יחסי אירלנד – האיחוד האירופי
| יחסי אירלנד – האיחוד האירופי | |
|---|---|
|
|
| |
| אירלנד | האיחוד האירופי |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 70,273 | 4,324,782 |
| אוכלוסייה | |
| 5,317,098 | 513,949,445 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 577,389 | 17,610,000 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 108,591 | |
הרפובליקה של אירלנד, או בשמה הרשמי, אירלנד, היא מדינה חברה באיחוד האירופי מאז 1 בינואר 1973, לאחר שחתמה על אמנת ההצטרפות ב-22 בינואר 1972 בבריסל. תהליך ההצטרפות החל כבר ב-31 ביולי 1961, כאשר הגישה בקשה, אך עוכב פעמים רבות בשל התנגדויות פוליטיות ומכשולים דיפלומטיים, בעיקר מצרפת. לבסוף, אושרה בקשתה כחלק מההרחבה הראשונה של ה-EEC, הקהילה הכלכלית האירופית (שקדמה לאיחוד האירופי), יחד עם בריטניה ודנמרק. הצטרפותה סימנה נקודת מפנה עבור אירלנד, שהובילה לשיפור חיובי בכלכלה, חיזוק מוסדותיה הפנימיים ושדרוג מעמדה הבינלאומי. עם זאת, בעקבות הברקזיט חווה אירלנד אתגרים חדשים המעמדים את יחסיה עם האיחוד האירופי במבחן.
השינויים הפנימיים באירלנד שקדמו להצטרפות
בשנים 1932-1934 נחקקו באירלנד חוקי ה-Control of Manufactures Acts, שנועדו להגביל בעלות זרה על התעשייה, למנוע סחר חוץ, ולהטיל מכסים גבוהים על יבוא. החקיקה נבעה מחשש שהשקעות זרות יפגעו בתעסוקה המקומית ויערערו את הריבונות הכלכלית של המדינה. מדיניות זו מנעה מאירלנד מימון חיצוני ושילוב בשווקים הגלובליים.[1]
מהלכים אלו הובילו לכך שבשנות ה-50 סבלה אירלנד ממשבר כלכלי חמור מאוד, שהשתקף באבטלה גבוהה ובהגירה מסיבית. בין השנים 1951-1961 היגרו מהמדינה כ-400,000 אזרחים, והאבטלה עמדה על 78,000 איש.[2] המדינה הפכה למבודדת בזירה הבינלאומית, ונהייתה כה תלויה בבריטניה עד כדי שבשנת 1956 כ-81% מהייצוא האירי הופנה לשוק הבריטי בלבד.[1] על מנת להתנתק מתלותה הכלכלית והפוליטית בבריטניה, החלה אירלנד להשתלב בזירה הבינלאומית. היא הצטרפה לאו"ם ב-1955 ולקרן המטבע ולבנק העולמי ב-1957.[2]
בניסיון לפתור את המשבר הכלכלי במדינה, גיבש ט.ק. ויטאקר, ראש משרד האוצר, את ״התוכנית להרחבה כלכלית״ בשנת 1958. המטרה הייתה לעודד ייצוא ויבוא, השקעות זרות והפחתת מכסים.[3] עם מינויו של שון למאס לראש הממשלה ב-1959, יושמה התוכנית ונלוו לה שורת רפורמות מקיפות: הקלות מס לייצוא תעשייתי, שינוי ביחס להשקעות זרות, והקמת אזור סחר חופשי בנמל שאנון, שהיווה מוקד משיכה מצד חברות אמריקאיות.[1] הצלחתו של הנמל שיקפה את תחילת השינוי התדמיתי של אירלנד - ממדינה מבודדת למדינה השואפת לאינטגרציה עם השוק הבינלאומי, בפרט עם מערב אירופה.[3] ״התוכנית להרחבה כלכלית״ יושמה בהצלחה, כאשר כבר ב-1960 עלה ייצוא התמ"ג למעלה מ-4%.[4]
יחסים מוקדמים בין אירלנד לאיחוד האירופי
הגשת 2 בקשות להצטרפות (1961-1967)
במהלך שנת 1961, הבינה ממשלת אירלנד כי בריטניה מתכננת להגיש בקשה להצטרפות ל-EEC, ולכן החלה גם היא לתכנן את הצטרפותה. ביולי 1961, פרסמה הממשלה האירית white paper רשמי, בו הצהירה למדינות ה-EEC כי בכוונתה להגיש בקשת הצטרפות, במקביל לבריטניה ודנמרק. ואכן, ב-31 ביולי 1961, הגישה אירלנד בקשה רשמית להצטרפות ל-EEC, כמה ימים לפני הגשת בריטניה.[2] אירלנד, ששאפה להפחית את תלותה הכלכלית בבריטניה, ראתה ב-EEC מנוף להשתלבות במערב אירופה.[5] בספטמבר 1961, מועצת השרים של ה-EEC אישרה לבריטניה ודנמרק להתחיל בשלב המשא ומתן, אך לא העניקה אישור לאירלנד. נשיא הנציבות האירופית, וולטר האלשטיין, הביע ספקות לגבי יכולתה של אירלנד לעמוד בדרישות אמנת רומא.[6] בנוסף, המדינות החברות הסתייגו מהצטרפותה של אירלנד בשל חולשתה הכלכלית ומדיניותה הצבאית הנייטרלית, שעלולה, לטענתן, לפגוע באינטרסים הביטחוניים שלהן.[2]
לנוכח הספקות שהועלו, פעל למאס לקידום מועמדותה של המדינה. ב-18 בינואר ובמאי 1962, נאם בפני מועצת השרים בבריסל, והציג את אירלנד כמדינה ״החוזרת לאירופה״. הוא הדגיש את הפוטנציאל הכלכלי של המדינה והתחייב לרפורמות משמעותיות, בעיקר כלכליות, כדי לעמוד בדרישות של חברות מלאה.[7] במהלך השנה קיים מפגשים דיפלומטים רבים, כולל ביקורים אישיים בבירות של כל אחת מהמדינות החברות, לשם שכנוע והפגת החששות. ביוני 1962, נקראו האירים שוב לבריסל, על מנת לדון בשאלות ספציפיות שהגיעו ישירות ממועצת השרים.[8]
באוקטובר 1962, ה-EEC הודיע רשמית על פתיחת המשא ומתן עם אירלנד על בסיס חברות מלאה.[2] במקביל, השקיעה אירלנד גם מאמצים בשכנוע הציבור לתמוך בהצטרפות ל-EEC, במיוחד באמצעות הדגשת יתרונות ה-CAP, המדיניות החקלאית המשותפת, שתשפר את הכנסות החקלאים ותחזק את היציבות הכלכלית, הן בעיר והן בכפר.[8]
אולם, ב-14 בינואר 1963, נשיא צרפת, שארל דה גול, הטיל וטו על הצטרפות בריטניה ל-EEC. בעקבות זאת, גם אירלנד הסירה את מועמדותה, מתוך חשש מהצטרפות לקהילה ללא שותפתה העיקרית למסחר.[2] עם זאת, המשיכה אירלנד להרחיב את הרפורמות הכלכליות שלה על בסיס התוכנית ההרחבה של ויטאקר, על מנת להוכיח את מחויבותה לערכים הליברליים של ה-EEC ולהכין את עצמה לניסיון עתידי נוסף. במהלך שנות ה-60, משרד החוץ האירי הרחיב את פעילותו, מינה נציג קבוע ב-EEC, והחל לאסוף מידע מדיני על עמדות המדינות החברות, כהכנה למפגשים דיפלומטיים עתידיים.[6]
ב-1965, חתמה אירלנד על הסכם הסחר החופשי האנגלו-אירי (AIFTA), אשר ביטל את המכסים בין אירלנד לבריטניה, ויצר שוק משותף שוויוני לשני הצדדים. בריסל ראתה הסכם זה באור חיובי, שכן שיקף את מוכנותה של אירלנד להשתלב בשוק האירופי המשותף.[8]
ב-11 במאי 1967 הגישה בריטניה את בקשתה השנייה להצטרפות ל-EEC, וכעבור 15 דקות הגישה אירלנד גם היא את מועמדותה. עם זאת, חמישה ימים לאחר מכן, הטיל דה גול ״וטו הקטיפה״ על בקשת בריטניה. כלומר, הוא לא הסכים לצירוף בריטניה בצורה מנומסת ונחמדה, בשונה מהפעם הקודמת, אך עדיין הטיל וטו וחסם את הצטרפותה. בתגובה, ב-19 בדצמבר, החליטה מועצת השרים שלא לפתוח במשא ומתן רשמי עם אף אחת מהמדינות המועמדות, למרות מאמציו הדיפלומטים של ראש ממשלת אירלנד, ג'ק לינץ', שכללו גם פגישה אישית עם דה גול בניסיון לשכנעו.[4]
המשא ומתן (1970-1972)
לאחר התפטרותו של דה גול ב-28 באפריל 1969, נפתחה הזדמנות מחודשת להצטרף ל-EEC. בדצמבר, התכנסו המדינות החברות בהאג, והוחלט כי המשא ומתן על הצטרפותן של אירלנד, בריטניה ודנמרק יחל באמצע 1970. ואכן, המשא ומתן נפתח רשמית ב-30 ביוני 1970, והפגישות הראשונות בין אירלנד לנציבות התקיימו בספטמבר.[9]
אירלנד נערכה פנימית באופן בירוקרטי לקראת ההצטרפות. ועידת המזכירים הממשלתית קבעה כי היעד המרכזי במשא ומתן הוא להגן על האינטרסים הלאומיים, ובפרט בתחום החקלאות.[9] שר החוץ, פטריק הילרי, ערך ביקורים רבים במדינות החברות על מנת להדגיש את מחויבותה של אירלנד לתהליך ולכלל ההתחייבויות הפוליטיות והכלכליות הנלוות. באפריל 1970 פרסם ממשל אירלנד white paper בשם ״חברות בקהילה האירופית - השלכות לאירלנד״, הנועד לייצר הסכמה ציבורית להצטרפות. במסמך פורטו תחומי המיקוד של אירלנד במשא ומתן: חקלאות, מסחר, מדיניות דיג ותעשייה.[4]
ב-15 בספטמבר 1970 התחייב הקבינט האירי לעקרון של שכר שווה בין גברים ונשים, כחלק מתנאי הקבלה לקהילה.[4]
בתחום החקלאות, קיבלה אירלנד הבטחה למחירי מינימום עבור תוצרת חקלאית במסגרת ה-CAP, מדיניות החקלאות המשותפת, תוך שמירה על חופש הייצוא לבריטניה, היעד המרכזי שלה. בתחום הדיג, התעשייה האירית הייתה קטנה, פרימיטיבית, ומוגבלת ביכולתה להתמודד מול מדינות אירופיות בעלות צי מודרני. אירלנד חששה לאבד שליטה על המים הטריטוריאליים שלה ולפגוע בפרנסת קהילות חוף מקומיות במקרה של חדירת ספינות זרות. לכן, דרשה תקופת הסתגלות הדרגתית למדיניות הדיג האירופית. ואכן, כחלק מהמשא ומתן, הוסכם כי תישמר לאירלנד הזכות לדוג עד 12 מייל מחופיה למשך עשר שנים, במטרה להבטיח את שמירת משאביה ולהיערך מבחינה מוסדית וכלכלית למדיניות הקהילה.[4]
גם תחום התעשייה של אירלנד לא היה מפותח, כאשר בתחילת שנות ה-70 התעשייה האירית הייתה תלויה בתמריצים ממשלתיים שנועדו לתמוך במפעלי ייצור קטנים ולעודד השקעות זרות. בעקבות הפערים הגדולים ברמת הפיתוח התעשייתי בין מדינות הקהילה לבין אירלנד, דרשה הממשלה האירית הסדרים חריגים שיאפשרו לה תקופת מעבר הדרגתית, כמו במדיניות הדיג. בתום המשא ומתן הוסכם על הענקת פרוטוקול מיוחד, במסגרתו הותר לאירלנד להמשיך ולספק תמריצים תעשייתיים עד שנת 1985.[6]
במקביל למשא ומתן, חוותה אירלנד יחסים מתוחים עם בריטניה על רקע הסכסוך בצפון אירלנד. בשנות ה-60 וה-70 גברה המתיחות בין הקהילה הקתולית לפרוטסטנטית בצפון, כאשר הקתולים דרשו שוויון זכויות. ב-1968 פרצו מהומות בבלפסט ובדרי בעקבות סדרת הפגנות של הקתולים, שבמהלכן נקטה המשטרה הבריטית באמצעים אלימים לדיכוי. המתיחות הגיעה לשיאה ב-30 בינואר 1972, באירוע שכונה ״יום ראשון העקוב מדם״, כאשר חיילים בריטים ירו למוות ב-13 מפגינים קתולים לא חמושים. בעקבות זאת, בריטניה החליטה להטיל שלטון ישיר על צפון אירלנד, מהלך שהחריף את המתיחות הפוליטית מול ממשלת אירלנד.[10]
בקרב הקהילה הקתולית בצפון התגבשה התחושה שההצטרפות ל-EEC תהווה אמצעי לחיבור מחדש בין אירלנד לצפון אירלנד, בדומה לפיוס ההיסטורי בין צרפת לגרמניה. מנגד, בקהילה הפרוטסטנטית עלה חשש שההצטרפות לקהילה תפגע בקשר עם בריטניה ובמעמדו העצמאי של החבל בתוך הממלכה. צרפת אף פרסמה באותה תקופה מסמך רשמי שהביע הסתייגות מהצטרפות אירלנד ובריטניה, בשל חשש שהסכסוך בצפון יפגע ויערער את יציבות הקהילה.[10]
ברוח הצהרת שומאן, שראתה בקהילה האירופית מנגנון לפיוס בין מדינות ושיקום יחסים לאחר עימותים היסטוריים[11], הצטרפותן של אירלנד ובריטניה נתפסה כהזדמנות לקידום יציבות אזורית ולהפגת המתיחות בצפון אירלנד.
ההצטרפות (1972-1973)
ב-18 בינואר 1972 נערך הדיון הסופי, בו הכריז שגריר לוקסמבורג בקהילה, ז'אן דונדלינגר, כי כל הבעיות מול אירלנד נפתרו ושהמשא ומתן הסתיים. ב-22 בינואר נערך בארמון אגמון בבריסל טקס החתימה על אמנת ההצטרפות. כדי שהאמנה תיכנס לתוקף, נדרש תיקון לחוקה האירית, זאת מפני שהצטרפות לקהילה דרשה הכרה בחוקים ובתקנות האירופיים, אך לפי החוקה האירית, רק הפרלמנט האירי מוסמך לחוקק חוקים במדינה.[4]
נערך משאל עם ב-10 במאי 1972, בו נשאל הציבור האם מסכים לתיקון בחוקה או לא. שיעור ההצבעה עמד על 70.88%, כאשר מתוכם 83.1% הצביעו בעד.[4] אירלנד היא המדינה היחידה שקיימה משאל עם על כל שינוי באמנות האיחוד, ובסך הכל ערכה 7 משאלים - יותר מכל מדינה אחרת.[2]
האמנה נכנסה לתוקף ב-1 בינואר 1973 ואירלנד הפכה רשמית להיות חלק מה-EEC.
לאחר ההצטרפות (1973-2015)
שנות ההסתגלות והאתגרים הראשונים (1973–1986)
בשנת 1973 נחתם הסכם סאנינגדייל בין אירלנד לבריטניה, בניסיון להקים ממשלה משותפת בצפון אירלנד ולהסדיר את הסכסוך, אך הסכם זה קרס תוך כמה חודשים, בעקבות שביתות מחאה בצפון. בתקופה זו התחוללו פיגועים קשים בדבלין ובמונאהן.[12]
בשל היותה מדינה פחות מפותחת בקהילה, כבר בשנותיה הראשונות קיבלה אירלנד מימון נרחב, שהופנה בעיקר לחינוך, תחבורה ופיתוח תשתיות. מימון זה היווה את הבסיס לתחילתו של השינוי הכלכלי במדינה.[6] ב-1975 הוקמה ה-ERDF, קרן הפיתוח האזורי, שנועדה לצמצם פערים בין אזורים באירופה. אירלנד הפכה לאחד מיעדיה המרכזיים וקיבלה תקציבים משמעותיים לפרויקטים רחבים. במרץ של אותה שנה, אירחה דבלין את פסגת המועצה האירופית הראשונה, אירוע שהעניק לאירלנד מעמד פעיל בזירה הפוליטית של הקהילה.[9]
ההצטרפות ל-EEC סייעה לאירלנד גם בהפחתת תלותה בבריטניה, כאשר ב-1975, נערך משאל עם בבריטניה על הישארותה בקהילה, ואירלנד הודיעה כי תישאר חברה בקהילה גם אם בריטניה תעזוב.[5] ב-1979 הצטרפה אירלנד ל-EMS, המערכת המוניטרית האירופית, למרות שבריטניה לא הצטרפה. כך ניתקה בפעם הראשונה מזה 150 שנה את קשריה ללירה שטרלינג, והחלה לנהל מערכת מוניטרית עצמאית.[13]
עם זאת, ההצטרפות לא שחררה את אירלנד ממשברים הכלכליים. במהלך שנות ה-70 וה-80 הייתה עליה במחירי הנפט ואינפלציה גבוהה אשר הובילו את הממשלה להנחיל מדיניות צנע, שכללה העלאת מיסים וקיצוץ תקציבים רבים. האבטלה זינקה למעל מ-17%, והגירה המונית למדינות אחרות בקהילה, בעיקר של צעירים, חזרה להיות תופעה נרחבת במדינה.[5]
במקביל, נדרשה אירלנד לבצע התאמות למדיניות הקהילה. בתחום החקלאות, החקלאים האירים נאלצו לעמוד במכסות של ה-CAP, ולשנות שיטות ייצור מסורתיות. בתחום התעשייה, הממשלה צמצמה בהדרגה את הסובסידיות למפעלי ייצור קטנים, דבר שעורר חששות מתחרות מול יצרנים אירופיים גדולים.[6]
במהלך שנות ה-80 גיבשה הממשלה גישה חדשה למניעת המשבר הכלכלי, ובהובלת משרד האוצר, בנתה תוכניות רב שנתיות בהתאמה לכללים האירופיים. תהליך זה סימן את יכולתה של אירלנד להתמודד באופן עצמאי עם משברים, ואפשר צמיחה כלכלית עתידית.[12] ב-1985 נחתם הסכם אנגלו-אירי, שהכיר לראשונה בזכותה של אירלנד לייעץ לבריטניה בענייני צפון אירלנד. ההסכם קודם ברוח שיתוף פעולה אירופי ונתמך בקונצנזוס מצד מדינות הקהילה, אשר הכירו בחשיבותו.[12]
העמקת ההשתלבות והשינוי הכלכלי (1987–1999)
בעקבות המשבר הכלכלי, ב-1987 חתמה ממשלת אירלנד על הסכם ״Social Partnership״ עם איגודים מקצועיים, מעסיקים והמגזר החקלאי, בניסיון לייצב את הכלכלה. ההסכם כלל הקפאת דרישות שכר, תיאום שכר בין מגזרים שונים וצמצום הגירעון התקציבי. הסכם זה ביסס שיתוף פעולה חברתי ומדיני, במקום שביתות ולחצים פוליטיים, והפך ליסוד מרכזי במדיניות הכלכלית האירית.[14]
במקביל, נערך משאל עם בו אישר העם האירי את חוק Single European Act, שנחשב לתשתית הראשונית לקראת הקמת שוק אחיד בקהילה. החוק קידם הסרת מגבלות על התנועה החופשית, הון, סחר ושירותים, והוביל לתיאום כלכלי בין המדינות החברות.[5]
ב-1990, נבחרה מרי רובינסון לנשיאות אירלנד, מינוי שסימל שינוי תרבותי במדינה. היא קידמה ערכים ליברלים, שיח פתוח על זכויות נשים ויחס חיובי ומקבל כלפי אירופה, דבר אשר חיזק את הזהות האירופית של אירלנד.[8]
ב-7 בפברואר 1992, חתמה אירלנד על אמנת מאסטריכט בהולנד שהובילה להקמתו הרשמית של ״האיחוד האירופי״, והבסיס לאיחוד המוניטרי. ביוני אישר הציבור האירי במשאל עם את אמנה זו. האישור שיקף תמיכה ציבורית רחבה בפרויקט האינטגרציה האירופית, ובעקבותיו ביצעה הממשלה התאמות תקציביות לכללי האיחוד החדשים, על מנת לעמוד בדרישות שנקבעו לאימוץ האירו.[5]
במהלך שנות ה-90, חוותה כלכלת אירלנד שיפור משמעותי. בעקבות הרפורמות הכלכליות שביצעה הממשלה בשנות ה-80, היא הצליחה לבסס מערכת מיסוי נמוכה ונוחה, וליצור יציבות מוסדית שאפשרה תנאים אטרקטיביים להשקעות. אירלנד הפכה למוקד מועדף על חברות זרות, בעיקר אמריקאיות. בשילוב עם מימון נרחב מצד האיחוד לפרויקטים בתחומי החינוך, הבריאות והתחבורה, הצליחה המדינה להתאושש כלכלית, לשפר את תשתיותיה ולהעלות את רמת השכר. לראשונה מאז הצטרפותה לקהילה, השתוותה לרמת חיים של מדינות מערב אירופה.[14]
ב-1997, עם כניסתה לתוקף של אמנת אמסטרדם ו-TFEU, האמנה על תפקוד האיחוד האירופי, נקבע כי כל אזרח באיחוד זכאי לנוע ולגור בחופשיות בין מהמדינות החברות. באותה העת, קיבלה אירלנד פטור מהצטרפות מלאה להסכם שנגן, כדי לשמר את אזור הנסיעה המשותף עם בריטניה. אזור זה איפשר לה גבול פתוח עם צפון אירלנד והקנה לאזרחים אירים ובריטים זכויות הדדיות בתחומי תעסוקה, חינוך, בחירות, וגישה לשירותי בריאות ורווחה. בהתאם לפרוטוקול האמנה, הותרה לאירלנד האפשרות לבקש להצטרף לחלקים מסוימים מההסכם.[2]
בנוסף לפן הכלכלי, האיחוד האירופי נטל חלק פעיל בסכסוך בצפון אירלנד. ב-1995 הוקמה תוכנית PEACE, שמטרתה לתמוך באזורים שנפגעו מהסכסוך ולקדם פיוס, באמצעות עידוד דו-שיח, השקעות בתעסוקה ושיתוף פעולה כלכלי וחברתי. תוכנית זו הובילה לבסוף להסכם יום שישי הטוב, שנחתם ב-1998 בין אירלנד לבריטניה ונציגי צפון אירלנד, וסיים רשמית את הסכסוך. ההסכם כלל שיתוף פעולה מוסדי בין המדינות, הקמת ממשלה מקומית בצפון, והמחיש את כוחו של האיחוד כמתווך לשלום וליציבות אזורית.[12]
בינואר 1999, הייתה אירלנד בין 11 המדינות הראשונות שהצטרפו לתחילת האיחוד המוניטרי, ואימצו את האירו כמטבע חשבונאי ווירטואלי בלבד, כאשר שימושו הפיזי החל רק ב-2002. הצטרפות זו שיקפה את שיפורה הכלכלי המשמעותי של אירלנד, והצלחתה ביצירת שוק יציב ומתואם עם מנגנוני האיחוד.[2]
השתלבות מלאה וגיבוש מדיניות עצמאית בתוך האיחוד (2000–2015)
ב-26 בפברואר 2001, חתמה אירלנד ביחד עם שאר מדינות באיחוד, על אמנת ניס בצרפת, שנועדה להכין את מוסדות האיחוד להרחבתו למדינות מזרח אירופה. ביוני נערך באירלנד משאל עם לאשרור האמנה, אך היא נדחתה ב-53.9% מהקולות, בעיקר בשל חוסר ידע ציבורי ומחשש לאובדן הנייטרליות הצבאית. בעקבות לחץ ממוסדות האיחוד, החלה ממשלת אירלנד קמפיין הסברה והשיגה הצהרה מהנציבות לשמירה על מדיניותה הביטחונית והחוקתית.[15]
באוקטובר 2002, התקיים משאל עם חוזר, שבו אושרה האמנה ברוב של 62.9%.[15]
ב-1 בינואר 2002, נכנס מטבע האירו באופן רשמי לאירלנד, לאחר שהיה בשימוש חשבונאי בלבד. באותה השנה, הגישה אירלנד בקשה להצטרף באופן חלקי להסכם שנגן, ובקשתה אושרה פה אחד על ידי יתר המדינות החברות.[2]
ב-13 בדצמבר 2007, חתמה אירלנד על אמנת ליסבון בפורטוגל, שמטרתה ייעול תפקוד האיחוד בעקבות ההרחבות האחרונות. ביוני 2008, נדחתה האמנה במשאל עם באירלנד ברוב של 53.4%, שוב על רקע חששות לפגיעה בנייטרליות הצבאית ובתחומים חוקתיים, כמו הפלות. למרות שלאחר אמנת ניס כבר התקבלו הבהרות מהנציבות, ניסוחה המעומעם של אמנת ליסבון עורר בציבור תחושת איום מחודשת. לכן, ממשלת אירלנד ניהלה משא ומתן עם מוסדות האיחוד, והשיגה הצהרה רשמית נוספת כי לא תיפגע ריבונותה בתחומים אלו.[15] באוקטובר 2009, נערך משאל עם חוזר, והאמנה אושרה ברוב של 67.1%.[15]
במקביל, בסוף שנת 2008, התמוטט שוק הנדל"ן האמריקאי, דבר שהוביל למשבר פיננסי עולמי וקריסת הבנקים המרכזיים באירלנד. ממשלת אירלנד הכריזה על ערבויות ממשלתיות לכלל הבנקים, מה שהוביל לגירעון תקציבי של למעלה מ-30%. המדינה פנתה לסיוע חירום, ובנובמבר 2010 נחתם הסכם ״הטרויקה״ בסך 85 מיליארד אירו עם האיחוד האירופי, הבנק המרכזי האירופי וקרן המטבע הבינלאומית. בתמורה, חויבה אירלנד להחיל מדיניות צנע, העלאת מיסים וקיצוצים נרחבים במגזר הציבורי. כל זאת הוביל לעלייה באבטלה למעלה מ-15%, פגיעה במערכות הבריאות והחינוך, והגירה שלילית נרחבת.[16]
כעבור שנה, החלה הכלכלה האירית להשתקם בהדרגתיות, עם ירידה בגירעון התקציבי ובלחץ על הבנקים. בדצמבר 2013 הייתה למדינה הראשונה שסיימה את התחייבויותיה במסגרת סיוע הטרויקה. לצד השיפור הכלכלי, שררה תחושת תסכול מסוימת בקרב הציבור האירי מהמחיר הכבד של מדיניות הצנע. עם זאת, נדמה כי בניגוד למגמות באירופה, עמדות אירוסקפטיות לא נרשמו באופן ניכר, והתמיכה באיחוד נותרה גבוהה יחסית.[16]
אירלנד והאיחוד האירופי כיום (2016-היום)
הברקזיט והשלכותיו
.jpg)
ביוני 2016, בריטניה הכריזה על פרישתה מהאיחוד האירופי, החלטה שיצרה אתגר מדיני חסר תקדים עבור אירלנד. הסוגיה העיקרית הייתה כיצד להימנע מהקמת גבול יבשתי בין אירלנד לצפון אירלנד, דבר שהיה עלול לאיים על הסכם יום שישי הטוב שנחתם ב-1998.[17] החל מ-2017, הבהירה ממשלת אירלנד למוסדות האיחוד כי שמירה על גבול פתוח באי הוא תנאי הכרחי, על מנת לשמור על ההסכם ולהבטיח יציבות באי.[16] האיחוד האירופי קיבל זאת אך דרש פיקוח רגולטורי על סחורות.[17]
לבסוף, במסגרת הסכם הפרישה, בינואר 2020, אושר ״פרוטוקול צפון אירלנד״, במהלכו הצפון יישאר חלק מהשוק האחיד של האיחוד האירופי, ובדיקות מכס ובקרות סחר יקוימו בגבול הימי ולא בגבול היבשתי. פתרון זה שמר על גבול פתוח באי אך יצר גבול ימי בין בריטניה לצפון אירלנד, דבר שעורר התנגדות בצפון, בטענה שמערער את מעמד צפון אירלנד בבריטניה.[17]
לאחר פרישת בריטניה הקים האיחוד את ״קרן ההתאמה לברקזיט״ (BAR), כדי לתמוך במדינות החברות שנפגעו מהשינוי המוסדי, באמצעות סיוע כלכלי לקהילות, תוך עידוד והרחבת תעסוקה. המדינה המרכזית שהושפעה היא אירלנד, ולכן, בין השנים 2020-2023 קיבלה מהקרן 920.4 מיליון אירו, שהופנה לחיזוק הכלכלה, התעסוקה והמסחר המקומי והאזורי.[18]
מדיניות חוץ
לאחר פרישת בריטניה מהאיחוד, אימצה אירלנד אסטרטגיה הנקראת "seeking shelter", במסגרתה מחזקת את השתלבותה באיחוד כמנגנון הגנה מול איומים מהברקזיט.[17]
ב-2020, אישרה מועצת האיחוד האירופי את בקשת אירלנד לקחת חלק ב-SIS II, מערכת המידע של שנגן, דרכו מתאמות המדינות החברות פעולות באכיפת החוק. תחילה אירלנד שמרה על עמדתה הנייטרלית ולא הצטרפה באופן מלא, אך במרץ 2021, שינתה את עמדתה והתחברה רשמית ל-SIS II, דרכו קיבלה התראות פליליות ומידע על נעדרים.[2]
באפריל 2024, הצטרפה אירלנד באופן חלקי ל-New Pact on Migration and Asylum, יוזמת חקיקה חדשה של האיחוד שמטרתה לייעל את הטיפול בבקשות מקלט, לחזק שיתוף פעולה בין המדינות החברות ולתאם רגולציה משותפת. הצטרפות אירלנד משקפת את נכונותה ליישור קו עם המדיניות האירופית, אך גם משקפת את רצונותה לשמור על ריבונותה, בכך שנמנעה מהצטרפות לבקרת גבולות וחלוקת מבקשי מקלט בין המדינות החברות.[19]
אירוסקפטיות
אירלנד נחשבת מדינה פרו אירופית עם רמת אירוסקפטיות נמוכה יחסית. מאז המשבר הכלכלי של 2008-2010, וההתאוששות הכלכלית שבאה בעקבותיו, שמר הציבור האירי על תמיכה גבוהה בחברות באיחוד. בשנת 2021, לאחר הברקזיט, נרשם שיא של 94% תמיכה בהישארות באיחוד. בסקר שנערך במרץ 2025, תמכו 82% בהישארות, ורק 8% התנגדו.[20]
לצד התמיכה הגבוהה, נותרו הסתייגויות בקרב הציבור האירי על השאלה האם להישאר באיחוד. ההסתייגות הראשונה הינה בתחום ההגירה, אשר בו עולה חשש מעומס על מערכות הרווחה בעקבות מהגרים מרחבי מדינות האיחוד. ההסתייגות השנייה באה לידי ביטוי בתחום הביטחון, בשל מדיניותה הנייטרלית של אירלנד והפחד מהשפעה אפשרית שיכול להיות לאיחוד על עיקרון זה.[20]
גם במישור הפוליטי, באירלנד אין נוכחות של מפלגות אירוסקפטיות משמעותיות, ולא קיימות מפלגות התומכות באופן מפורש בפרישה מהאיחוד האירופי, וזאת לאור התמיכה של המפלגות המרכזיות בהמשך ובהעמקת החברות במסגרת האיחוד.[17]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Frank Barry & Clare O’Mahony, Regime Change in 1950s Ireland: The New Export-Oriented Foreign Investment Strategy, Sage Journals, 16 August 2017
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 European Parliamentary Research Service,Ireland and Denmark in the EU Fiftieth anniversary of accession, European Parliamentary Research Service, 2022
- ^ 3.0 3.1 Paul F. Donnelly & John W. Hogan, The Move from Protectionism to Outward-looking Industrial Development: A Critical Juncture in Irish Industrial Policy?, ResearchGate, January 2010
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 Government of Ireland, 1950-1973, Government of Ireland
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 Parliamentary Research Service, Motives, narratives, and membership realities Lessons from 50 years of EU enlargement, Parliamentary Research Service, 2023
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Aoife Keogh, Ireland's Adaptation to Membership of the EEC: Early Dealings with the European Regional and Development Fund, JSTOR, 2018
- ↑ CVCE, Statement by Sean Lemass (Brussels, 18 January 1962), CVCE.eu, 21 October 2012
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Maurice FitzGerald, Ireland's relations with the EEC: from the treaties of Rome to membership, ResearchGate, January 2001
- ^ 9.0 9.1 9.2 Irelanie, History of Ireland in the EU, Ireland.ie (2023)
- ^ 10.0 10.1 Paul Dixon, European Integration, Modernisation and Northern Ireland 1961-1975, Persée 1994
- ↑ CVCE, The Schuman Declaration (Paris, 9 May 1950), CVCE.eu, 2014
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 John O’Brennan, Ireland and the European Union: Mapping Domestic Modes of Adaptation and Contestation, Maynooth University Research Archive Library 2010
- ↑ Encyclopedia Britannica, The rough road to prosperity, Britannica 2025
- ^ 14.0 14.1 Lucio Baccaro & Marco Simoni, The Irish social partnership and the "celtic tiger" phenomenon, ReseachGate January 2002
- ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 Mervyn O'Driscoll, “It’s the economy, stupid”: Changing Irish minds on the Lisbon Treaty, University College Cork 2022
- ^ 16.0 16.1 16.2 Mary C. Murphy & John O’Brennan, Ireland and crisis governance: continuity and change in the shadow of the financial crisis and Brexit, Taylor & Francis Online: Peer-reviewed Journals, 21 November 2019
- ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 Mary C. Murphy, Coping with an EU and Domestic Crisis: Ireland’s Approach to Brexit, Taylor & Francis Online: Peer-reviewed Journals, 09 November 2022
- ↑ EUFunds.ie, Brexit Adjustment Reserve: Commission approves €920m pre-financing for Ireland, EUFunds.ie, 20 December 2021
- ↑ Elspeth Guild, The EU’s New Asylum Pact and Ireland’s Opt-in, Brill, 20 March 2025
- ^ 20.0 20.1 European Movement Ireland, EU POLL 2025: Ireland and Northern Ireland, European Movement Ireland
יחסי אירלנד – האיחוד האירופי41805924