זאב און
זאב און (איסרזון) (28 במרץ 1900 – 6 בפברואר 1979) היה מראשוני תנועת "השומר הצעיר" בפולין ובארץ ישראל. מחלוצי "העלייה השלישית", ממנהיגי "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור", ממייסדי קיבוץ תל יוסף ודמות מרכזית בו, פעיל מרכזי ביזום, הקמה וניהול של מפעלים כלכליים בתנועה הקיבוצית, בתנועת המושבים ובהסתדרות העובדים הכללית, חבר בהנהגת מפא"י. בין תפקידיו הבולטים: מנהל "תנובה חיפה", מזכיר מפא"י בעת הכרזת המדינה, מזכיר חברת העובדים של ההסתדרות הכללית.
ביוגרפיה
ילדות, נעורים ועלייה לארץ ישראל: 1921-1900
זאב היה בנם הבכור של רוזה לבית פריד ויהודה מרדכי איסרזון. הוא נולד בבוצ'אץ' שבגליציה, כאשר הייתה חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית. המשפחה כללה ארבעה בנים, ולאחר זאב נולדו שלושה אחים: משה, שרגא ודוד. ההורים חינכו את ילדיהם ברוח דתית חסידית. זאב למד ב"חדר" ובישיבה. האב עסק במסחר תבואות וטחינת קמח. בעת מלחמת העולם הראשונה ב-1915 הוא גויס לצבא האוסטרי ונהרג ב-1917. המשפחה נמלטה לווינה, וחזרה לבוצ'אץ' עם סיום המלחמה ב-1918 בסטטוס של אזרחות פולנית (לאחר המלחמה גליציה המזרחית סופחה לפולין). בגיל שש-עשרה זאב נשא בעול הפרנסה של המשפחה ועבד בבית מסחר גדול בווינה. הוא היה יד ימינה של אמו ודאג לחינוך אחיו הצעירים.
בעת שהיית המשפחה בווינה רכש זאב השכלה כללית. הוא הוקסם מ"אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל והחל להתעניין בציונות, בסוציאליזם ובעלייה לארץ ישראל. הוא עזב את החיים הדתיים, והפך לציוני נלהב הרוצה להגשים את חלומו. לאחר המלחמה החל בפעילותו הציונית: הוא נמנה עם קבוצה המייסדת את קן תנועת "השומר הצעיר" בבוצ'אץ'. יחד עם קבוצה של שישה עשר חברים החל בהכשרה חקלאית לקראת עלייתם ארצה, בתחילה בבוצ'אץ' ולאחר מכן בצ'ורטקוב. בעת ההכשרה הכיר את יונה בודינגר, לימים רעייתו. הוא הקפיד לדבר ולכתוב בעברית, הגם שידע היטב יידיש, גרמנית ופולנית.
בתחילת ספטמבר 1920, עם קבוצה של כ-22 חלוצים, ויונה בודינגר בתוכם, הפליג זאב באניה "אבציה" שיצאה מנמל טריאסט באיטליה, וכעבור שישה ימים, ב-6 בספטמבר 1920 הגיעה לנמל יפו. באותה עת ארץ ישראל הייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. זו הייתה תחילתה של העלייה השלישית, שבמסגרתה עלו עשרות אלפי חלוצים. מיד לאחר עלייתו הצטרף לגדוד שומריה של תנועת "השומר הצעיר". המחנה שכן על מורדות הכרמל - היום, מקום מושבו של קיבוץ יגור. החלוצים הצעירים עבדו בסלילת כבישים ומסילות רכבת באזור חיפה. זאב היה מרכז ועדת התרבות של מחנה שומריה.
כעבור מחצית השנה, בתחילת 1921, החליט לעזוב את שומריה ואת תנועת השומר הצעיר כיוון שחשב שאורח חייה אינו לרוחו. הוא הצטרף ל"גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור", וחבר לפלוגת "ראש העין". פלוגות הגדוד עסקו בעבודות ציבוריות שונות מטעם ממשלת המנדט – סלילת כבישים ומסילות רכבת, בניית מחנות לצבא הבריטי וכן עבודות חקלאיות מזדמנות. שאיפתו העיקרית של הגדוד הייתה להקים יישובים חקלאיים חדשים במתכונת שיתופית.
בעת שהפלוגה שכנה בראש העין, און החל בפעילות ציבורית במסגרת הגדוד, בנוסף לעבודתו הרגילה כחבר מן השורה. הוא שימש כמזכיר ועדת הספקה. כמו כן, היה גזבר פלוגת הג'יפּס של גדוד העבודה, שאנשיה התנדבו לעסוק בעבודות שירות שונות לצבא הבריטי. הפלוגה שכנה בתוך המחנה של הצבא הבריטי במחנה סרפנד ("צריפין").
במרץ 1921 נפטרה רוזה, אמו של זאב, והוא לקח על עצמו לדאוג לאחיו ולהעלותם ארצה. זאב השיג סרטיפיקטים לשני אחיו: שרגא עלה ארצה ב–1924 ודוד שעלה אחריו כעבור שנים מעטות. אחיו משה לא רצה לעלות ארצה והוא, אשתו ושני ילדיו הושמדו על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה.
בשנת 1921 מימש גדוד העבודה את שאיפותיו והעלה על הקרקע שני יישובים חדשים בעמק יזרעאל המזרחי למרגלות הגלבוע: ב-22 בספטמבר 1921 נקודה א' ליד מעין חרוד, שנקראה לימים עין חרוד; וב-13 בדצמבר 1921 נקודה ב' על תל שייך חסן, אשר נקראה תל יוסף. כעבור שמונה שנים, שני הקיבוצים עברו צפונה למקומם הקבוע בגבעת קוּמי. זאב און נמנה עם קבוצת החלוצים הראשונה שהתיישבה בנקודה ב', וייסדה את קיבוץ תל יוסף. כעבור מספר שבועות הצטרפה אליו יונה בודינגר ובשנת 1922 הם התחתנו ובנו שם את ביתם. נולדו להם שתי בנות: דלילה ויעל. יונה עבדה בחקלאות ורכזה את הפעילות המקצועית של גן הירקות של תל יוסף במשך 35 שנים.
פעילותו הציבורית של זאב און
במשך תקופה ארוכה של 45 שנים, זאב און שימש במגוון תפקידים חשובים ביישובו קיבוץ תל יוסף, בגדוד העבודה, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות העובדת בכללה, בהסתדרות הכללית ובמפא"י.
בתקופת השלטון הבריטי: 1948-1922
גדוד העבודה, תל יוסף וההתיישבות העובדת
בפברואר 1922 נבחר לציר למועצה המרכזית של גדוד העבודה. ב-1923, כחבר הוועד הפועל המרכזי של גדוד, השתתף בוויכוח הקשה עם הנהגת ההסתדרות בסכסוך שהתגלע במשק המשותף של עין חרוד - תל יוסף, בין גדוד העבודה לבין קבוצת שלמה לביא. הסכסוך הוביל לחלוקת הקיבוץ המשותף ופרישת עין חרוד מהגדוד. היה זה הפילוג הראשון בתנועה הקיבוצית. ב-1924 און נטל חלק ב"כינוס בית אלפא", יחד עם יצחק טבנקין מטעם הקיבוץ המשותף תל-יוסף ועין-חרוד, שדן בהקמת "חבר הקבוצות" הראשון. הוא ניסח את ההצעות שהובאו לכינוס ובהן דרישה ליתר שיתופיות בין קבוצות עובדים ובתוכן. כעבור שנתיים היה ציר מטעם הגדוד בכינוס הוועידה לאיחוד התנועה הקיבוצית שהתקיים בדגניה.
ב-1924 היה חבר בוועדת שלושה, יחד עם מנחם אלקינד ודוד הורביץ, לגיבוש התזה של הגדוד בשאלת "עמדתנו בהסתדרות".
און היה אחד מעורכי ביטאון גדוד העבודה "מחיינו". לאחר פירוק הגדוד ב-1928, קיבוץ תל יוסף אימץ אותו כביטאונו הרשמי והמשיך בהוצאתו לאור.
ב–1925 היה חבר מטעם המרכז החקלאי בוועדה הבין-קיבוצית שהתמנתה כבוררת בעניין החלטת מועצת הגדוד על איחוד הקיבוצים כפר גלעדי ותל-חי.
און היה תובע מטעם מרכז גדוד העבודה במשפטו של ירחמיאל לוקאצ'ר, חבר הסקציה הקומוניסטית בגדוד העבודה וממנהיגיו הראשיים של בית הספר הצבאי של גדוד העבודה בתל יוסף.
ב-1926 התמנה און לחבר מרכז הגדוד. היה מיוזמי הקמת סיעת המרכז וממנהיגיו, שהעמידה עצמה כאלטרנטיבה במאבק בין סיעת השמאל בהנהגת מנחם אלקינד ודוד הורביץ, לבין סיעת הימין בהנהגת אליעזר כנעני וחנוך רוכל. מטרת סיעת המרכז הייתה למנוע את פילוג הגדוד. אולם, המאמצים היו לשווא, הגדוד החל להתפורר והתפרק סופית ב–1928. אולם ב-1929, בין היתר ביוזמתו ותמיכתו של און, התאחדו פלגי הגדוד בקיבוצים תל יוסף, כפר גלעדי, תל חי ורמת רחל - עם תנועת "הקיבוץ המאוחד" (שמייסדיה אנשי עין חרוד פרשו כאמור מגדוד העבודה ב-1923).
בשנים 1927–1937 היה און הגזבר של תל יוסף ונציג הקיבוץ כלפי המוסדות המיישבים. באותה עת היה זה התפקיד החשוב ביותר בקיבוץ. במסגרת תפקידו זה היה פעיל מאוד בהקמת תאגידים משותפים של ההתיישבות העובדת.
ב-1930 היה מהוגי ומקימי "תנובה חיפה", ומכותבי התקנון וחוקת העבודה שלה. הוא התמנה למנהל תנובה חיפה ב–1937 ושימש בתפקיד עד 1942. היה חבר בהנהלת מרכז תנובה החל מהיווסדה ב-1935 והתמיד בתפקידו זה 38 שנים. המרכז עסק בתיאום ושיווק משותף של התוצרת החקלאית של שלושת הסניפים: תל אביב, חיפה וירושלים.
און היה פעיל מאוד בפיתוח משק המים של עמק יזרעאל המזרחי. באוגוסט שנת 1933 הציע, בישיבת הגוש, לייסד את קואופרטיב המים. באותה ישיבה נבחרה ועדה פריטטית של יישובי הגוש באותם הימים: עין-חרוד, תל-יוסף, כפר יחזקאל, חפציבה, בית-אלפא וקבוצת גבע, והוא נמנה עם חבריה. תפקידו היה לגייס כספים ולמנהל משא ומתן עם גורמי חוץ כגון חברות קידוח, יחד עם צבי דר (לדרר) איש קיבוץ חפציבה, היועץ הטכני הראשי.
ב-17 בינואר 1935 השותפות הוכרה כאגודה על ידי רשם האגודות. היא התקשרה עם יועץ המים שמחה בלאס. את המימון לקידוח המים הראשון בסך 1,000 לא"י, קיבלה האגודה מאגודת "ניר שיתופי" של ההסתדרות הכללית. כגזבר האגודה היה און אחראי על איסוף שטרות החוב מהקיבוצים. אגודת המים התחילה בהספקת 3 מיליון קוב מים, ובשנת 1970 הפיקה 28 מיליון קוב והגיעה למקסימום הספיקה האפשרי. פיתוח מקורות המים שינה באפן דרמטי את הפוטנציאל החקלאי שניתן היה להפיק מהאדמות של חברי האגודה.
ב-1933 און, יחד עם יעקב אפטר ודוד כהנא, התמנה להנהלת המשביר המרכזי הראשונה. במשך שנים ארוכות כיהן בתפקיד יו"ר המועצה שלו. המשביר המרכזי היה הגוף העיקרי להספקת ציוד ומכונות חקלאיות, זרעים, חומרי הדברה וכדומה להתיישבות העובדת.
און זכה בהכרה כמפשר הוגן וישר דרך, ולכן היה חבר בוועדות רבות אשר עסקו בנושאים כלכליים של הקיבוצים, וביישוב מחלוקות שונות. בשנים 2–1931, יחד עם לוי שקולניק (אשכול), מונה מטעם בנק הפועלים לבדוק את מצבם הכלכלי וביסוסם של הקיבוצים. חבר בוועדת "ניר" מטעם הבנק שעסקה בביקורת מאזנים של הקיבוצים. היה חבר בוועדת בוררות מטעם ההסתדרות שעסקה במחלוקת בין דגניה א' לבין יתר קיבוצי עמק הירדן בדבר תעלת השקיה החוצה את שטחי דגניה.
ב-1937 היה חבר בוועדה להכנת תוכנית לקיום שני משקים של "רוב" ו"מיעוט" בקיבוץ רמת יוחנן, שעסקה במעבר חברים בין הקיבוצים בית אלפא ורמת יוחנן. ב-1941, יחד עם יוסף גוריון, איש קבוצת גבע, שימשו בוררים בסכסוך אדמות בין דגניה א' לדגניה ב'. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, היה און אחד משלושת הבוררים שקבע המרכז החקלאי בשאלת חלוקת המים של מפעל הירמוק בין קיבוצי עמק הירדן - כנרת, דגניה א', דגניה ב', בית זרע, אפיקים ואשדות יעקב. השניים הנוספים היו שמחה בלאס וצבי לדרר. מפעל הירמוק ומפעל ההשקיה של דגניה א' שלטו על שטח של 6,379.5 דונם ותפוקתו הייתה 4,860 קוב לשעה. הוועדה קבעה את עקרון השיתוף במפעל הכללי – יש זכות כללית לכל קיבוץ השותף במפעל לפי שטחי הקרקע שהוקצבו על ידי המוסדות המיישבים לכל משק וכן מחיר מים אחיד לכל הקיבוצים. קיבוצי עמק הירדן התחייבו לקבל פסיקתה של הוועדה ללא עוררין.
לצד עבודתו במשק ובכלכלה טיפל און בענייני תרבות והנצחה. כך למשל, לאחר רצח חיים ארלוזורוב ב–17 ביוני 1933, שימש המזכיר הכללי של מפעל ההנצחה לזכרו. בהסכם שנערך בין הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית לבין ועד הנאמנים למגבית למען ארץ-ישראל ולמען יהדות גרמניה, הוחלט על הצבת יד לזכרו של חיים ארלוזורוב. ב–1945 היה בין יזמי הקמתה של מדרשת בית ברל, להנצחת זכרו של ברל כצנלסון.
און היה מיוזמי הקמת הקיבוץ העירוני אפעל (היום שכונה ברמת גן ליד בית חולים "שיבא" בתל השומר). אחר כך, בהיותו כבר מזכיר חברת העובדים ולאחר כישלונו של הקיבוץ העירוני, פעל להעברת שטחי אפעל לרשות הקיבוץ המאוחד, שהקים במקום סמינריון רעיוני של התנועה בשם "יד טבנקין". הוא אף דאג לכך שהשטח יישאר בבעלות הקיבוץ המאוחד.
בשליחות מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)
בשנים 1942–1949 עבר און לכהן בתפקידים מפלגתיים כלל-ארציים מטעם מפא"י.
- מזכיר כללי של מחוז חיפה במשרד מגבית ההתגייסות בחיפה
הוועד הוקם ב–1942 נוכח הסכנה של התקרבות הצבא הגרמני בפיקודו של רומל למצרים. תפקיד הוועד היה לאסוף תרומות למאמץ המלחמתי של היישוב בארץ וכן לדאוג למשפחות החיילים המגויסים לצבא הבריטי ולביטחון היישוב. און גויס לעבודה זו עם גמר עבודתו כמנהל תנובה חיפה על ידי אליהו גולומב ואייזיק ברודני (יצחק בראלי). השניים הצליחו לשכנע את אספת תל-יוסף להכיר בחשיבות המשימה ובהתאמתו של און לתפקיד זה. המטרה הייתה לאסוף, תוך פרק זמן קצר, רבע מיליון לא"י. תרומת אזור חיפה הייתה 20% מהסכום הכולל שנאסף.
- אחד משני המזכירים במועצת פועלי תל אביב
הוצע לתפקיד על ידי ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון. מועצת פועלי תל אביב עמדה באותה תקופה במרכז הוויכוח בתוך מפא"י בין סיעה ב' לרוב במפא"י. מינויו של און, שהיה מקובל על שני הצדדים, נועד להחזיר למפלגה את אחדותה. בתפקיד זה כיהן בשנים 1943–1944.
- מזכיר מפא"י בשנים 1945–1948
זו הייתה אחת התקופות הקשות של המפלגה, לאחר שסיעה ב' פרשה ממנה. תפקידו של און היה לייצב את המפלגה ולארגנה מחדש במטרה להחזיר לה את כוחה האלקטוראלי. התקופה האחרונה לכהונתו עמדה בסימן הקמת מדינת ישראל. כמזכיר מפא"י הוטלה עליו המשימה להתאים את המבנה הארגוני של מפא"י לתנאים החדשים שנוצרו עם הכרזת המדינה; זאת, במטרה לשמור על כוחה כמפלגת השלטון.
במדינת ישראל: 1948–1979
בשירות ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (ההסתדרות הכללית)
לאחר הכרזת המדינה, עם סיום תפקידו כמזכיר מפא"י, חזר לפעילות כלכלית במסגרת ההסתדרות הכללית. להלן חלק מתפקידיו ופעילויותיו בהסתדרות הכללית:
מזכיר חברת העובדים של ההסתדרות הכללית בשנים 1949–1965
בתקופה זו חברת העובדים שלטה על 25% מהיקף התוצר הלאומי הגולמי של ישראל. במסגרת תפקידו היה חבר המזכירות המרכזת של הוועד הפועל; חבר ועדת הכספים של ההסתדרות; יו"ר חברת העובדים עד לשנת 1957; יו"ר הוועד המנהל; ראש המדור לכספים של חברת העובדים; משנת 1963 שימש כיו"ר הוועדה המנהלת; מנהל המדור למפעלים משותפים, מנהל המדור לכספים ולהשקעות – ועדת הביצוע. שימש כממלא מקום של מזכ"ל ההסתדרות, בתקופת כהונתו של פנחס לבון, אשר עקב מצבו הבריאותי הרופף נעדר לתקופות ארוכות ממשרתו.
תפקידיו במסגרת מפעלי חברת העובדים: יו"ר קרן לעבודה; יו"ר מועצת המנהלים של חברת "גמול" – חברת ההשקעות הפיננסיות של כל קרנות הפנסיה של ההסתדרות; יו"ר קרן הגמלאות המרכזית של ההסתדרות; יו"ר מועצת המנהלים של "אגרות" - חברת ההשקעות של חברת העובדים; יו"ר מועצת המנהלים של חברת התעופה ארקיע; חבר מועצת המנהלים של בנק הפועלים בשנים 1966-1950; חבר הנהלת בנק משכנתאות לשיכון; חבר מועצת המנהלים של "בנק ישראל–אמריקה" לפיתוח תעשייה; חבר הנהלת המשביר המרכזי ויו"ר ועצת המשביר המרכזי; חבר הנהלת סולל בונה; חבר מועצת המנהלים של קופת הפועלים והפלחים; חבר מועצת המנהלים של מרכז "משען"; חבר מועצת המנהלים של "מרגוע לעובד"; חבר מועצת המנהלים של "עמלנו" – חברה בעלת נדל"ן ברמת גן; חבר מועצת המנהלים של מפעל "הזית"; חבר מועצת המנהלים של חברות משותפות עם הון ציבורי וממשלתי – צים ואל-על.
תפקידיו לאחר פרישתו לגמלאות, בשנים 1966–1978: יו"ר חברת "גמול"; דירקטור בבנק לאומי, החל משנת 1956. דירקטור בבנק "יעד". חבר המועצה המייעצת ליד בנק ישראל.
אחרית
און נפטר בגיל 79 ב-6 בפברואר 1979 ונטמן בבית העלמין של קיבוץ תל יוסף.
לקריאה נוספת
- צילה רוזנבליט, זאב און איסרזון האיש בראי תקופתו, בהוצאת יואב שמחוני, 1998
- 'איסרזון, זאב', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 43–44. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
- און זאב (איסרזון), באתר תנועת העבודה הישראלית
- צילה רוזנבליט, זאב און איסרזון האיש בראי תקופתו, בהוצאת יואב שמחוני, 1998, להורדה
