מורד במלכות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

{{ס:כלום|

}}{{שינוי שם עם זמן|זמן={{ס:יום מקומי 2}}.{{ס:חודש מקומי}}.{{ס:שנה מקומית}}}}

בהלכה, מורד במלכות הוא מי שעבר על ציווי של מלך או ביזה אותו. מרידה היא גם כוונה או פעולה לביטול מלכותו של המלך. העונש על מרידה במלכות הוא מוות בסייף, והחרמת כל רכושו של המורד לטובת אוצר המלך.

מקורות

איסור מרידה במלכות אינו מוזכר בתורה. איסור זה נזכר לראשונה בתחילת ספר יהושע, כאשר שוטרי העם מחזקים את ידי יהושע:

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ

מהפסוק האמור נלמד בגמרא[1], שמי שממרה את פי המלך חייב מיתה[2].

את המקורות לאיסור, גדרי האיסור והשלכותיו אנו מוצאים במעשים המובאים בספרי הנביאים על דוד המלך ושלמה בנו, שבהם חז"ל דייקו פרטים אודות הדינים היוצאים ממעשים אלו.

בביאור הטעם שלא הוזכר דין המורד בתורה, כתב המהר"ץ חיות שכיוון שבמלכות תלוי הסדר החברתי והשלטוני, המערער עליה מאיים על יציבות העם ונחשב ל"רודף", שניתן להורגו[3]

יש שסברו, כי העיקרון של מרידה במלכות מהווה חלק מהותי מהמלוכה עצמה. אם המלך אמור למלוך על העם, אזי מובן מאליו שהוא צריך לשאת את הסמכות לדכא כל מרידה – שכן ללא סמכות זו, לא ניתן לוודא את יציבות השלטון[4].

דיני המורד

כאמור אין מקור בתורה לדין מורד במלכות. הרמב"ם כותב את דינו:

כָּל הַמּוֹרֵד בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. אֲפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ אוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא חַיָּב מִיתָה. וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ יֵהָרֵג. שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א יח) "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ". וְכֵן כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ הַמְחָרְפוֹ יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. כְּשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וְאֵין לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהֲרֹג אֶלָּא בְּסַיִף בִּלְבַד...

מהי מרידה

  • אי ציות לפקודתו של המלך.
  • ביזוי המלך.
  • מעשה המבטל את כהונת המלכות (כגון: אדם שמתיימר למלוך בעצמו).

המלך הוא השליט הבלעדי על הוראות החוק כלפי נתיני הממלכה. אי ציות לפקודת המלך או ביזוי המלך, אף בדברים פעוטים, יכולים להיחשב כמרידה במלכות[5].

חריג מכללים אלו, מקרה שבו המורד לא ציית לפקודת המלך בסיטואציה שבה פקודת המלך מנוגדת לפקודת ה'. הגמרא[6] מביאה את מעשה עמשא שלא רצה לבטל תורה מישראל ולכן התמהמה בפקודת דוד להילחם במרד שבע בן בכרי, ומשום כך אין דינו כ"מורד במלכות". המקור לכך הוא הוא ההסתייגות בפסוק שממנו נלמדת הריגת מורד במלכות:[7] "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" - שלא לצורך ביטול תורה. הרמב"ם[8] אף מרחיב את גבולות חוסר הציות למלך אף למקרים בהן פקודת המלך עומדת בסתירה אפילו למצוה קלה, מכח הכלל "דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין".

מי נחשב כ"מלך" לעניין מרידה

בכדי להחיל הגדרה זו של "מורד" על אדם שמרד, צריך שימרוד במלך שהוכתר על פי כללי התורה. אין משמעות לאדם שתפס את השלטון בכח הזרוע והכריז על עצמו כמלך[9]. שלטונו של מלך על פי התורה, נקבע לפי אחת מההגדרות הבאות:

לגבי מלכים שאינם יהודים, ישנם דעות[10] לפיהם מרידה במלך ממלכי אומות העולם אף היא נחשבת ל"מרידה במלכות", לפי שכך רצון ה', שעתה ימלוך על ישראל מלך מאומות העולם. אך מנגד, ישנם דעות[11] שמורד במלכי האומות הוא אמנם איסור מהתורה, (והמלך רשאי להורגו, ואינו עובר על שבע מצוות בני נח), אך איסור זה אינו נכלל בדין "מורד במלכות" של מלכים מהעם היהודי.

האם צריך לדונו?

נחלקו חז"ל אם צריך לדון את המורד במלכות בבית הדין, לדעת רבה בר שמואל - המורד אין צורך לדונו בבית הדין[12], ולדעת רבי יוחנן - אף המורד צריך לדונו בבית הדין[13]. למעשה פסק הרמב"ם כשיטה הסוברת שאין צריך לדון את המורד בבית הדין[14].

העונש

העונש על המרידה הוא מוות בסייף והחרמת רכוש המורד לטובת אוצר המלך[15]. כמו כן לא היו קוברים את המורד במלכות, מלבד אם היה בן מלך[16].

הרשות שניתנה למלך להרוג את המורד, היא רק בסייף. יש שביארו משום שמיתת המלכות היא מיתת נקמה ולא מיתת כפרה, והחרב היא סמל הנקמה. עוד ביארו שהיא מידה כנגד מידה: הוא זקף את ראשו למרוד במלכות - מנמיכים את קומתו על ידי התזת הראש[16].

זכות החנינה

על אף הכלל ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" - ניתנה רשות למלך למחול ולוותר למורד על עונשו ולהעניק לו חנינה[17] .

אפשרות החנינה משליכה על דינו ההלכתי של המורד אף בטרם המרידה; לדוגמה, אף שהרוגי בית דין מוגדרים כחסרי שווי לגבי דיני ערכין, מאחר שיתכן שהמלך יחון את המורד במלכות הוא נערך ככל אדם, אף בטרם החנינה בפועל[18].

סייגים

מלך רשע

אדם שהתמנה למלך, אך אינו הולך בדרך התורה, או שהוא מתעמר בעם, יש שכתבו[19] שאף על פי כן אסור לעם למרוד בו. מאידך, יש שסברו[20] שאין לנהוג בו כבוד, ולדעתם הדבר נלמד מנשיא שלגביו נאמר "ונשיא בעמך לא תאור - בעושה מעשה עמך"[21] - רק כשהוא ממשיך להיות נאמן לחוקי התורה.

מרידה פסיבית

אדם שממאן לעשות כדבר המלך אבל אינו פועל באופן אקטיבי כדי לא לקיים את מאמרו, דנו האחרונים האם ישנה מרידה ב"שב ואל תעשה". לדעת החתם סופר[22] הוא פטור ממיתה, וראייתו היא מטענתו של יהונתן אל שאול לפטור את דוד ממיתה "למה יומת מה עשה" - כלומר, כל חטאו לדבריך הוא רק שלא בא לסעוד אצלך, ולא מרידה באופן אקטיבי. אבל לדעת רוב הדעות בראשונים[23] המרידה היא גם באי קיום הוראותיו של המלך.

מורדים בולטים בתנ"ך

לאורך הדורות היו מספר מורדים אשר באו על עונשם. היו שמרדו אך לא הוזכרו בכתובים[דרוש מקור], או שמרדו באדם שאין דינו כדין "מלך", חלקם רק נחשדו כמורדים (כדוד המלך), וחלקם מרדו אך לא נענשו (כירבעם בן נבט). את רוב דיני מורד במלכות למדו חז"ל מהמעשים שנעשו איתם לאורך שנות מלכותם של המלכים אשר מלכו על העם.

  • דוד המלך, נחשד כמורד על ידי שאול המלך בתקופת היותו של דוד שר הצבא, אך דוד הצליח להימלט שוב ושוב, ושאול אף הודה לו מספר פעמים ברגעים של גילוי לב, שבחינם נרדף על ידו.
  • כהני נוב, נחשדו כמורדים על ידי שאול המלך, והומתו על ידי דואג האדומי בשליחותו של שאול.
  • נבל הכרמלי מרד בדוד המלך, בתקופת סוף מלכותו של שאול המלך ולאחר משיחתו של דוד, והומת על ידי ה'.
  • אוריה החיתי, מרד בדוד המלך, הומת בגרימת נפילתו בידי הפלשתים על ידי יואב.
  • אבשלום,
    מצבת יד אבשלום - יש הטוענים שזוהי המצבה שנבנתה על ידו בחייו: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (ספר שמואל ב', פרק י"ח, פסוק י"ח)
    מרד בדוד המלך, הומת על ידי יואב בן צרויה.
  • שמעי בן גרא, מרד בדוד המלך בברחו מפני אבשלום בנו, הומת על ידי בניהו בן יהוידע בשליחות שלמה המלך בנו.
  • אחיתופל מרד בדוד המלך בתקופת מרד אבשלום, שלח יד בנפשו, מחשש שיומת על ידי דוד.
  • שבע בן בכרי, מרד בדוד המלך בעת חזרתו של דוד משדה הקרב לאחר מרד אבשלום, הומת על ידי העם.
  • יואב בן צרויה, מרד בדוד המלך, הומת על ידי בניהו בן יהוידע בשליחות שלמה המלך.
  • אדניה בן חגית, מרד בשלמה המלך, הומת על ידי בניהו בן יהוידע בשליחות שלמה.
  • ירבעם בן נבט, מרד בשלמה המלך, בסוף תקופת כהונת שלמה המלך. ירבעם קיבל גיבוי לאותה מרידה מהנביא אחיה השילוני, שהבטיח לו מלוכה על עשרה חלקים מעם ישראל. דבר המרידה הגיע לאזני המלך שביקש להורגו, ולאחר מרידתו נמלט למצרים ושהה שם עד מות שלמה. לאחר מות שלמה חזר לארץ ישראל והוכתר למלך על ממלכת ישראל, במקביל למלכותו של רחבעם - בנו של שלמה שמלך על ממלכת יהודה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אנציקלופדיה תלמודית, ערך "מורד במלכות" כרך מג, עמודים א-מב.

קישורים חיצוניים

ספרים ומאמרים

שיעורים לצפייה

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מט עמוד א
  2. ^ רש"י, בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף סו עמוד א מבאר שליהושע היה מעמד של נשיא
  3. ^ על פי המהר"ץ חיות, תורת נביאים, פרק שביעי "דין מלך בישראל"
  4. ^ מאמר הרב יהושע פפר, המורד במלכות - הלכות והגדרות, אתר דין
  5. ^ ראה להלן במאורעות המלכים. אי התייצבותו של דוד לסעודת ראש חודש אצל שאול, וכן פנייתו של אוריה החיתי ליואב "אדוני יואב" - מעשים אלו מגדירים את העובר עליהם כ"מורד במלכות"
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מט עמוד א.
  7. ^ הובא לעיל בפיסקה "מקורות"
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה ט'
  9. ^ רדב"ז, על המשנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה ט'
  10. ^ רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורה ג' חלק שני סימן רב, עמוד 182.
  11. ^ רבי משה פיינשטיין אגרות משה, יורה דעה חלק שני, סימן ס ענף ג, עמוד פה
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יד עמוד ב.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לו עמוד א.
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה ה'.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מח עמוד ב.
  16. ^ 16.0 16.1 ישעיה רייכער, תורת הראשונים, סאעיני (רומניה) תרצ"ו, חלק שני, עמ' קיח
  17. ^ כלשון הרמב"ם "יש למלך רשות להורגו", והמהר"ץ חיות, בספר "תורת נביאים" פרק שביעי: "דין מלך בישראל", מרחיב לגבי הבדל זה בין מיתת מורד במלכות למיתת בית דין
  18. ^ פירוש המשניות על מסכת ערכין פרק א, ג
  19. ^ האברבנאל, דברים יז, יד פיסקה כב
  20. ^ ערוך לנר, סוף מסכת כריתות
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פה עמוד א
  22. ^ חתם סופר על התורה, בפירושו על הפטרת "מחר חודש" - נדפס בסוף פרשת משפטים.
  23. ^ תוס', שבת נו. ד"ה לדעת. וכן משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה ח' שמונה בין המורדים את מי שגזר עליו המלך אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך.