חוות שבעא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת אזור חוות שבעא. החוות הנטושות מסומנות באדום.

חווֹת שבעאערבית: مزارع شبعا - "מזארע שבעא", מכונה בישראל גם "הר דב") הוא אזור מיושב בדלילות, בין הכפר מג'דל שמס על מורדות החרמון לבין הכפר הלבנוני שבעא. חלק מהשטח - כ-25 קמ"ר בין נחל שיאון להר דב - נמצא בשליטת ישראל וכפוף לחוק הגולן, אולם לבנון תובעת ריבונות עליו. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בריבונות ישראל על השטח, כשם שאינה מכירה בריבונות ישראל על רמת הגולן, אך יש מחלוקת בקהילה הבינלאומית לגבי הריבונות המקורית על השטח: לבנונית או סורית. למחלוקת זו יש משמעות לגבי השליטה הנוכחית בשטח - אם הריבונות המקורית על השטח היא לבנונית, ישראל צריכה לסגת מהשטח על-פי התחייבויותיה לאו"ם בעניין לבנון. אם הריבונות המקורית היא סורית, ישראל יכולה להוסיף לשלוט בו עד למציאת הסדר מדיני בין סוריה לישראל.

שאלת הריבונות

שאלת הריבונות על חוות שבעא התעוררה בעת סימון הקו הכחול על ידי נציגי האו"ם במאי 2000. קו זה סומן בעקבות הודעת ישראל על נכונותה לקיים את החלטה 425 של מועצת הביטחון בדבר נסיגת כוחות צה"ל משטח לבנון. נציגי האו"ם סימנו את הקו שאליו צריכים כוחות צה"ל לסגת על-פי קו הגבול הדרומי של לבנון, כפי שסומן על מפות שנשמרו בארכיון האו"ם, ועל פי מפות שקובעות את תחומי הסמכות של כוחות האו"ם יוניפי"ל ואונדו"ף (הראשון מפקח על המצב בדרום לבנון, והאחרון מפקח על קיום הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה). על פי סימון זה, אזור החוות הוא חלק מרמת הגולן ולא מלבנון, ולכן השליטה בו כפופה להסדר עתידי בין ישראל לסוריה על-פי החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון. בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון, שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה, מורה מועצת הביטחון לישראל וללבנון לכבד את הקו הכחול. עם זאת, ההחלטה כוללת בקשה ממזכ"ל האו"ם לבחון את סוגיית חוות שבעא ולהציע דרכים לפתרון הבעיה (סעיף 10 בנוסח החלטה). בדוח שהגיש מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון ב-12 בספטמבר 2006 בנוגע ליישום החלטה 1701 הוא מציע שתי דרכים לפתרון בעיית חוות שבעא:

  1. משא ומתן בין סוריה ללבנון, שיביא להסכם בעניין הגבול הבינלאומי ביניהן. מזכ"ל האו"ם מציין שנשיא סוריה בשאר אל-אסד התחייב לדון בנושא זה עם ראש ממשלת לבנון פואד סניורה (סעיף 45 בדוח).
  2. העברת שטח חוות שבעא ואזור כפר שובא לחסות האו"ם עד להכרעה בעניין הריבונות עליו. מזכ"ל האו"ם ציין בדוח מ-12 בספטמבר 2006 (סעיף 46) כי הצעה זו היא יוזמה של ראש ממשלת לבנון, אך הוא הצביע על קושי ליישמה, כיוון שהשטח השנוי במחלוקת איננו מוגדר היטב. בדוח נוסף בעניין יישום החלטה 1701 שפרסם מזכ"ל האו"ם ב-30 באוקטובר 2007 (סעיפים 54-58), הוא מציין כי מינה קרטוגרף בכיר לצורך הגדרת גבולותיו של שטח חוות שבעא. הוא מדווח כי זכה לשיתוף פעולה בעניין זה מצד ממשלות ישראל ולבנון, אך ממשלת סוריה לא ענתה לבקשותיו לספק לו חומר בנושא. מזכ"ל האו"ם מדווח עוד, כי הקרטוגרף הבכיר הצליח להגדיר הגדרה ראשונית את גבולות השטח על סמך החומר שנמסר לו ועל סמך ביקורו במקום (מהניסוח עולה כי הגדרה זו אינה סופית)[1].

בדוח שהתפרסם בספטמבר 2006 קובע מזכ"ל האו"ם כי המשך הפעילות הצבאית של חזבאללה בלבנון, בטענה שחוות שבעא עדיין כבושות, מנוגדת להחלטות מועצת הביטחון. עם זאת, הוא מציין שפתרון הבעיה יקל על ממשלת לבנון ליישם את הסכם טאיף, כלומר, לפרק את חזבאללה מנשקו (סעיף 44 בדוח).

לאחר מלחמת לבנון השנייה פתח האו"ם בבדיקה נוספת של הנושא על ידי מומחה מיפוי. לאחר הבדיקה קבע שליח האו"ם רן פדרסן כי "האו"ם סבור שיש תוקף לטענות הלבנוניות לריבונות בחוות שבעא" והציע שישראל תפתח בדיונים עם לבנון לגבי החזרת השטח. ישראל סירבה לדון בנושא שלא במסגרת משא ומתן כולל. לבנון וסוריה הציעו כי עד שיוכרע מעמד החוות יעבור השטח למשמורת האו"ם, אך ישראל סירבה גם לכך.[2] לעומת זאת, סיורים באזור מתבצעים על ידי חיילי אנדו"ף, חיילים של האו"ם האחראים על יישום הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ולא על ידי יוניפי"ל - הגוף המקביל האחראי לאזור דרום לבנון.

מיקום החווה וגודל השטח

נוסף על שאלת ריבונותו המקורית, לבנונית או סורית, גם שטחו ומקומו המדויק של האזור נתונים במחלוקת כיוון שהוא מעולם לא סומן באף מפה רשמית. הדעות נעות בין האזור שבין הגבול הבינלאומי המוכר כיום לערוץ נחל שיאון ועד לאזור בשטח של כ-40 קמ"ר, הכולל גם את החרמון עד לבניאס, מעיינות הדן והכפר ע'ג'ר.

לפי דוח מזכ"ל האו"ם מ-30 באוקטובר 2007, הגיע קרטוגרף בכיר מטעם האו"ם להגדרה לא-סופית של שטח האזור על-פי עיון במסמכים שהעבירה ממשלת לבנון וביקור באזור בתיאום עם ממשלת ישראל (סוריה לא נענתה לבקשת מזכ"ל האו"ם ולא העבירה אליו נתונים). לפי הגדרת הקרטוגרף, קו הגבול של האזור הוא כדלקמן: מנקודה מדרום לכפר הלבנוני אל-מאג'ידיה, שבה פונה הקו הצרפתי מ-1920 דרום מזרחה, יורד הגבול דרומה לאורך קו הגבול המנהלי ששורטט ב-1946 בין השטחים של כפר שבעא לבין השטחים של כפר מע'ר שבעא עד שהוא מגיע לנחל שיאון (ואדי אל-עסל), משם הוא ממשיך צפון-מזרחה לאורך קו הנקודות הנמוכות של נחל שיאון עד לפסגת ההר, הנמצא מצפון למזרעת ברח'תא, שם הוא מתחבר שוב לקו הגבול מ-1920.

היסטוריה מדינית

אזור חוות שבעא נמצא כיום בשליטת ישראל, אשר תפסה אותו במלחמת ששת הימים מידי סוריה. האזור סופח למדינת ישראל בשנת 1981 כחלק מחוק החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, ונקרא בישראל בשם "הר דב" על אף שהשם הגאוגרפי הרשמי של האזור הוא כתף שיאון. המחלוקת על האזור החלה בשנת 2000, עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון והכרזת האו"ם שישראל נסוגה לחלוטין מלבנון. אז החל חזבאללה לטעון שאזור החוות הוא אדמה לבנונית. בעקבות זאת, תקף את ישראל, למרות הנסיגה מרצועת הביטחון.

גורמים בינלאומיים רבים ביקשו מסוריה ומלבנון להסדיר את הגבולות ביניהן באזור חוות שבעא מיד עם הנסיגה, אך הן עשו זאת רק בשנת 2005, כשפארוק א-שרע, שר החוץ הסורי, הכריז שהשטח הוא לבנוני במקור. [1]. המתנגד העיקרי לסימון הגבול כסורי הוא חזבאללה, שמקיים מאבק צבאי נגד ישראל על הריבונות בשטח. ממשלת סניורה בלבנון תמכה בסימון השטח ובנסיגה ישראלית ממנו, בניסיון להחליש את חזבאללה.

מקור המחלוקת על חוות שבעא בהחלטת צרפת לחלק את שטח המנדט שנמסר לה בתוקף החלטת חבר הלאומים לשתי יחידות: סוריה ולבנון. השלטונות הצרפתיים לא טרחו לסמן את הגבול בין סוריה ללבנון באופן מדויק, שכן לתוואי המדויק לא הייתה משמעות מעשית מבחינתם. מפה צרפתית שפורסמה במרץ 1932 מראה את אזור חוות שבעא כחלק מלבנון, אולם מפה צרפתית אחרת משנת 1945, שנת מתן העצמאות והקמת מדינת לבנון, מראה את האזור כחלק מסוריה[3]. רק בשלב מאוחר יותר, עם עצמאות לבנון בשנת 1943, הפכה שאלת תוואי הגבול המדויק למשמעותית.

על פי הגדרת הגבול, היו תחומי הכפרים: שבעא, רשאיה אל-פוחאר וחצביה, חלק מהשטח הריבוני של לבנון במחוז העיר ביירות. במשך אותה תקופה היו כפריים לבנונים שגרו בשבעא יוצאים בעונת הקיץ ל"מזרעות" (כפרי קיץ), כדי לרעות את הצאן ולעבד גידולים מזדמנים. על אף חוסר הבהירות במיקום הגבול, היו ה"מזרעות" בפועל חלק מסוריה. סוריה לא מנעה מתושבי לבנון לחצות את הגבול בדרכם מכפריהם ל"מזרעות".

חוסר הבהירות לגבי מיקום הגבול משתקף גם במפות שמפרסם צבא לבנון. לפי אחת המפות שמופיעות באתר הצבא הלבנוני, נמצא גבולה הדרומי של לבנון מצפון לחוות שבעא [2], ולפי מפה אחרת מדרום להן [3].

רוב המפות החל משנות ה-30 וה-40 ועד אפריל 2000, מעידות כי האזור שייך לסוריה ולא ללבנון. גם לאחר עזיבת הצרפתים את האזור הפכו חוות שבעא לאזור סורי. התביעה הלבנונית (בלחץ חזבאללה) לריבונות על שטח זה התחילה רק לאחר יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000. עד אז שטח זה סומן באופן עקבי, גם במפות סוריות וגם במפות לבנוניות, כתחת ריבונות סורית.

סכסוכי גבול בין סוריה ללבנון לא היו נדירים, ובין שנות ה-50 המאוחרות ועד 1964 פעלה מועצה משותפת של שתי המדינות כדי להכריע בסכסוכי גבול. בשנת 1964 הציעה הוועדה כי שטחן של חוות שבעא יועבר ללבנון, וכי קו הגבול ישונה. למרות זאת לא נעשה דבר וקו הגבול לא שונה. אפילו מפות מאוחרות של צבאות סוריה ולבנון מעידות כי חוות שבעא שייכות לאזור שבריבונות סוריה.

בדוח שהגיש המזכיר הכללי של האו"ם, קופי ענאן, למועצת הביטחון[4] נכתב: "ב-15 במאי 2000 קיבל האו"ם מממשלת לבנון מפה מתוארכת לשנת 1966 ומשקפת את עמדת הממשלה כי החוות הללו נמצאות בלבנון. עם זאת, ברשות האו"ם יש 10 מפות שהוצאו לאור אחרי 1966 בידי מוסדות ממשלתיים לבנוניים שונים, בכלל זה משרד ההגנה והצבא, שכולם ממקמים את החוות בתוך הרפובליקה הערבית הסורית. האו"ם בחן גם 6 מפות שהוצאו לאור בידי ממשלת הרפובליקה הערבית הסורית, בכלל זה 3 מפות לאחר שנת 1966, אשר ממקמות את החוות בתוך הרפובליקה הערבית הסורית."

נגד ובעד נסיגה מחוות שבעא

לטענת המתנגדים לנסיגה מחוות שבעא, יש צורך בישיבה של צה"ל במוצבי החרמון ובשליטה של צה"ל על כתף שיאון, הוא הר דב. רכס שיאון חוצץ בין לבנון לכביש העלייה העיקרי אל מוצבי החרמון. כמו כן הוא ציר עלייה חלופי למוצבי הר החרמון. כאשר צה"ל יושב על הר דב נמנעות מחזבאללה תצפית ושליטה על הציר העולה למוצבי החרמון, ואילו לצה"ל יש אפשרות לצפות בקלות על הגזרה המזרחית של דרום לבנון. אם לבנון תשלוט ברכס זה, יהיו ללוחמי חזבאללה תצפית ושליטה באש על העלייה היחידה לחרמון מכיוון מג'דל שמס, והם יוכלו לפגוע במוצבי צה"ל על החרמון כולו. לפי ההצעה העומדת על הפרק מאז מלחמת לבנון השנייה, אם יעבור השטח לידי לבנון הוא יהיה מפורז בפיקוח האו"ם, ולא תותר גישה של חזבאללה אליו, כשם שאסורה גישה של חזבאללה לאזורים אחרים בדרום לבנון מאז המלחמה, כך שטענה זאת אכן זוכה לאוזן קשבת בקרב הגורמים הבינלאומיים העוסקים בפתרון הסכסוך. אולם, כשם שבפועל כוחות האו"ם אינם מצליחים לקיים איסור זה בשאר אזורי דרום לבנון, כך גם לא סביר שיוכלו למנוע פעילות חזבאללה בשטח זה. טיעון אחר של המתנגדים לנסיגה הוא שנטישת חוות שבעא תהיה כניעה לחזבאללה. גם אם תחליט ישראל שאינה רוצה להחזיק בשטח זה, אין בידה אפשרות למסור את השטח הזה לידי לבנון משום ששטח זה לא היה מעולם בריבונות לבנון. לפני מלחמת ששת הימים היה השטח בריבונות סורית, ולכן אם ישראל איננה מעוניינת בו היא יכולה למסור אותו לסוריה, אך לא ללבנון. כניעה לדרישות חזבאללה בסוגיה זו לא תפסיק את העימות עם הארגון, עקב דרישותיו הנוספות, דוגמת נסיגה משבעה כפרים שיעיים הנמצאים בגליל הישראלי ושתושביהם נטשו אותם במלחמת העצמאות.

לטענת המצדדים בנסיגה מחוות שבעא, מדובר בשטח קטן וכמעט לא מיושב, שהיה לבנוני במקורו. מעמדו הבינלאומי של השטח ממילא אינו ברור, בגלל היותו בגולן, שסוריה דורשת את השבתו, מדינות העולם אינן מכירות בו כישראלי, וכל תוכנית שלום עם סוריה משמעה כנראה נסיגה כלשהי (מלאה או חלקית) ממנו. הוויתור על חוות שבעא, לטענת התומכים בנסיגה, הוא מחיר טריטוריאלי פעוט היכול לסייע דרסטית בהורדת החיכוך בין ישראל ללבנון ובקידום הכוחות המתונים במדינה (ממשלת סניורה).[5]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוח מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון מס' S/2007/641 בעניין יישום החלטת מועצת הביטחון 1701 משנת 2006, 30 באוקטובר 2007, סעיפים 54-58. ההגדרה הראשונית של שטח חוות שבעא מופיעה בסעיף 58.
  2. ^ ברק רביד, ישראל דחתה הצעה למשא ומתן עם לבנון על חוות שבעא, באתר הארץ, 19.10.2007
  3. ^ ברור, משה (1988). "גבולות ישראל - עבר הווה עתיד", יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים יבנה בע"מ, עמ' 189-190
  4. ^ "דוח המזכיר הכללי בדבר יישום החלטות מועצת הביטחון 425 (1978) ו-426 (1978)", 22 במאי 2000, S/2000/460
  5. ^ צבי בראל, לתת לאסד את שבעא, הארץ, 6 במאי 2001, כפי שפורסם באתר ארבע אימהות



Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0