יעל דיין

יעל דיין
לידה	12 בפברואר 1939 (גיל: 85); כ"ג בשבט ה'תרצ"ט; נהלל, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים, האוניברסיטה הפתוחה
מפלגה	מפלגת העבודה, תנועת שח"ר, מרצ
סיעה	ישראל אחת, עבודה-מימד, מרצ תל אביב-יפו, תל אביב אחת
	13 ביולי 1992 – 17 בפברואר 2003; (10 שנים)
כנסות	13 – 15
	16 בנובמבר 1992 – 4 באוגוסט 1993; (37 שבועות ו־3 ימים)
	לימור לבנת ←
	8 ביולי 1996 – 19 באוקטובר 1998; (שנתיים ו־14 שבועות)
	→ נעמי בלומנטל מרינה סולודקין ←
	20 ביולי 1999 – 17 בפברואר 2003; (3 שנים ו־30 שבועות)
	→ מרינה סולודקין גילה גמליאל ←
	סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו; יושבת-ראש מועצת עיריית תל אביב-יפו; מחזיקת תיק הרווחה בעיריית תל אביב-יפו;
	סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו; יושבת-ראש מועצת עיריית תל אביב-יפו; מחזיקת תיק הרווחה בעיריית תל אביב-יפו;

יעל דיין (נולדה ב-12 בפברואר 1939) היא סופרת, עיתונאית ופוליטיקאית ישראלית. הייתה חברת הכנסת מטעם "העבודה", וסגנית ראש עיריית תל אביב-יפו מטעם מרצ תל אביב-יפו, ובתפקידה האחרון כיושבת ראש המועצה העירונית מטעם סיעת תל אביב אחת שבראשות רון חולדאי. זוכת פרס מפעל חיים מטעם המשרד לשוויון חברתי (2022)^[1].

ביוגרפיה

יעל דיין נולדה בנהלל לרות ומשה דיין. אחותם הגדולה של אהוד ואסי. בגיל עשר עברה יחד עם משפחתה לגור בירושלים. בשנת 1952 נשלח אביה ללמוד בבית הספר לקצינים בכירים באנגליה ואמה הצטרפה אליו. בתקופה זאת חייתה בבית סבה וסבתה, ולאחר מכן עברה לגור ברמת גן. בגילאי 12–16 למדה בתיכון חדש בתל אביב. כנערה כתבה שירים וכתבות לעיתונים שונים, בהם מעריב ודבר.^[2] יחסיה עם "עורך שבועון שערורייתי ורב תפוצה" יצרו שערורייה משפחתית.^[3] כאשר מונה אביה לרמטכ"ל, עברה לגור בצהלה, בית הקבע של המשפחה. בתחילת שירותה בצה"ל סיימה קורס מ"כיות,^[4] ובהמשך שירתה כקצינה בדרגת סרן בדובר צה"ל. השכלתה העל תיכונית כוללת שלוש שנים של לימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ללא קבלת תואר ולימודי מדעי החיים באוניברסיטה הפתוחה.

פעילות ציבורית

דיין החלה את הפעילות הציבורית הענפה שלה במנהיגות תנועות שלום ("בת שלום", "המרכז הבינלאומי לשלום", "המועצה לשלום וביטחון") ובהרצאות. כמו כן פעלה בחוגי מעמד האישה, פעילה באגודות נשים, וזכויות אדם. באותה השנה (2002) חלתה דיין במחלת ריאות חסימתית כרונית, ומאז משתתפת במאמצים להעלות את המודעות למחלה ולקדם מחקר בנוגע לה.^[5]

פעילות בכנסת

בשנת 1992 נבחרה לראשונה לכנסת. עם כניסתה לכנסת הוציאה לפועל את המלצתה של אורה נמיר, משנת 1978, להקים ועדה למעמד האישה בכנסת, וכיהנה כיו"ר הראשונה של הוועדה לקידום מעמד האישה, תפקיד שבו כיהנה בשנית בכנסת ה-14, ובפעם השלישית בכנסת ה-15. ב-1998 הביאה לחקיקת החוק למניעת הטרדה. במהלך שנות כהונתה בכנסת שימשה כחברה בוועדת החוץ והביטחון וועדת חוקה, חוק ומשפט.

ב-1993 נפגשה דיין עם יאסר ערפאת בתוניס, מבלי לעדכן מראש את ראש הממשלה רבין, ועוררה בכך תרעומת רבה מצידו ושרי הממשלה. ב-22 באוקטובר 1996, בעת ביקורה בחברון, שפך עליה ישראל לדרמן כוס תה חם, על כך נידון לשלוש שנות מאסר והוגשה נגדו תביעת פיצויים אזרחית.^[6]

משלא נבחרה למקום ריאלי בפריימריז של מפלגת העבודה לבחירות 2003, הצטרפה לתנועת שח"ר שהקים יוסי ביילין, והשניים פרשו מהעבודה והחליטו להתמודד לכנסת במסגרת רשימת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר, בה שוריין לה המקום ה-12, אך הרשימה המשותפת קיבלה רק 6 מושבים בכנסת.

בבחירות לכנסת השבע עשרה הוצבה ברשימת מרצ במקום ה-111 הסמלי.

דיין נודעה בזכות מאבקיה למען נשים, ובהיותה יו"ר הוועדה למעמד האישה הקימה את ועדת המשנה למניעת אפליה על רקע העדפה.

פעילות מוניציפלית בתל אביב

בבחירות לרשויות המקומיות ב-2003 עמדה בראש ברשימת מרצ תל אביב-יפו למועצת העיר תל אביב-יפו. הרשימה זכתה בחמישה מנדטים והייתה הסיעה השנייה בגודלה במועצת העיר. דיין נבחרה לתפקיד סגנית ראש העירייה, רון חולדאי, ומונתה למחזיקת תיק הרווחה בעיר ויושבת ראש הוועדה לזכויות האדם בתל אביב.

במאי 2008 נוצחה דיין בבחירות המקדימות לראשות רשימת מרצ בתל אביב יפו על ידי מיטל להבי. בעקבות ההפסד, פרשה ממרצ באוגוסט אותה שנה, וחודש לאחר מכן הצטרפה לרשימתו של ראש העירייה רון חולדאי והוצבה במקום החמישי בסיעתו תל אביב אחת.^[7] בבחירות המקומיות זכתה רשימה זו בחמישה מנדטים ודיין נבחרה בשנית למועצה.

בקדנציה השנייה שלה במועצת העירייה מינה אותה חולדאי לתפקיד יו"ר מועצת העיר והיא הייתה האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד הזה בעיריית תל אביב. דיין ניהלה את ישיבות המועצה, סדר היום ומתן רשות דיבור לחברי המועצה. במקביל, שימשה דיין כמחזיקת תיק הרווחה בעירייה.

לקראת הבחירות המוניציפליות בשנת 2013, הודיע לה ראש העיר חולדאי כי לא תשולב ברשימתו למועצה^[8] והיא פרשה מפעילות פוליטית.

פרסים והוקרה

ביולי 2022 זכתה בפרס מפעל חיים מטעם המשרד לשוויון חברתי.^[9]

חיים אישיים

בשנים 1959–1967 שהתה דיין ביוון עם בן זוגה הבמאי היווני מייקל קקויאניס, ואף שימשה כעוזרת הפקה בסרטו "זורבה היווני".^[10] זמן קצר לאחר חזרתה לישראל, נישאה לדב שיאון, ולשניים נולדו בן ובת. בתה, רחל, רופאת ילדים העובדת בבית החולים וולפסון, נשואה לישי שריד, בנו של יוסי שריד.

בשנת 2002 חלתה דיין במחלת ריאות חסימתית כרונית. בשנת 2003 נפטר בעלה, דב שיאון.

דיין מתגוררת מול כיכר רבין בתל אביב.

מספריה

פנים חדשות במראה, 1959 (הספר בקטלוג ULI) הספר ראה אור באנגלית, עורר סערה זוטא כשתורגם לעברית, ובו תיאור שירותה הצבאי כחיילת בצה"ל, ופרטים על חייה האישיים^[11]
סיני, יוני 1967: יומן אישי, 1967 (הספר בקטלוג ULI) בספר זה תיארה את מהלך הלחימה במלחמת ששת הימים לאחר שנלוותה לאוגדה 38 בפיקוד אריאל שרון
שני בנים למות, 1968, הוצאת עם עובד. (הספר בקטלוג ULI)
אבי, בתו, 1986, הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות. (הספר בקטלוג ULI) ספר בולט נוסף שלה הוא הביוגרפיה/אוטוביוגרפיה "אבי, בתו", בו הציגה את תולדות חייו של אביה משה דיין מילדותה שלה, תוך כדי התייחסות לדרכו הפוליטית הייחודית, ליחסיו המשפחתיים המורכבים, גירושיו ונישואיו השניים והידרדרות בריאותו עד למותו.
מנגד, 2014, הוצאת מודן.^[12] (הספר בקטלוג ULI)