יוזמות שלום במזרח התיכון

אזור המזרח התיכון נחשב לאחד המקומות המרכזיים ביותר בהתפתחות התרבות ומוסד המדינה לאורך ההיסטוריה. כבר אלפי שנים לפני התקופה המודרנית התקיימו בו ממלכות ואימפריות — ממצרים העתיקה, דרך שומר ובבל ועד פרס והאימפריות המאוחרות יותר. לצד עימותים צבאיים בלתי פוסקים על שטחים, מסחר והשפעה פוליטית, ניתן למצוא עדויות רבות ליוזמות שלום, בריתות והסכמי שלום שנחתמו בין שליטים או ממלכות. הסכמים אלו נועדו לא רק להפסיק מלחמות, אלא גם להסדיר יחסי מסחר, גבולות והשפעה תרבותית, ולעיתים אף נחשבים בין מסמכי הדיפלומטיה המוקדמים ביותר בהיסטוריה.

במהלך ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, המזרח התיכון היה זירה למפגשים ולעימותים בין כוחות מוסלמים לנוצרים, בעיקר בתקופת מסעי הצלב. לצד הקרבות, התקיימו גם הסכמים והפסקות אש – לדוגמה ההסכם בין צלאח א־דין לבין ריצ'רד לב הארי (1192), שקבע אפשרות עלייה לרגל של נוצרים לירושלים תחת שלטון מוסלמי.

בתקופת האימפריה העות'מאנית נחתמו הסכמים בינלאומיים רבים עם מעצמות אירופה, כמו הסכמי קפיטולציות שהסדירו זכויות סחר וחסות לנוצרים. הסכמים אלה נועדו לצמצם חיכוכים צבאיים ולאפשר יציבות אזורית תחת שלטון עות'מאני רחב.

במהלך השנים שבין הקמת מדינת ישראל ב-1948 לעשור השלישי של המאה ה-21, ננקטו יוזמות שמטרתן להגיע להסכמי שלום בין ישראל למדינות השכנות ולפלסטינים, ביניהן יוזמות מדיניות ויוזמות של אנשים וארגונים פרטיים.

בנוסף, מדינות האזור חתמו לאורך השנים גם על הסכמים פנימיים ואזוריים אחרים – כמו סיום מלחמת איראן–עיראק (1988), יוזמות פיוס בין מדינות המפרץ (כמו ההסכם ליישוב המשבר מול קטר ב־2021), והסכמים זמניים שנועדו לאפשר שיקום כלכלי ושיתופי פעולה אזוריים.

יוזמות שלום וסחר במזרח התיכון העתיק

האזור של המזרח התיכון העתיק היה מרכז ציוויליזציות מפותחות כבר אלפי שנים לפני הספירה, והוא כלל את מצרים, שומר, בבל, אשור, פרס, הפיניקיים, וממלכות נוספות. בשל העובדה שמדובר היה באזור עשיר במשאבים (הסהר הפורה), שכלל גם דרכי מסחר אסטרטגיות, נוצרו לעיתים קרובות עימותים צבאיים – אך במקביל התקיימו גם ניסיונות יזומים ליצירת יציבות.

מצרים העתיקה

ההסכם הידוע ביותר הוא הסכם קדש (1259 לפנה"ס) בין פרעה רעמסס השני השני לבין חתושילי השלישי, מלך החיתים. ההסכם כלל סעיפים של הפסקת אש, קביעת גבולות בין המדינות, חילופי שבויים, הבטחת סיוע צבאי במקרה של התקפה מצד צד שלישי והתחייבות לכיבוד בריתות עתידיות. ההסכם נחשב לדוגמה מוקדמת של דיפלומטיה כתובה, והוא נשמר גם בכתובת ברפובליקה של מצרים וגם בחתיכת אבן בחתי.

במהלך המאה ה־8–7 לפנה"ס, כאשר ממלכות אשור התרחבו אל הלבנט וצפון מצרים, התקיימו הסכמי הפסקת אש ושלום זמניים עם מצרים תחת שושלות הרעמסידים המאוחרים. הסכמים אלה נועדו בעיקר להבטיח גבולות זמניים לאורך נילוס, לאפשר מסחר ולהגן על ערי חוף ואזורי סחר חשובים. לעיתים ההסכמים כללו חילופי מתנות דיפלומטיים, למשל זהב, תכשיטים ושבויי מלחמה, כאות ברית שלום.

מצרים ניהלה בריתות ושיתופי פעולה זמניים גם עם ממלכות קטנות כמו כנען, פיניקים וממלכות הלבנט, שבחלקן כללו הסכמי מסחר ותיאום הגנה על דרכי סחר לאורך הים התיכון והנילוס. הסכמים אלו לעיתים כללו הבטחה לסיוע צבאי, הגנה על קווי מסחר, חילופי מתנות ושבויים, והבטחה לכיבוד גבולות קבועים או זמניים.

בשנת 715 לפנה"ס, מלך כוש (נוביה), שַׁבַּכַּה כבש את כל מצרים ועצר את השושלות המצריות ששלטו בתקופה ההיא. הוא העביר את עיר הבירה לממפיס וייסד את השושלת העשרים וחמש (732–653 לפנה"ס) שנקראה "כושית" ברשימות המלך. בשנת 701 לפני הספירה, תמך שבכה במרד העברי של חזקיה כנגד האימפריה האשורית החדשה. המלך האשורי יצא למסע בלבנט והביס את היחידה הכושית-מצרית אך נכשל בכיבוש ירושלים. לאחר המלחמה שרר שלום בין מצרים לאשור עד שהתחלף המלך האשורי, שהתחיל במהלכים אגרסיביים בארץ ישראל. לאחר המלחמה נרשמו ניסיונות פלישה למצרים ומאבקי כוחות הולכים ונשנים, מאבקים אלה, נרגעו רק לאחר מינויו של הנסיך האשורי כמושל מצרים ובשנת 656 לפנה"ס השיגה מצרים עצמאות מאשור.

לאחר כיבוש מצרים על ידי רומא (31 לפנה"ס, לאחר קרב אקטיום וסיום שלטון קלופטרה), מצרים הפכה לפרובינקיה רומית. היחסים בין המצרים המקומיים לרומאים נשלטו דרך חוזים פוליטיים וכלכליים: השלטון הרומי הכיר במעמד האצולה המקומית והכוהנים, תוך שמירה על מסורות דתיות ומנהליות מצריות. נחתמו הסכמי מסחר והבטחת תשלומים שנתיים לרומא (לרוב בצורה של יבולים או חיטה) כדי למנוע מרידות ולהבטיח יציבות כלכלית.

ערים מצריות כמו אלכסנדריה היו מרכזי סחר חשובים, והרומאים שמרו על הסכמי מסחר עם ערי נמל והעניקו זכויות סחר מוגדרות לסוחרים זרים.

שומר ובבל

ערי־המדינה השומריות חתמו לעיתים על בריתות אחרי עימותים, במטרה למנוע פלישות הדדיות ולשמור על יציבות פנימית. מלכים כמו חמורבי מבבל לא הסתפקו בחוקים פנימיים בלבד אלא השתמשו בהסכמים עם שכנים כדי לשמור על גבולות סחר ותחבורה. קיימים תיעודים על חוזים סחר עם מדינות שכנות, כולל חלוקת רווחים, קביעת מיסים והבטחת מעבר בטוח של סחורות לאורך נהרות והערים.

אשור והלבנט

מלכי אשור ניהלו מדיניות של הפסקות אש והסכמי ברית עם ממלכות שכנות, כולל הסכמי נישואין בין בית המלוכה כדי לחזק בריתות. מסמכים מאל-עמארנה מתעדים מכתבים דיפלומטיים, חילופי מתנות והבטחות שלום בין שליטים שונים.

האימפריה הפרסי

כורש הגדול ויורשיו יישמו מדיניות של "שלום אימפריאלי": העניקו אוטונומיה דתית ותרבותית לעמים נכבשים, אפשרו חופש פולחני ושילבו מנהיגים מקומיים במנגנון הממשל המרכזי. דרכי מסחר מרוחקות, כמו הדרך המלכותית של פרס, חיברו בין מסופוטמיה, איראן וים התיכון, והסכמים סחר היו חלק מהמדיניות ליצירת יציבות כלכלית.

הפיניקים ועמי ים אחרים

הפניקים, שהתמחו בסחר ימי, חתמו לעיתים על הסכמי סחר עם מצרים, כנען, וערי יוון, שכללו הסכמים על תעריפים, הגנה על ספינות סוחר וזכויות נמל. גם מדינות קטנות בלבנט וברמה הסורית ניהלו בריתות סחר זמניות כדי להבטיח יציבות לאורך דרכי מסחר חשובות.

יוזמות שלום במהלך ימי הביניים

לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה־5 לספירה, אזור המזרח התיכון עבר סדר חדש של כוחות: האימפריה הביזנטית, האימפריה הסאסאנית, ולאחר מכן האימפריה העות’מאנית. גם בתקופות אלו התקיימו יוזמות שלום והסכמים בין אימפריות וממלכות שונות:

האימפריה הביזנטית – הביזנטים חתמו על מספר הסכמי שלום עם פרסים הסאסאנים, בעיקר לאורך המאה ה־6 וה־7, במטרה למנוע מלחמות ממושכות על חצי האי ערב, ארץ ישראל וסוריה. הסכמים אלה כללו לרוב הפסקת אש ארוכת טווח, חילופי שבויים והתחייבויות לאי-התקפה על גבולות מסוימים.

ימי הביניים במזרח התיכון – במהלך התקופה הערבית־מוסלמית הראשונית, הח’ליפות המוסלמית ניהלה הסכמי שלום זמניים עם האימפריה הביזנטית וממלכות נוצריות אחרות בבלקן ובלבנט. ההסכמים לעיתים כללו זכויות סחר, תשלום מסי חסות, והסדרת גבולות.

הסכמי שלום והסכמים דיפלומטיים של האימפריה העות’מאנית

האימפריה העות'מאנית שלטה במזרח התיכון ובחלקים נרחבים מאירופה וצפון אפריקה מהמאה ה-15 ועד המאה ה-20. בשל גודלה הרב והמיקום האסטרטגי שלה, ניהלה האימפריה מערך דיפלומטי מורכב עם שכנותיה, כולל מדינות ערב, אימפריות אירופיות ושכנות מזרחיות.

הסכמי קפיטולציות עם מדינות אירופה

הקפיטולציות היו חוזים דיפלומטיים וכלכליים שנועדו להבטיח זכויות סחר והגנה על סוחרים זרים בשטחה של האימפריה העות’מאנית. במסגרת ההסכמים ניתנו למדינות אירופה זכויות לפתוח קונסוליות בערים מרכזיות, הגנה משפטית על סוחרים נוצרים, וכן הטבות מס על סחורות מיובאות ומיוצאות.

דוגמאות בולטות כוללות את הסכם צרפת-עות'מאני (1536), שהבטיח הגנה על סוחרים צרפתים במזרח התיכון והעניק להם יתרונות דיפלומטיים וכלכליים מול יריביהם.

מדינות נוספות שחתמו על קפיטולציות כללו איטליה, גרמניה, הולנד ואנגליה.

הסכמי גבול והפסקות אש עם שכנות מזרחיות

האימפריה העות’מאנית ניהלה הסכמים עם ממלכות פרסיות לשעבר (האימפריה הסאסאנית) וממלכות קטנות באזור איראן והלבנט כדי למנוע עימותים ממושכים. ההסכמים כללו הפסקות אש, הגדרת גבולות לאורך נהרות ואזורי מסחר חשובים, וכן התחייבויות לכבד שליטים מקומיים ומוסדות דתיים. הסכמים אלה אפשרו שמירה על יציבות פוליטית, ביטחון וכלכלה לאורך הגבולות המזרחיים של האימפריה.

הסכמים עם מדינות ערביות

האימפריה העות’מאנית חתמה גם על בריתות שלום עם שליטים מקומיים בממלכות ערביות, כולל מצרים וחצי האי ערב. בריתות אלו כללו חילופי מתנות, הכרה בזכויות הנהגה מקומית ותיאום ביטחוני. מטרת הבריתות הייתה לשמור על יציבות פנימית, למנוע מרידות, ולהבטיח שליטה חלקית באזורים רחבים.

סחר וביטחון

הסכמים דיפלומטיים אלו יצרו רשת ביטחון כלכלית ופוליטית, שכללה:

• שמירה על יציבות לאורך דרכי מסחר בין אירופה, חצי האי ערב ומצרים.
• קידום סחר פנימי ובין־לאומי והגנה על סוחרים זרים ותושבים נוצרים.
• מניעת פלישות ושמירה על גבולות מול אימפריות שכנות.

הסכמי שלום ודיפלומטיה במזרח התיכון בתקופה המודרנית

לאחר התפוררות האימפריה העות’מאנית במלחמת העולם הראשונה, עבר המזרח התיכון שינויים פוליטיים מרחיקי לכת. האזור חווה סדר חדש של גבולות ומדינות מודרניות, שנקבעו באמצעות הסכמים בין מעצמות אירופה ושליטים מקומיים.

הסכם סייקס–פיקו

הסכם סייקס–פיקו (1916) היה הסכם סודי בין צרפת להממלכה המאוחדת לקביעת אזורי השפעה במזרח התיכון לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. ההסכם חילק את אזורי האימפריה העות’מאנית לשני תחומי השפעה:

• אזור צרפתי: סוריה ולבנון של היום.
• אזור בריטי: עיראק וירדן של היום, וכן אזור השפעה על חצי האי ערב הדרומי.

ההסכם מהווה דוגמה למתווה דיפלומטי שבו מעצמות אירופה קבעו גבולות ומדינות חדשות מבלי להתחשב במרבית אוכלוסיות האזור.

הקמת ירדן ועיראק

בשנת 1916, עם התעצמות מלחמת העולם הראשונה בזירת המזרח התיכון, כרת השריף חוסיין בן עלי, ראש המשפחה ההאשמית, ברית עם בריטניה כנגד האימפריה העות'מאנית. בתמורה למרידתו בטורקים, הידועה בכינויה "המרד הגדול במדבר", הובטחה לשריף חוסיין השליטה באזורים שישוחררו על ידי מדינות ההסכמה במזרח התיכון ומינויו ל"מלך הערבים" על הממלכה הערבית החדשה שתקום. הבטחות אלו הועלו על הכתב במכתבי חוסיין-מקמהון. הבריטים תמכו במרד הערבי וסיפקו נשק, ייעוץ צבאי ומשאבים, בתמורה להתחייבות ההאשמים לפעול נגד העות’מאנים ולתאם את פעולותיהם עם האינטרסים הבריטיים. המרד הערבי והסיוע ההאשמי יצרו בסיס לבריתות דיפלומטיות לאחר המלחמה.

כפרס על סיועם, מינה הבריטים את פייסל בן חוסיין, בנו של חוסיין בן עלי, למלך עיראק לאחר סיום המלחמה. ממלכה נוספת שקמה הייתה ירדן בה מונה כשליט עבדאללה הראשון – בנו נוסף של חוסיין בין עלי. מינוי זה נועד להבטיח שלטון נאמן לבריטים ולייצב את הגבולות החדשים. ההאשמים שימשו "גשר" בין הבריטים לאוכלוסייה המקומית, מה שאיפשר לבריטים לשלוט בעקיפין באזורים רחבים ללא כיבוש צבאי ישיר.

מטרות הקמת הממלכות כללו שמירה על סדר אזורי – יצירת "מדינות חיץ" למניעת מרידות ואי־יציבות, ביטחון ואסטרטגיה – שליטה על דרכי מסחר, נהרות חשובים ומשאבי טבע. וקידום אינטרסים בריטיים – מניעת התפשטות השפעת מדינות יריבות באזור והבטחת נאמנות השושלות המקומיות.

הסכמים בין מדינות מוסלמיות

במהלך המאה ה־20 נחתמו הסכמים של שלום, גבולות וסחר בין איראן ומדינות ערביות סמוכות, בעיקר אחרי מלחמת איראן–עיראק (1980–1988).

דוגמאות בולטות כוללות:

• הסכמי הפסקת אש בין איראן ועיראק (1988) בתיווך האו״ם, שכללו שמירה על גבולות קיימים ואי-התקפה עתידית.
• הסכמי גבול ואי־פולשים עם כווית, ערב הסעודית ועומאן, לצורך מניעת סכסוכים ישירים ותיאום ביטחוני באזור המפרץ.
• יוזמות אזוריות לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני בין איראן לבין מדינות מפרץ קטנות, כמו קטר ובחריין, שנועדו לשמור על יציבות באזור.

הסכמים אלו יצרו מסגרת לשיתוף פעולה חלקי בין מדינות ערביות ובינן לבין איראן או טורקיה, תוך שמירה על אינטרסים ביטחוניים וכלכליים.

יוזמות והסכמי שלום בין ישראל לבין מדינות ערב והפלסטינים

מהחלטת האו"ם (1947) עד הסכמי קמפ דייוויד (1978)

ישראל ושכנותיה בגבולות הסכמי שביתת הנשק – 1949

• החלטת האו"ם 181 (1947-48): תוכנית החלוקה המקורית של פלשתינה המנדטורית, שהובילה להקמת מדינת ישראל. למרות שלא הייתה במדויק יוזמת שלום, היא יצרה את המסגרת למשא ומתן עתידי.
• הסכמי שביתת הנשק (1949): סדרת הסכמים דו-צדדיים בין ישראל למצרים, לבנון, ירדן וסוריה, שקבעו את גבולות "הקו הירוק"
• יוזמות שלום אחרי 1948 - המידע על יוזמות כאלה שאוב בעיקר מיומניו של דוד בן-גוריון, שם הוא גם מציין מדוע לא הסכים לקדם אותן. ירדן ומצרים קיימו שיחות על שדרוג הסכמי שביתת הנשק ונשיא סוריה ביקש להיפגש עם בן-גוריון.
• יוזמות שלום של מועצת הביטחון של האו"ם - ב-1967 שלח האו"ם את גונאר יארינג, שליחו לשיחות שלום בין ארצות ערב וישראל.
• תוכנית אלון (1967-1968): תוכנית ישראלית שהציעה להחזיר חלקים מהגדה המערבית לירדן תוך שמירת השליטה הביטחונית בבקעת הירדן.
• תוכנית רוג'רס (1969): שלוש תוכניות שלום בין ישראל למצרים וירדן שהציע מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס בשנים 1969–1971.
• הסכמי קמפ דייוויד (1978): בתיווך הנשיא קרטר בין ישראל למצרים, שהובילו להסכם השלום ישראל-מצרים ב-1979 - הראשון בין ישראל למדינה ערבית.

מהסכם השלום עם מצרים (1979) עד הסכם אוסלו (1993)

• הסכם השלום בין ישראל למצרים, 26 במרץ 1979
• הצהרת ונציה (1980): הצהרה של 9 מדינות השוק האירופאי שהכירו בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים וקראה לשילוב אש"ף בתהליך השלום, מה 13.6.1980
• תוכנית פהד (1981): תוכנית להסדר מדיני במזרח התיכון שהוצעה ב-7 באוגוסט 1981 על ידי נסיך הכתר הסעודי
• תוכנית רייגן (1982): מתווה לפתרון בעיות במזרח התיכון שפורסמה ב-1 בספטמבר 1982 על ידי נשיא ארצות הברית רונלד רייגן
• הסכם לונדון (1987) נחתם ב-11 באפריל 1987 בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן.
• מתווה בייקר (1989): יוזמת שלום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר שהציעה דיאלוג ישראלי-פלסטיני וכינוס ועידה אזורית.
• ועידת מדריד (1991): המשא ומתן הישיר הראשון בין ישראל לפלסטינים, בהשתתפות מדינות ערב רבות, בחסות משותפת של ארצות הברית וברית המועצות.
• הסכמי אוסלו (1993-95): מסגרת לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, הקמת הרשות הפלסטינית והתווית הדרך למשא ומתן על הסדר הקבע.
• הסכם קהיר (1994): הוא הסכם בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ובין ראש אש"ף, יאסר ערפאת, ליישום הסכמי אוסלו בדרך להסכם קבע

מהסכם השלום עם ירדן (1994) עד הסכמי אברהם (2020)

• הסכם השלום בין ישראל לירדן (1994): נרמול היחסים בין ישראל לירדן, פתרון סכסוכי טריטוריה ומים.
• הסכם חברון (1997): הסדר שחילק את העיר חברון לשני אזורים, H1 בשליטה פלסטינית ו-H2 בשליטה ישראלית.
• הסכם ואי (1998): הסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית בתיווך ארצות הברית, שעסק בנסיגה נוספת מהגדה המערבית ושיתוף פעולה ביטחוני.
• ועידת קמפ דייוויד (2000): משא ומתן בהובלת קלינטון בין ראש הממשלה ברק למנהיג הפלסטיני ערפאת, שעסק בסוגיות הסדר הקבע.
• מתווה קלינטון (דצמבר 2000): הצעות מפורטות לפתרון סוגיות הליבה הישראליות-פלסטיניות, כולל ירושלים ופליטים.
• ועידת טאבה (2001): סבב שיחות אינטנסיבי בין ישראל לפלסטינים שהתקיים לאחר כישלון פסגת קמפ דייוויד, והגיע להתקדמות בנושאים מסוימים.
• מסמך איילון-נוסייבה (2002): יוזמת שלום לא רשמית בין עמי איילון וסרי נוסייבה שהציעה פתרונות מעשיים לסוגיות הליבה.
• יוזמת השלום הערבית (2002): הצעה בהובלת סעודיה שהציעה לישראל נורמליזציה מלאה עם מדינות ערב בתמורה לנסיגה מלאה לקווי 1967.
• מפת הדרכים (2003): יוזמה בהובלת ארצות הברית המתווה צעדים לקראת פתרון שתי המדינות, בתמיכת הקוורטט (ארצות הברית, האיחוד האירופי, האו"ם, רוסיה).
• פסגת עקבה (2003): ועידה חד-יומית במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים, על פי מתווה "מפת הדרכים"
• יוזמת ז'נבה (2003): הסכם לא רשמי ישראלי-פלסטיני המספק פתרונות מפורטים לכל סוגיות הסדר הקבע.
• פסגת שארם א-שייח' (2005): הסכם בין ישראל לפלסטינים בתיווך מצרי שכלל הפסקת אש והפסקת פעולות טרור.
• ועידת אנאפוליס (2007): ועידה בחסות ארצות הברית שהחייתה את המשא ומתן הישראלי-פלסטיני בתמיכה בינלאומית.
• ארץ לכולם (2012) היא תנועה ישראלית-פלסטינית המורכבת מישראלים יהודים, פלסטינים אזרחי ישראל ופלסטינים, המציעה קונפדרציה של שתי מדינות כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני
• יוזמת השלום של קרי (2013-14): מאמץ אינטנסיבי של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להפעיל מחדש את המשא ומתן הישראלי-פלסטיני.
• יוזמת השלום הצרפתית (2016): ניסיון להפעיל מחדש משא ומתן באמצעות גישה של ועידה בינלאומית.
• תוכנית השלום של טראמפ (2020): הצעת "שלום לשגשוג" שהציעה תמריצים כלכליים והסדרים טריטוריאליים מתוקנים
• הסכמי אברהם (2020): סדרת הסכמי נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן

מפורום הנגב עד היום

• פורום הנגב (2022): מסגרת רב-צדדית הכוללת את ישראל, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וארצות הברית לשיתוף פעולה אזורי.
• שיחות הנורמליזציה הסעודית-ישראלית (2023-24): מאמצים מתמשכים לקראת נורמליזציה אפשרית בין סעודיה לישראל, אם כי מושהים בשל מתיחות אזורית
• הצהרת שר החוץ של ירדן איימן ספדי באו"ם ביום 30.9.2024 - כולנו בעולם הערבי רוצים שלום וביטחון ונורמליזציה בין ישראל לכל העולם הערבי בהקשר של סיום הכיבוש, נסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בקווי 1967.
• יוזמות אברהם, לשעבר "יוזמות קרן אברהם". עמותה יהודית־ערבית מבית הקרן החדשה לישראל לקידום, שילוב ושוויון בין יהודים וערבים, ויצירת מסגרת לחינוך משותף.
• עומדים ביחד. עומדים ביחד — תנועה ערבית-יהודית עם מסר למאבק לשלום ושוויון. إنضمّوا لنقف معًا وكونوا جزءًا من الحراك الميداني الأكبر في إسرائيل.
• תנועת שלום עכשיו היא עמותה ותנועת שמאל ציונית ישראלית, הפועלת לקידום פתרון שתי מדינות לשני עמים ולסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באמצעות לחץ ציבורי, קמפיינים, הפגנות וחינוך.
• פורום שדות-ים הוקם על ידי יוצאי שייטת והאלוף עמי איילון במטרה לקדם את השיח בחברה הישראלית על הסדר מדיני בהסכמה.
• הברית הישראלית־הפלסטינית ליישום פתרון שתי המדינות ביוזמת גרשון בסקין וסאמר סינג'ילאווי
• נשים עושות שלום نساء يصنعن السلام תנועת שטח שנוסדה ב-2014 ופועלת לכינון הסכם מדיני, בהשתתפות נשים בתהליך ברוח החלטה 1325 של האו"ם "הפתרון היחיד שמציע עתיד של תקווה וחיים"
• פורום היום שאחרי המלחמה - פורום של אנשי אקדמיה שהוקם מיד לאחר טבח שבעה באוקטובר. מטרתו העיקרית היא להעמיד על סדר היום הציבורי את התובנה כי פעולה צבאית נרחבת במטרה למוטט את שלטון החמאס בעזה חייבת להיות חלק מתוכנית מדינית כוללת, בשיתוף מדינות המערב ומדינות ערב המשתייכות לציר המתון
• ארץ לכולם - A land for all. יוזמה ישראלית פלסטינית שקוראת למרות השכול, הזעם והכאב למסע המשותף למען הדור הבא, בשתי מדינות עצמאיות שחולקות מולדת אחת
• יוזמת שלום בעניין ירושלים, ובעיקר המקומות ה"קדושים" לכל הדתות. היוזמה הוגשה לאפיפיור על ידי אהוד אולמרט ונאסר אל-קידווא, לשעבר שר החוץ של הרשות הפלשתינאית.
• יינון מעוז: יוזמת שלום שעיקרה דיאלוג בין-תרבותי בין יהודים וערבים. מעוז ינון הקים בנצרת בית הארחה בשנת 2005 יחד עם משפחת אזר הערבית המקומית. על כך קיבל את פרס התיירות האחראית העולמית על מחויבותו לדיאלוג קהילתי. טוני בלייר - ראש ממשלת בריטניה לשעבר ובאותה תקופה שליח של הקוורטט לענייני המזרח התיכון ביקר בבית ההארחה. ב-30 במאי 2025, קיבל האפיפיור ליאו ה-14 את מעוז ינון ועזיז אבו שרה, פעילי שלום ישראלי ופלסטיני, ב-וותיקן, למפגש ראשון של האפיפיור ליאו ה-14 עם נציגים מתנועת השלום הישראלית-פלסטינית. במהלך הפגישה, שיבח האפיפיור את הקשר שנרקם מתוך כאב אישי משותף ואת תפקידה החיוני של החברה האזרחית בבניית שלום, ואישר את המסר של קודמו, האפיפיור פרנציסקוס.
• פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני יזם ביחד עם עומדים ביחד טקס זיכרון משותף ישראלי-פלסטיני ב-29.4.2025, יום הזיכרון, במקביל ביפו ובעיירה בית ג'אלה הסמוכה לבית לחם, ובבית כנסת רפורמי ברעננה. דווח על מהומות בטקס ברעננה במעורבות פעילי ימין שלפי עדויות הכו את באי הטקס וזרקו אבנים על בית הכנסת.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

יוזמות שלום במזרח התיכון41858656Q1799901