וב בדצמבר 1988. צמצומים אלו המשיכו כתוצאה מקריסתה של ברית ורשה והקמתה של ברית הכוחות המזוינים הקונבנציונאליים באירופה (Treaty on Conventional Armed Forces in Europe – CFE). הסיבה השנייה לצמצום הכוחות הייתה ההתנגדות הנרחבת של התפישה שבהמשך התפתחה למדיניות הגלאסנוסט ושחשפה לציבור את האמת על תנאי השירות בצבא האדום ואת ההשפלה שחוו המגויסים אליו.
עם התקדמותה של ברית המועצות לקראת ההתפרקות ב-1991, לקח הצבא הסובייטי הענק חלק רפה וחסר השפעה באופן מפתיע בתמיכה בתהליך מותה של המערכת הסובייטית. הצבא היה מעורב בניסיונות לדיכוי עימותים ומצב של אי-שקט בקווקז ובמרכז אסיה, אך לעיתים קרובות הוא התגלה כגוף שלא היה מסוגל להשיב את השקט על כנו. ב-8 באפריל 1989 הרג הצבא יחד עם יחידות של כוחות משרד הפנים 20 מפגינים בטביליסי. המשבר הרציני הבא התרחש באזרבייג'ן, כאשר ב-19 – 20 בינואר 1990 נכנס הצבא האדום בכוח לבאקו וכתוצאה מכך נהרגו 137 איש. ב-13 בינואר 1991 התפרצו כוחות סובייטים לבניין תחנת הרדיו והטלוויזיה הממלכתית בוילנה שהיה תחת שליטת האופוזיציה, הרגו 14 איש ופצעו 700. פעולה זו נתפשה על ידי רבים כפעולה קשוחה שהישגיה היו מוגבלים.
ברגעים המכריעים של הפוטש של אוגוסט, שניתן לטעון שהוא היה הניסיון האחרון של הקיצונים הסובייטים למנוע את התפרקות המדינה, נכנסו כמה יחידות צבא למוסקבה כדי לפעול כנגד בוריס ילצין, אך בסופו של דבר הם סירבו לתקוף את המפגינים שצבאו על בניין הפרלמנט הרוסי. למעשה, פיקוד הצבא החליט לחבור לגורבצ'וב ולילצין וכך לבסוף בא הקץ לסדר הישן.
עם התפרקותה הרשמית של ברית המועצות ב-31 בדצמבר 1991, נכנסו הכוחות המזוינים שלה למצב של אי וודאות. בשנה וחצי הבאות כשלו ניסיונות שונים לשמור על אחדותם והפיכתם לכוחות המזוינים של חבר המדינות. בהדרגה נשבעו יחידות, שהיו מוצבות באוקראינה ובמדינות אחרות, אמונים לממשלות הלאומיות החדשות שלהן, בעוד שסדרה של בריתות בין כמה מדינות חדשות חילקו בניהן נכסים צבאיים. באמצע מרץ 1992 מינה ילצין את עצמו כשר ההגנה החדש של רוסיה, צעד מכריע בדרך להקמתם של הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית, שכללו את הגרעין של מה שנותר מהכוחות המזוינים של ברית המועצות. השרידים האחרונים של המבנה הפיקודי של הכוחות הסובייטיים הישנים פורקו לבסוף ביוני 1993.
בשנים הבאות נסוגו הכוחות הצבאיים הרוסים ממרכז אירופה וממזרחה וכן משטחי הרפובליקות העצמאיות החדשות שהוקמו על שטחה של ברית המועצות לשעבר. בעוד שברוב המקומות הנסיגות התנהלו ללא כל בעיות מיוחדות, נשאר הצבא הרוסי בכמה אזוריים שנויים במחלוקת כמו בסיס הצי בסבסטופול וכן באבחזיה ובטרנסניסטריה.
אובדן מאגר המגויסים והבסיס התעשייתי ברפובליקות החדשות, לצד קריסתה של הכלכלה הרוסית, גרמו לקריסה הרסנית ביכולותיהם של הכוחות המזוינים הרוסים בעידן הפוסט-סובייטי בעשור שלאחר 1992.
רוב מאגרי הנשק הגרעיני של ברית המועצות עבר לרשותה של רוסיה. כלי נשק נוספים הגיעו לידיהן של אוקראינה, בלרוס וקזחסטן. עד 1996 הועברו כל המאגרים הללו לרשותה של רוסיה. אוזבקיסטן היא רפובליקה סובייטית לשעבר נוספת שבה הוצבו בעבר כלי נשק גרעיניים, אך כיום מדינה זו חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
עימותים צבאיים בהם הייתה ברית המועצות מעורבת
| שנים | שם | מיקום | תוצאה |
|---|---|---|---|
| 1918 – 1920 | מלחמת האזרחים ברוסיה | הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה | הצבא האדום החדש הביס את התנועה הלבנה ואת בעלי בריתה הזרים. |
| 1919 – 1921 | המלחמה הפולנית-סובייטית | בלרוס, פולין, אוקראינה | הסובייטים הובסו לאחר ניסיונות ראשוניים וויתרו על שטחי מערב אוקראינה ומערב בלרוס לטובת פולין, אך עדיין שמרו לעצמם את שטחי מזרח אוקראינה ומזרח בלרוס. |
| 1921 | פלישת הצבא האדום לגאורגיה | הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה | תחילת השלטון הסובייטי בגאורגיה |
| 1921 | מרד קרונשטט | הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה | המרידה העיקרית האחרונה כנגד הבולשביקים ברוסיה דוכאה על ידי הצבא האדום |
| 1924 | מרד אוגוסט בגאורגיה | הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה | המרד העיקרי האחרון כנגד הבולשביקים בגאורגיה דוכא על ידי הצבא האדום. |
| 1929 | העימות הסיני-סובייטי | צפון-מזרח סין | עימותים נמוכי עצימות בין ברית המועצות לבין כוחות המצביא הסיני, ג'אנג שואליאנג מסין על מסילת הרכבת הסינית המזרחית. הצבא האדום הביס את הסינים ואילץ אותם לקבל את תנאי ההסכם של 1924. |
| 1934 | הפלישה הסובייטית לשינג'יאנג | שינג'יאנג | כוחות של הצבא האדום והגפא"ו תקפו את הדיוויזיה ה-36 הסינית מוסלמית של הצבא הלאומי המהפכני ואת הכוחות הסינים בפיקוד הגנרלים מא ג'ונגיינג וג'אנג פיואן. מבוי סתום צבאי. |
| 1937 | מלחמת שינג'יאנג | שינג'יאנג | כוחות הצבא האדום סייעו לממשלה הזמנית של שינג'יאנג בהנהגת שנג שיצ'אי בלחימה כנגד מורדים אויגורים |
| 1938 | קרב אגם חסן | גבול קוריאה – ברית המועצות | הסובייטים הדפו את הפלישה היפנית |
| 1939 | קרב חלקין גול | גבול מנצ'וקוו-מונגוליה | הסובייטים הביסו את צבא קוואנטונג היפני ושמרו על גבולם עם מנצ'וקוו. |
| 1939 | הפלישה לפולין ולבסרביה (מלחמת העולם השנייה) | פולין, בלרוס, רומניה | גרמניה הנאצית וברית המועצות חילקו ביניהן את מזרח אירופה בהתאם לתנאי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב |
| 1939 – 1940 | מלחמת החורף (מלחמת העולם השנייה) |
פינלנד | הסובייטים סיפחו 10% משטח פינלנד, אף על פי שסבלו אבדות כבדות בנפש ובציוד. ברית המועצות הורחקה מחבר הלאומים כתוצאה ממלחמה זו. |
| 1941 – 1945 | החזית המזרחית (מלחמת העולם השנייה) |
ברית המועצות, מזרח אירופה | מאבק איתנים כנגד גרמניה הנאצית, הצבא האדום הביס את הוורמאכט וכבש את רוב שטחן של מזרח ומרכז אירופה. |
| 1941 – 1944 | מלחמת ההמשך | פינלנד | כוחות סובייטים הביסו את פינלנד, סיפחו שטחים נוספים ופינלנד יצאה ממלחמת העולם השנייה. |
| 1944 – 1949 | מרד אילי | שינג'יאנג, סין | כוחות הצבא האדום וכוחות סין התעמתו בשינג'יאנג עקב תמיכתה של ברית המועצות ברפובליקה השנייה של מזרח טורקסטן. יחידה צבאית סינית-מוסלמית שהייתה נאמנה לממשלת סין לחמה כנגד כוחות סובייטים על הגבול המונגולי. |
| 1945 – 1974 | אחי היער | אסטוניה, לטביה, ליטא | אלפים מחברי ארגון "אחי היער" ניהלו מלחמת התנגדות כנגד השלטון הסובייטי. הקרבות העיקריים הסתיימו בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים עם תבוסה ופירוק של הארגון. אחרון הלוחמים, אסטוני, נהרג ב-1974. |
| 1945 | מבצע סערת אוגוסט (מלחמת העולם השנייה) | מנצ'וריה | הצבא האדום פתח במערכה קצרה ומוצלחת לגרוש היפנים מיבשת אסיה. הסובייטים כבשו את מנצ'וריה, את קוריאה הצפונית ואת האיים הקוריליים |
| 1947 – 1991 | המלחמה הקרה | בכל רחבי העולם | איומים לעיתים על פרוץ מלחמה גרעינית שלעולם לא מומשו. ב-1955 הקימה ברית המועצות את ברית ורשה בתגובה להקמת ברית נאט"ו על ידי מדינת המערב ב-1948. |
| 1948 – 1949 | הסגר על ברלין | ברלין | הראשון מבין מצבי התיקו של המלחמה הקרה. ברית המועצות הטילה סגר על ברלין. מדינות המערב הגיבו ברכבת אווירית ובסופו של דבר הוסר הסגר. |
| 1956 | המרד ההונגרי | הונגריה | הצבא האדום דיכא מרד הונגרי אנטי-סובייטי. |
| 1962 | משבר הטילים בקובה | קובה | מצב תיקו נוסף של המלחמה הקרה. התרחש כתגובה להצבת טילים גרעיניים בטורקיה ובאיטליה על ידי ארצות הברית וכתוצאה מכך הצבה של טילים גרעיניים סובייטים בקובה. הסובייטים הסכימו להוציא את הטילים מקובה לאחר שארצות הברית הבטיחה לא לפלוש לאי ולהוציא את הטילים מטורקיה. |
| 1968 | האביב של פראג | צ'כוסלובקיה | פלישה של צבאות ברית ורשה שדיכאה את התנועה הלאומית למען ממשלה צ'כית ליברלית יותר. |
| 1969 | סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי | גבול סין-ברית המועצות | סכסוך אידאולוגי ארוך טווח בין ברית המועצות לבין הרפובליקה העממית של סין התפרץ בכמה הזדמנויות לכמה עימותים צבאיים שלא הוכרעו. הסובייטים הדפו את הפלישה הסינית לאי דמנסקי/זן באו. |
| 1979 – 1989 | מלחמת אפגניסטן | אפגניסטן | התערבות צבאית סובייטית בנעשה באפגניסטן הפכה עד מהרה לשקיעה בבוץ. הכוחות הסובייטים פונו לאחר עשר שנים של לחימה הססנית שבה ארצות הברית, סין, פקיסטן וערב הסעודית מימנו וחימשו את המוג'אהדין האפגנים. |
סיוע צבאי זר
בנוסף למלחמות שבהן השתתפה ברית המועצות בצורה ישירה, היא לקחה חלק במספר עימותים פנימיים בארצות שונות וכן במלחמות באמצעות שליח בין מדינות צד שלישי כאמצעי לקידום האינטרסים האסטרטגיים שלה תוך הימנעות מעימות ישיר בין המעצמות בעידן הגרעיני (או במקרה של מלחמת האזרחים בספרד, הימנעות מעימות ישיר מול גרמניה הנאצית בזמן שאף אחד מהצדדים לא היה מוכן למלחמה). במקרים רבים, המעורבות של ברית המועצות בעימותים אלו הייתה באמצעות שיגור יועצים צבאיים ומכירת או אספקת כלי נשק.
| שנים | המדינה המסתייעת |
|---|---|
| 1936 – 1939 | ספרד |
| 1933 – 1934, 1937 – 1939 | סין |
| 1939 | מונגוליה |
| 1945 – 1949, 1950 – 1953 | הרפובליקה העממית של סין |
| 1950 – 1953 | קוריאה הצפונית |
| 1961 – 1974 | צפון וייטנאם |
| 1962 – 1964 | אלג'יריה |
| 1962 – 1963, 1967 – 1975 | מצרים |
| 1962 – 1963, 1969 – 1976 | תימן |
| 1967, 1970, 1972 – 1973, 1982 | סוריה |
| 1975 – 1979 | אנגולה |
| 1967 – 1969, 1975 – 1979 | מוזמביק |
| 1977 – 1979 | אתיופיה |
| 1960 – 1970 | לאוס |
| 1980 – 1991 | עיראק |
| 1982 | לבנון |
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Andrew D. W. Forbes (1986). Warlords and Muslims in Chinese Central Asia: a political history of Republican Sinkiang 1911-1949. Cambridge, England: CUP Archive. p. 120. מסת"ב 0-521-25514-7. Retrieved 2010-06-28.
- ^ Source List and Detailed Death Tolls for the Twentieth Century Hemoclysm, Matthew White, 1999-2005, Last updated Feb. 2005, verified 2005-04-02
- ^ Andrew D. W. Forbes (1986). Warlords and Muslims in Chinese Central Asia: A Political History of Republican Sinkiang 1911-1949. Cambridge, England: CUP Archive. p. 215. מסת"ב 0-521-25514-7. Retrieved 2010-06-28.
