כיפה (יהדות)
כיפה היא פיסת בד או סריג, לרוב דקה ועגולה, שחובשים על ראשם יהודים כסימן ליראת שמים[1].
הדתיים נוהגים לחבוש כיפה במשך כל שעות היום. ישנם חילונים החובשים כיפה בעת השתתפותם בטקסים דתיים, כגון לוויה או בכניסתם לבית כנסת.
מקור המנהג
מבחינת ההלכה ישנן שתי רמות חיוב לחבישת הכיפה:
- בעת כניסה לבית כנסת או בעת אזכרת שם שמיים (כגון באמירת ברכה), בהם חבישת הכיפה היא חיוב דרבנן קדום המוזכר לראשונה במסכת סופרים[2] ונפסק להלכה על ידי רבנו ירוחם, ולאחר מכן גם בשולחן ערוך[3].
- חבישת הכיפה במהלך היום כולו, כמנהג חסידות המעורר ליראת שמים, ובמשך הזמן התפשט המנהג בכל הקהל, עד שנקבע בהלכה כאיסור ללכת 4 אמות ללא כיסוי ראש[4].
הופעת המנהג במקורות
כיסוי הראש היה פריט לבוש נפוץ בעת העתיקה. ביהדות, הכהנים היו מצוּוים לעבוד בבית המקדש כשמגבעת לראשם. ככלל, לא הייתה חובה לכיסוי הראש. כך למשל בעת הטלת גורלות בבית המקדש היה נהוג להסיר את מצנפתו של מי שמתחילים בו את מניין הגורל. בשלהי תקופת בית שני ובתקופת המשנה, היו הסוּדָר, הכובע או הטלית פריטי לבוש מצוי והם מוזכרים כחלק משמונה עשר פריטי הלבוש בברייתא במסכת שבת.
מקורות ראשונים המייחסים חיוב כלשהו לכיסוי הראש במהלך היומיום מובאים בתלמוד בבלי במסכת שבת. תחילה מוזכר שעל דיינים לשבת בכיסוי הראש, וכן ישנה ברייתא האומרת שעל המבקר את החולה להתעטף (בראשו), כשבשניהם מבאר רש"י שהסיבה היא מפני מורא השכינה. המקור המפורסם יותר הוא לגבי האמורא רב נחמן בר יצחק, שלפי המסופר שם (דף קנו ב), בילדותו ניבאו עליו ה"כלדאים" (חוזים בכוכבים) שיגדל כגנב, בעקבות זאת ציוותה עליו אמו שיכסה תדיר את ראשו ליראת שמים ושיבקש רחמים שלא יגדל כגנב. ואכן, מסופר כי כשאירע לו מקרה שנשמט סודרו מראשו הוא מיד התאווה לגנוב.
מקור נוסף מובא אף הוא באותה המסכת: ”אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא (תבוא לי טובה על שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש.” (מסכת שבת קיח, ב) אמרה זו מופיעה במקום אחר בליווי הנימוק: ”רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי (הלך) ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי.” (דף לא א) אמרות אלו מובאות כמקור לפסיקתו של ר' יוסף קארו: ”ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש” (שולחן ערוך, אורח חיים ב,ו); אולם ברור שהתופעה חלחלה בצורה כזו או אחרת בקרב העם מאות שנים רבות קודם לכן.
פסיקת ההלכה
מפסיקת הפוסקים הראשונים ניתן להסיק כי חבישת כיפה לא הייתה רווחת באותה עת מחוץ לבית הכנסת. נהוג להניח כי חבישת כיפה כמעשה של יום יום, במהלך כל היום אצל אשכנזים החלה רק אחרי פרסומו של שולחן ערוך ב-ה'שכ"ה.
המהרש"ל, שחי ופעל בזמנו של ר' יוסף קארו, סבור כי אין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש לגבר; בתשובה לשאלה על המנהג לכסות את הראש בשעת עשיית דבר קדושה, ענה מהרש"ל: ”אין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי”. הוא סבור כי רב הונא פעל מתוך מידת חסידות, שאינה מחייבת את כלל הציבור. הוא אף מצר על מנהגי הציבור בימיו שמחמירים בזוטות ומקילים בחמורות:
משמע דווקא בקומה זקופה הוא איסור, אבל בגילוי הראש אין בו איסור, אלא שרב הונא החמיר על עצמו מכוח מידת חסידות; ועכשיו הוא להפך - בקומה זקופה אינם נזהרים, ואדרבה הגאים והעשירים הולכים נטויי גרון, ובגילוי הראש נזהרים לא מחמת חסידות, אלא סוברים דת יהודית הוא.
— שו"ת מהרש"ל סימן עב
מסקנתו היא, שרק כאשר אדם עוסק בדבר קדושה (כמו תפילה), עליו לכסות ראשו (ואף זאת ממידת חסידות), אך אין חובה לכסות הראש במצבים אחרים.
הגאון מווילנה, הגר"א, שחי במאה השישית לאלף השישי, פסק כי כיסוי ראש הוא רק ממידת הקדושים העוסקים בעבודת ה'[5]. פוסק ההלכה הרב יוסף קאפח אמר בתשובה לשאלה, שאין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש, אלא שחבישת כיסוי ראש ראויה ומכבדת את האדם. אך עם זאת מאחר שבימינו נשתרש הדבר וחבישת כיסוי ראש התקבלה כסימן ליראת שמיים ומנהג שלמי אמוני ישראל ישנה חובה לחבוש כיפה (שו"ת הריב"ד עמ' סא-סב). גם יהודי גרמניה (עד עלייתם ארצה) לא נהגו לחבוש כיפה שלא בזמן עיסוק בדברי קדושה.
יש מהפוסקים שקבעו כי יהודי שמתהלך ללא כיפה לראשו עובר על האיסור של ”בחוקותיהם (=של הגויים) לא תלכו”, מכיוון שכיום דרך היהודים לחבוש כיפה לראשם ואילו הגויים הולכים בגילוי הראש. פוסקים אחרים חידשו שמכיוון שכיום המנהג הוא ללכת עם כיפה, נחשב המקום המכוסה בכיפה כחלק מהמקומות המכוסים שאסור לגלות אותם (גם אצל גברים) מפני צניעות[6]. יחד עם זאת, פוסקים שונים פסקו כי מאחר שאין חיוב הלכתי חד-משמעי בנושא, מותר ליהודי ללכת בגילוי ראש כאשר כיסויו עלול להביא אותו לסכנה. בנוסף, נקבע כי בעיסוקים בהם חבישת כיפה עלולה לסכן את האדם יהא האדם פטור מחבישתהּ. אולם למרות זאת, הואיל והכיפה נתפסת כיום כבסיס ליראתו של האדם, נהוג בקרב היהדות האורתודוקסית להציג גם דמויות קדומות כשלראשן כיפה או כיסוי ראש הנחשב מתאים לאופן הלבוש שהיה מקובל בזמנן.
חבישת כיפה בימינו
אל מול מציאות של חילון נרחב בעם ישראל, פוסקים כדוגמת הרב עובדיה יוסף ראו את הכיפה גם כסמל להזדהות עם הציבור הדתי[7]. הרב אביגדור נבנצל כתב[8] שגילוי הראש במטרה להיחשב ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות, הוא איסור חמור. עם זאת, יש הרואים בכיפה סמל לחלוקה מזיקה בתוך עם ישראל, המגדיר ציבור אחד כ'דתי' ואת זולתו כ'חילוני'[דרוש מקור]. זרמים שונים של הציבור הדתי נוהגים לחבוש כיפות בסגנונות מסוימים (ראו להלן), כך שהכיפה משמשת להזדהות גם עם הזרם אליו הם משתייכים.
סמן חברתי בציבור הדתי
כיום יכולה הכיפה לרמוז על החוג והזרם הדתי שאליו משתייך החובש אותה. כיפה שחורה חובשים לרוב חרדים; כיפה סרוגה (שצבעיה מגוונים) חובשים דתיים לאומיים ציוניים; כיפה סרוגה לבנה גדולה (ירמולקה) חובשים אנשי העדה החרדית וחסידי ברסלב; וכיפת לבד יחבשו בדרך כלל יהודים מיהדות התפוצות וכאלה שאינם רוצים להשתייך לשום ציבור. בתוך ההגדרות הכלליות הללו ישנם תתי-גוונים רבים, שיש בהם כדי להעיד על השתייכותו החברתית של חובש הכיפה ועל מידת אדיקותו, כמו גם בגודל הכיפה ובמידת הצמדתה לראש.
בעשורים האחרונים התפתחה האופנה בקרב צעירים חובשי כיפות סרוגות לסרוג דוגמאות וסמלים שונים על הכיפה עצמה (החל מהיחידה הצבאית שאליה משתייך החובש וכלה בקבוצת הספורט האהובה), ואף להביע על גביה דעות פוליטיות.
"שבבניקים" עשויים לחבוש במהלך פעילויות מסוימות כיפה המייצגת זרם דתי שונה, בדרך כלל זרם דתי הנחשב אדוק פחות בעיני הזרם שאליו הם משתייכים, כדי שלא לבייש את הזרם הדתי אליו הם משתייכים.
בציבור החילוני
חילונים רבים נוהגים לחבוש כיפה במהלך טקסים דתיים, כגון: בר מצווה, לוויה, חתונה, אזכרה וקידוש, ובכניסה לבתי כנסת. בישראל רווח בעשורים האחרונים מנהגם של חשודים ונאשמים רבים, שאינם דתיים, בחקירות ובמשפטים פליליים, לחבוש כיפה לראשם לצורך שיפור תדמיתם, בעיקר בהופעתם בבית המשפט.[דרוש מקור]
גודל וצורת הכיפה
ישנה דעה של רבי שלמה קלוגר (ה"חכמת שלמה") שלפיה על הכיפה להיות בגודל שיכסה את רוב הראש; אך מרבית הפוסקים חלקו עליו וסברו שדי שחלק מהראש יכוסה, ומכל מקום רבים כתבו שצריך שהכיפה תראה מכל צדדי הראש, כך מכל צד שיסתכלו על האדם יראה שחובש כיפה.
סוגי כיפות (גלריה)
קיימים סוגים שונים של כיפות. הכיפות יכולות להשתנות על פי סוג החומר, הצבע, העיצוב וכו'
כיפה סרוגה
כיפה מבד
כיפות מנייר
ראו גם
לקריאה נוספת
- דנצ'ו ארנון, כובעים בראש: על כיסויי ראש בארץ-ישראל ועל מה שמתחתם, תל אביב: עם עובד, תשנ"ה 1995.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כיפה |
- דוגמאות לכיפה מאגר המכיל דוגמאות סריגה לכיפות וכובעים
- הרב אליעזר מלמד, הלכות כיפה
- הרב שי פירון, למה חובשים כיפה?, באתר "כיפה"
- מושגים ביהדות- כיפה, בערוץ "אורות – טלוויזיה יהודית"
יאיר אטינגר, המושלים והכיפה: הצצה למנהגי החבישה של צמרת המדינה, באתר הארץ, 2 במאי 2014- אבישי אלבוים, חבישת כובע יהודי, רשימות "עם הספר" של ספריית הרמב"ם
- לורן רוזובסקי, הכיפה: מה ולמה, אתר בית חב"ד
הערות שוליים
- ^ המנהג קיים גם בקרב אנשי דת נוצרים ומוסלמים אדוקים בדתם
- ^ יד, טו
- ^ או"ח, צא, ג
- ^ אורח חיים ב,ו
- ^ באור הגר"א לשלחן ערוך, אורח חיים, סימן ח, ב.
- ^ שולחן ערוך הרב סימן ד'.
- ^ "למה לובשים כיפה", תשובת הרב שי פירון באתר כיפה
- ^ מהדורת "ביצחק יקרא" של משנה ברורה, סימן ב'
- ^ דנצ'ו ארנון, כובעים בראש, תל אביב: עם עובד, תשנ"ה 1995, עמ' 93.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
