המתחיל במצווה אומרים לו גמור
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
| מקרא | שמות, י"ג |
|---|---|
המתחיל במצווה אומרים לו גמור הוא פתגם ביהדות וניב בשפה העברית, לפיו מי שהתחיל במצווה או מעשה טוב, עליו מוטלת החובה לגמור אותו.
מקור
מקור הדין הוא מהפסוק ”וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פנחס בן אלעזר הכהן” (במדבר, ל"א, ו'), בפסוק מתואר שלאחר שפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית כזבי בת צור, ואחרי שה' ציווה את משה ליזום מלחמת ענישה-נקמה במדיינים שהסבו לעם ישראל נזק רוחני כבד, וגם גרמו למותם של 24,000 איש מעם ישראל, הקב"ה אמר למשה נקֹום את נקמת בני ישראל בעצמך, והוא שילח את פנחס כמו שתואר בפסוק, כיוון שאמר: מי שהתחיל במצווה הוא גומרה. הוא השיב את חמת ה' והכה את המדינית, הוא יגמור מצוותו. (משה לא הלך בעצמו מפני שהוא גדל בארץ מדין אצל יתרו, אמר: אינו בדין שאני מֵצֵר למי שעשה בי טובה. כדברי המשל "בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן") כך על פי המדרש רבה [1] והתנחומא[2].
במדרש תנחומא[3] מובא מקור נוסף ממשה שלפני שיצאו בני ישראל ממצרים, כתוב ”ויקח משה את עצמות יוסף” (שמות יג), כל העם עסקו בביזה של כלי המצרים ומשה טיפל בעצמות יוסף[4], ועדיין כשמשה מת במדבר ולא נכנס לארץ, בני ישראל הכניסו את עצמות יוסף וקברו אותם והפסוק תלה את המצווה בהם, שנאמר: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (יהושע כד), מכאן ראיה שמצווה נקראת על שם גומרה. וזה מסביר את הפסוק בחומש דברים[5] שכותב "כל המצוה אשר אנכי מצווך היום תשמרון לעשות" – הכוונה שאם התחלת במצווה הֶוֵי גומר את כולה. והסיבה היא שכל מי שמתחיל במצווה ואחרי כן בא אחר וגוֹמְרָהּ, נקראת על שם גומרה, ולכן למי שהתחיל כדאי לגמור כדי שזה לא יקרא על שם מישהו אחר.
עונש
במדרש תנחומא מובא שמי שהתחיל במצווה ולא גמר עלול להענש על זה: "אמר רבי ינאי כל המתחיל במצוה ואינו גומרה, קובר אשתו ושני בניו". וכן מובא שם המקור לעונש שהוא מיהודה, שכשישבו לאכול פת, יהודה אמר לאחיו: "מה בצע כי נהרוג את אחינו, לכו ונמכרנו לישמעאלים" הורגים אנו את אחינו ומברכים? הרי כתוב[6] "ובוצע ברך נאץ ה' "? אחיו שמעו לו כי יהודה היה מלך, ולכן הוציאוהו מהבור. ואילו היה אומר להם להחזירו אל אביו היו שומעין לו. אלא התחיל במצוה ולא גמרה. לפיכך, המתחיל במצוה יהא גומר את כולה.
הכלי יקר טוען שלמרות כלל זה, מי שיודע שיוכל להתחיל ולא יוכל לגמור – מוטל עליו להתחיל. הוא מביא ראיה ממשה, שהבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן, אפילו שהם לא קולטות רוצחים עד שיהושע בן נון הבדיל עוד שלוש ערים בארץ כנען, מכל מקום התחיל במצווה, משל לאיש זקן שנוטע אילן לאתרוג של מצווה אף על פי שהוא יודע באמת שלא יוכל לבוא לידי מצווה זו מכל מקום בניו יכולין לבוא לידי קיומה[7].
בהלכה
תקיעת שופר
המתחיל במצווה אומרים לו גמור מובא בהלכה בנוגע לתקיעת שופר. הרמ"א פוסק שראוי שאותו תוקע שתוקע בתקיעות דמיושב הנעשות לפני תפילת מוסף, יתקע גם כן על סדר הברכות בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף, כי המתחיל במצווה אומרים לו גמור.
עם זאת המשנה ברורה מסייג שבמקומות שכבר נהגו לחלק ולתת תקיעות דמיושב לאחד ותקיעות דמעומד לאחר, או לחלק גם הסדרים, מלכויות לאחד, זכרונות לאחר ושופרות לאחר, יעשו כמנהגם, כי ישראל קדושים הם ומחבבין המצוות.
שדכן
הפתחי תשובה[8] דן במקרא של שדכן שהציע הצעת שידוך, ואחר ששמעו את ההצעה לקחו שדכן אחר לגמור את השידוך, וטוען שכל זמן שלא השוה אותם השדכן הראשון בכל הפרטים עד שלא נשאר שום דבר גדול או קטן שצריך לדבר בזה עדיין לא נגמר השידוך על ידי השדכן, ולכן אם אחד מהצדדים מכניס את אוהבו או קרובו לגמור את הדבר אפילו היה ביכולת של השדכן הראשון להשוותם גם כן בפרטים הללו אין כאן רמאות כלל, וכזה נעשים מעשים בכל יום, ואין להשדכן הראשון על הצדדים רק תרעומת אבל לא שום דין ומשפט כלל. והפתחי תשובה מביא דעה נוספת שהמתחיל והגומר יחלוקו ביניהם בשוה. ומביא תשובת שב יעקב[9] שמביא ראיה מדין המתחיל במצוה אומרים לו גמור לדין המתחיל בשדכנות, שאם המתחיל היה הממציא לדבר, ובלי המצאתו אולי לא היו הגומרים מעלים על געתם את השידוך, ודאי ראוי לתת לו את שכר המתחיל.
קרבן העומר
בירושלמי מובא שכיוון שהתחיל להכין את קרבן העומר מוטל עליו למרק ולשטוף אותו[10].
זימון
הדין מובא גם במסכת ברכות[11] לגבי מי שזימן בברכת המזון, שיברך גם על הבשמים שבאים אחר כך, "בא להם יין אחר המזון אחד מברך לכולם והוא אומר על המוגמר", כי התחיל במצווה אז צריך לגמור.
שליח ציבור
השולחן ערוך פוסק שהשליח ציבור שעלה לעמוד בסליחות, יעלה גם בשחרית ומנחה, והמשנה ברורה מסביר שמקור הדין הוא "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".
שימושים בפתגם בעברית המודרנית
המתחיל במצווה אומרים לו גמור משמש כפתגם בשפה העברית למי שהתחיל דבר או מעשה טוב, שמוטל עליו לסיימו[12][13].
הערות שוליים
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
