מתי מדבר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מתי מדבר היא פואמה תיאורית, שחיבר המשורר חיים נחמן ביאליק, העוסקת בנצח ישראל. הפואמה יצאה לאור בשנת תרס"ב (1902), ונחשבת על ידי רבים, ובהם ביאליק עצמו, לפאר יצירתו.

על חיבור הפואמה

הפתיחה של "מתי מדבר"
מאת חיים נחמן ביאליק

לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים[1] יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה[2],
לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו[3] שָׁם נָפְלוּ[4] בְאַדִּיר –
עַל יַד־אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים[5] מוּטָלִים בַּחַמָּה[6] עֲנָקִים,
בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ[7].
שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם מוּצַקוֹת הַגְּרָמִים,
דָּבְקוּ אַדִּירִים לָאָרֶץ, נִרְדָּמוּ – וַאֲזֵנָם עֲלֵיהֶם:
חַרְבוֹת הַצּוּר[8] מְרַאשׁוֹתָם, בֵּין רֹחַב כִּתְפֵיהֶם כִּידוֹנָם,
אַשְׁפָּה וּתְלִי בַּחֲגֹרָתָם וּנְעוּצוֹת בַּחוֹל[9] חֲנִיתוֹתָם.
צָנְחוּ בָאָרֶץ רָאשֵׁיהֶם הַכְּבֵדִים[10] מְגֻדְּלֵי הַפֶּרַע[11],
נִגְרַר שְׂעַר תַּלְתַּלֵּיהֶם וְנִדְמֶה לְרַעֲמַת הַלְּבָאִים;
עַזִּים פָּנֵימוֹ[12] וּשְׁזוּפִים, וְעֵינָם כִּנְחֹשֶׁת מוּעָמָה,
מִשְׂחָק לִבְרַק חִצֵּי שֶׁמֶשׁ וּמִפְגָּע לְרוּחַ זִלְעָפוֹת[13];
קָשִׁים מִצְחוֹתָם וַחֲזָקִים[14] וּלְעֻמַּת שָׁמַיִם כּוֹנָנוּ[15],
גַּבּוֹת עֵינֵיהֶם – חֲרָדוֹת, מִסֻּבְּכָן[16] יֶאֶרְבוּ הָאֵימִים,
קְוֻצּוֹת זְקָנָם מִתְפַּתְּלוֹת כִּקְבֻצַת נַפְתּוּלֵי[17] הַנְּחָשִׁים,
מוּצָקִים כַּחֲצוּבֵי חַלָּמִישׁ יָרוּמוּ בַעֲדָן חֲזוֹתָם,
בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִּישִׁים נָכוֹנוּ,
וּכְאִלּוֹ בָּם נִקְּשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס[18] הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ
כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר[19] וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְּמוּ[20] לָנֶצַח;
רַק חֲרִיצֵי הַפָּנִים הַחֲרֵרִים[21] וּגְדֻדוֹת הֶחָזוֹת הַחֲשׂוּפִים,
חֶרֶט הַחֵץ וְהָרֹמַח, פִּתּוּחֵי חֲרָבוֹת וּכְתָבְתָּן,
כִּכְתָב שֶׁעַל מַצְּבוֹת הָאֶבֶן[22], לַנֶּשֶׁר הַיּוֹרֵד יַגִּידוּ,
כַּמָּה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי־קֶשֶׁת[23] נֻפָּצוּ
אֶל־צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל־גַּבֵּי אֵל לוּחוֹת הַשָּׁמִיר[24].

נסיבות חיבורה

החל מאמצע קיץ תר"ס (1900) בן-אביגדור ביקש מביאליק והפציר בו לשלוח לו שיר שתוכנו אגדי עבור כתב-העת לילדים ולבני הנעורים "עולם קטן". כעבור כשנה וחצי ביאליק התחיל לחבר את הפואמה "מתי מדבר" בעבור ה"עולם קטן". במהלך הכתיבה הייתה לו השראה לחיבור יצירה גדולה, והתוצאה - מיצירותיו הרציניות ביותר. הפואמה יצאה לאור בחוברת הכפולה של "השילוח" לחודשים אדר א' ואדר ב' תשס"ב, סמוך לסיום חיבורה.

רקע ליצירה

על דור המדבר נאמר: ”בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם” (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוק כ"ט), "”כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם” (ספר יהושע, פרק ה', פסוק ד'), ”אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי” (ספר תהלים, פרק צ"ה, פסוק י'). אולם יש נביאים ומשוררים שדנו את דור המדבר לכף זכות, למשל: ”זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה” (ספר ירמיהו, פרק ב', פסוק ב'). בעקבות המקרא נחלקו חז"ל אם דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, או שמא באין הם לעולם הבא[25].

מקורות היצירה

הפואמה "מתי מדבר" יסודה באגדה[26] הבאה של רבה בר בר חנה בזכות דור המדבר. פעם התהלך במדבר עם סוחר ישמעאלי, שאמר לו: בוא ואראה לך מתי מדבר. הלך עמו, וראה אותם כמי שנתבסמו והם שוכבים פרקדן, וברכו של אחד מהם הייתה זקופה. נכנס הסוחר הישמעאלי תחת ברכו כשהוא רוכב על הגמל ורומח זקוף בידו ולא נגע בה. חתך רבה בר בר חנה כנף תכלת של טלית אחד מהם, ולא יכלו ללכת ממקומם. אמר לו: שמא נטלת מהם דבר? החזירהו, שכך מקובלני: כל הנוטל מהם דבר אינו יכול ללכת ממקומו. הלך והחזיר, ואחר-כך יכלו ללכת ממקומם.

ככל יצירותיו של ביאליק, הפואמה גדושה בהרמזים למקרא ולספרות חז"ל.

כן ניכרת השפעת המקורות הבאים:[27]

כתב יעקב פיכמן: 'העובדה עצמה, שביאליק הופרה ב"מתי מדבר" משירת מיכ"ל, ונזקק למוטיב שיל"ג טיפל בו - אינה אלא ראיה נוספת, שביאליק ראה חיזוק ליצירה בכל המשך. בעסקי לשון וסגנון, כבר ניתנו לנו כמה מחקרים, המוכיחים כי עם כל חידושה ומקוריותה של יצירה זו, היא גדולה דווקא בזה, שרובה ככולה היא צירופי-דברים וזכרי-דברים מספרות העבר'[29].

בטרם החל לחבר את הפואמה, ביאליק קרא כמה ספרים על המדבר וראה כמה תמונות-נוף של המדבר[29]. ביאליק כתב על חוויה מימי ילדותו: "הייתה ערבת חול, שם היו עולים אנשי-צבא, וזה נתן לי אז מושג על מדבר, וזה נשאר המושג של מדבר לכל ימי-חיי, ואח“כ, כשראיתי את המדבר, מצאתי, שהוא דומה לאותו המדבר"[30]. לדעת יעקב פיכמן, המדבר שראה ביאליק בחזון הוא המדבר כפי שנקבע בליבם מימי ילדותם בקוראם את ספר דברים[31].

פשט היצירה וצורתה

הפואמה "מתי מדבר" כתובה בצורה ובסגנון קלאסיים תוך שימוש במשקל הקסמטרי[32] (ששימש שירה אפית קלאסית), כאשר כל מילה וכל פרט כמו חצובים בסלע, ומצטרפים לציור בהיר, חד ושלם.

היצירה מורכבת באופן מפורש מהפרקים הבאים:

  • פרק-פתיחה המתאר את גופות דור המדבר כענקים אדירים בם נקשו כוחות כבירים לאין-חקר ונדומו לנצח.
  • תיאור חזיוני של המדבר, על חליפות שקט וסופות ודממה, על חולותיו הצהובים ביניהם אין זכר לדור כפירי האדם שנפלו וידומו לנצח.
  • נשר גדול חפץ לנקר בגווייה שבמחנה הפגרים של מתי המדבר, אך נרתע וניחת מפני הוד השלווה ותפארת העוז המתנמנם. ושבה הדממה.
  • פתן-נמר, משרפי המדבר הגדולים, פוגע וסוקר את מחנה הפגרים, ורטט של זעם יעברנו, אך הוא נרתע וניחת מפני הוד השלווה ותפארת העוז המתנמנם. ושבה הדממה ושכבו אדירים ואין מחריד.
  • תיאור ערבות המדבר בליל סהר. אריה נאדר בכוח צועד בטוחות ובא עד המחנה, עומד ומשתאה לתפארת העוז המתנמנם, שואג שאגה המזעזעת את המדבר, ונסוב מאצל הפגרים. זמן רב עוד ירגז המדבר, עד ששבה דממה עולמית כשהייתה. ושכבו אדירים כששכבו, ויובלות על יובלות ינקופו.
  • המדבר קץ ומתעורר להינקם מיוצרו, ומתנשא למולו בסערה. היוצר זועם וכופה על המדבר סופה גדולה. אז דור המדבר מתנער עזוז וגיבור, עיניהם ברקים וידיהם לחרבות, מתמרד וקורא לעלות ההרה: "אנחנו דור גיבורים, דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה אנחנו!". והמדבר ברגע ההוא עריץ איום מאוד.
  • עבר הסער. המדבר נשתתק מזעפו וטהר. וכתחילה נטושים בו ששים-ריבוא פגרים ועל פניהם כעין-האור. פרש עז-נפש רואה את המראה, וסח את מראה-עיניו לאורחת ערביים, שאחד מהם, ישיש "קדוש", מספר את סיפור דור המדבר:

מַחֲנֵה אֱלֹקים זֶה, דּוֹר קְדוּמִים, עַם נֶאְדָּר בָּעֹז, עַתִּיק יוֹמִין:

אָכֵן עַז־נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְּסַלְעֵי עֲרָב עַם־זֶה הָיָה:

הִמְרוּ אֶת־נֶפֶשׁ נְבִיאָם וְגַם בֵּאלֹקיהֶם הִתְגָּרוּ –

וַיִּסְגְּרֵם אֶל־בֵּין הֶהָרִים וַיַּפֵּל שְׁנַת נֶצַח עֲלֵיהֶם,

וַיְצַו אֶת־הַמִּדְבָּר עֲלֵיהֶם וּשְׁמָרָם לְזִכְרוֹן דּוֹר דּוֹרִים... –

וְיִנְצֹר אַלַּהּ מַאֲמִינָיו מִנְגֹעַ בִּקְצֵה כַנְפוֹת כְּסוּתָם!

וּמַעֲשֶׂה בַּעֲרָבִי שֶׁנָּטַל חוּט אֶחָד מִצִּיצִית כְּנַף בִּגְדָם –

וַיִּיבַשׁ כָּל־גּוּפוֹ מִיָּד עַד שֶׁהֵשִׁיב הָאָשָׁם לִמְקוֹמוֹ. –

וְהֵם הֵם אֲבוֹת עַם־הַכְּתָב...

  • פרק סיום לירי בנעימה של מעשייה, הנחתם בשורות הבאות:
מתי מדבר.JPG

פירושים לפואמה

מרגע הופעתה "מתי מדבר" שילהבה והקסימה את המבקרים וההיסטוריונים של הספרות העברית, ביניהם פישל לחובר, יעקב פיכמן, יוסף קלוזנר, אברהם שאנן, ברוך קוורצווייל, אריה לודוויג שטראוס, ש"י פנואלי, ישעיה רבינוביץ, שלום קרמר, מאיר בוסאק, אהרן מזיא, אליעזר שביד, גרשון שקד, ורבים אחרים. היצירה גררה פרשנות אידאית עשירה[33]. בתחילה המפרשים היו תמימי-דעים שהיצירה הסימבולית מסמלת את נצחיותו של עם ישראל. במרוצת השנים, לאחר שנמצאו קשיים בפירושם של סמלים מסוימים בפואמה, או בהבנתה בהתאם לאקלימה ההיסטורי; ומשהובן כי לא נכון לצמצם את סמליה לאלגוריה, דרשוה המפרשים איש איש לפי טעמו, אם ביחס למיתולוגיות קדומות, ואם כיצירה פיוטית הפונה א-ל נושאים פילוסופיים או חברתיים, כגון אפסותו של ילוד-אשה ושל מעשיו מול האינסוף, הדממה ומקומה בעולמו של האדם, המאבק בין משעבד ומשועבד, שירת אנוש הנאבק ושורה עם הטבע ויכול לו, ועוד; או שבכל זאת, לאור אופייה היהודי-לאומי של יצירת ביאליק, דבקו בפרשנות הראשונית תוך חידודה[34].

פישל לחובר פירש את הפואמה כשירת הערצה לכבירי-כוח, לבני-חורין, למשתחררים, אשר חזותה חזות הנצחיות של היהודי בהיסטוריה האנושית. לדעתו, הפואמה תשובה לאגדה הנוצרית על "היהודי הנודד" בה הנצחיות של היהודי היא קללה של נדודים וחוסר מנוחת-עולם; לפיכך ביאליק חיבר אגדה על "היהודי הנצחי" שהוא נצחי בכל, ואינו נודד-עולם של ההיסטוריה, אלא אדרבא שוכן לבטח, במה שמעבר לזמן, ונלחם עם העולם כולו, אף עם נביאיו ואף עם אלוהיו, ואינו מת, אלא הוא כגיבור אדיר נרדם, המצוי בשלווה נצחית. הנשר, הפתן-נמר, והאריה מסמלים את מצרים, בבל ורומי, אומות שפגעו ביהודים בדרכם ההיסטורית ורצו להאבידם. המרד של מתי המדבר אין הוא חטא בלבד, אלא דומה כשייך לטבע הנצחי, הענקי, של עם ישראל, המסוגל להתעורר יחד עם התעוררות הכוחות הכלליים שבעולם. להבדיל משירת מיצקביץ' המלאה תנועה ומרוצה של בעל-תכלית א-ל הבלתי בעל-תכלית, האינסוף, הנצח; בשירת ביאליק יש משאיפת ההתגלמות של כוחות הנצח שהם הווים ונחים[27].

יוסף קלוזנר פירש את הפואמה כאלגוריה ברוח הציונות: אין המדבר אלא הגלות, ואין מתי המדבר אלא בני הגטו החיים באמונתם, ואין החול המכסה אותם אלא הגזרות החיצוניות והמצוות המעשיות, הנשר מסמל את הרדיפות הדתיות, הנחש - עלילות ופיתויים דתיים, האריה - העקות והגבלות וגירושים; מרידת המתים הם התנועות המשיחיות, כאותן של שבתאי צבי, שנידונו לכישלון; וכל היצירה אינה אלא אפותיאוזה של הגלות: מחד הערצה כלפי יהדות הגולה בעלת הכוחות הטמירים, ומאידך המתים אינם אלא מתים ומרידתם לשווא[35] (רוב המבקרים דחו את פרשנותו כמנמיכה את קומתה של היצירה[36]).

לדעת יעקב פיכמן,"מתי מדבר" זה ההמנון הגדול למעפילים, ה’ראשונים לגאולה’, הוא לא פחות מזה אלגיה (קינה) עמוקה על ‘אגדה עתיקה עוד אחת’, שצללה בדממה ששבה ‘וערירי יעמוד המדבר’[37]. כתב פיכמן: 'בשום יצירה אחרת של ביאליק לא ניתן ביטוי עמוק ומחריד יותר לטרגדיה של הגלות... ואותה שעה נרמז כאן גם משהו שאינו משלים עם "מעגל נצח" זה, משהו מדברי כנגד שממת מדבר בו - גדלותו של עולם פלאי, שבדממת חיקו נרדמים גם כוחות אין חקר, כוחות שלא מצאו עוד את תיקונם'[29].

לדעת שלום קרמר, "מתי מדבר" היא קודם כל מערכת של מראות ועלילות, המצטרפת לתמונה דמיונית ומיתית המתקיימת לעצמה, שאי-אפשר למצותה במשמעות אידאית אחידה. הוא מסביר את מהלכה הכללי של היצירה, העומד בסימן התעוררות המתים למרד וכשלונם, כביטוי לחוסר האמונה של ביאליק בפעולה הראוותנית של הציונות ההרצליאנית, המתיימרת לכבוש דברים שלא ניתן לכובשם ולעומת זאת מזניחה פעולות שניתן לעשותן, כמו תחיית הרוח ( ריכוז הכוחות דיבר אל ביאליק יותר מהפעלתם, הצנעתם יותר מאשר הצגתם לראווה, ובתחום הלאומי הכוונה בעיקר לשמירת עברו של העם ומסורתו). לדעת קרמר, "מתי מדבר" אינה שירה לאומית בלבד, אלא גם שירה עולמית. המדבר עצמו אינו רקע אלא גיבור הפועל עם מתי-המדבר כגוף אחד. ביאליק חש בעמקי נפשו בקשרים שבין יסודי הטבע לגורמי החיים, וגילה את ההקשרים העלומים הללו באופן של מיתוס: ייחוס כוחות אמוציונלים כבירים לעולם כולו. הסרת המחיצה בין החי ובין המת, כשהמתים אינם מתים כלל והם עשויים להתעורר לעיתים מזומנות, משמשת יסוד לפואמה כולה. ואם המדבר הוא גיבור הפואמה, הרי הדממה היא הכוח היסודי המניע אותה, הדממה כיסודו של מדבר ויסודו של עולם. הדממה מקיפה את הכל, היא הייתה הווה ותהיה לעולמים, אנו באים ממנה ואנו הולכים אליה[35].

אהרן מזיא כינה את "מתי מדבר" שיר המנון לנצחיותו של עם ישראל, לכוחו החיוני הלא נדלה, למסתורין שבקיומו הבלתי-מנוצח, אשר לא יכלו לו לא שיני הזמן, לא פגעי הדורות ולא חלודת הגלות. מתי המדבר הענקים מסמלים את עם ישראל, ולאו דווקא בגולה. המדבר מסמל את מדבר העמים, כלומר עמי העולם בכלל ובתנאי הגלות בפרט. כשם שבמדבר אין תנאים להתפתחות אורגנית רגילה ובריאה, כך אין מדבר העמים מאפשר התפתחות טבעית ורצויה של אידאת היהדות. כלי הנשק של מתי המדבר מסמלים את הגורמים שהגנו על היהדות: התורה והמוסר היהודי. שלוש החיות מסמלות שלושה אופני התקפה על היהדות. הנשר מסמל אנטישמיות רוחנית "מוסרית", המתגלמת ב"אידאות של אנשי רוח". הפתן-נמר מסמל אנטישמיות שפלה וערמומית המתגלמת באמצעים ושיטות היאות לאספסוף. האריה מסמל אנטישמיות של כוח ממשי, המתגלם בדרכים של שלטון ובעלי-זרוע. התקפות אלו מתנפצות אל "הוד השלווה ותפארת ההוד המנומנם": כוח עצום ובלתי-שכיח טמון בתרבות ישראל, שאינה מוחצת, אינה תוקפת, אינה מתרפקת על שערי זרים, אלא מרוכזת בתוך המחנה המוגבל, המאופק, המתנמנם כלפי חוץ. בתרבותו שוררת כעין שלווה, ואין היא שואפת להתפשטות, מה שיוצרים רושם של חולשה המזמינה את החייתי שבאדם להכות את רוח ישראל, אלא שאז מתברר שאין זו שלווה סתם, אלא הוד בלתי-רגיל, מגונן, מרתיע. כאן ביאליק מבטא את היתרון שיש למוסר על הכוח הפיזי, לרוח על החיל. מרד מתי המדבר אינו מרד ציוני (אמנם ביאליק הטיח בציונות או במנהיגיה דברי תוכחה, אך הוא לא הטיל ספק באופייה ההיסטורי "האלוהי"), אלא מרד לפריקת עול הלאומיות היהודית, מרד במיוחדות האומה, רצון להיות עם ככל העמים, מה שבא לידי ביטוי בתנועת ההשכלה המתבוללת, באנשי "התעודה", ובהיסטוריוסופיה של טשרניחובסקי ששאף לחרוג ממסגרת היהדות המסורתית אל עבר נהנתנות והערצת הכוח הפיזי והיופי החיצוני. הפואמה נחתמת בחשבון היסטורי עם הפוגעים בעם ישראל. ההתחשבות בחלש היא יסוד החברה האנושית. את גמול הפגיעה בחלש גובה ההיסטוריה לאט-לאט, ומשום שעם ישראל הוא החלש בגויים, הרי הפגיעה בו היא הברומטר הרגיש, המצביע על הסופה העתידה להתחולל על ראשי הפוגעים[34].

"מתי מדבר" ביחס ליצירות אחרות של ביאליק

מתי מדבר האחרונים

ל"מתי מדבר האחרונים" (תרנ"ז) ול"מתי מדבר" נושא אחד, אבל הם שונים מאוד זה מזה. "מתי המדבר האחרונים" שיר דידקטי, בו דור המדבר מתואר כעבדים נחשלים, והמדבר מסמל את מדבר-העמים או הגלות, שיר שחובר מתוך כוונה פובליציסטית של ביאליק לייסר את בני-דורו על הפזיזות וחוסר הזהירות וחוסר השלמות במעשה יישוב ארץ-ישראל, שלא ברוח "בני משה" ומנהיגם, אחד העם. לעומת זאת, "מתי מדבר" שיר אפי רב עוז וגבורה, בו דור המדבר מתואר כענקים אדירים, המדבר הוא אטמוספירה נצחית, והקשר עם הזמני איננו אפילו טפל[27].

מתוך "מתי מדבר" (אחיאסף, תרס"ב)

המתמיד

הן "המתמיד" והן "מתי מדבר" עוסקות בייחודו של עם ישראל. בנפשו של ביאליק התרוצצו הריאליסט עם הרומנטיקן[38]. הרומנטיקן שבו משכהו אל העבר, אך הריאליסט שבו עיכב אותו מלהרחיק בדרכו זו יותר מאשר עד העבר הקרוב, שבמידה ידועה היה עוד בבחינת ריאליות. כך בפואמה "המתמיד", העוסקת בבית המדרש, הריאליסט גובר על הרומנטיקן; אולם בפואמה "מתי מדבר" ניצח הרומנטיקן, והריאליסט היה רק עוזר טכני, אזי המשורר הגיע למרום עצמותו[39].

הבריכה

"מתי מדבר" ו-"הבריכה" (תרס"ה) הן פואמות תיאוריות בעלות מבנה דומה. "הבריכה" שירה לירית בנימה אישית. "מתי מדבר" שירה אפית "אובייקטיבית". "הבריכה" מוקדשת לבעיה אוניברסלית: האדם והעולם, האדם והטבע, דמיון ומציאות, שירה ולשונה; "מתי מדבר" קודש לעם ישראל[34]. לגבי "מתי מדבר", אפשר לייחס משמעות סמלית לתיאור של נוף המדבר, אך אי-אפשר שלא לתפוס אותו כפשוטו - כנוף חיצוני ריאלי. לגבי "הבריכה", להפך: אפשר לייחס את התיאור לנוף חיצוני ריאלי, אך אי-אפשר שלא לתפוס אותו כסמלי, כביטוי התרשמות דמיונית של מי שמתבונן בו[40]. מאידך, "הבריכה" השתקפות רומנטית אלגורית לירית של בריכת-יער ממשית; "מתי מדבר" שירת-אגדה סימבולית המתוארת בבהירות-מדבר[41].

מגילת האש

"מתי מדבר" קרובה ברוחה לפואמה "מגילת האש", שביאליק חיבר כעבור שלוש שנים. שתי היצירות כתובות בסגנון עתיק, מבוססות על אגדה, ומהוות חזיוניות סמליים עמוקים על עם ישראל. אלא שאם לדעת רוב המבקרים, "מגילת האש" מורכבת מחלקים שאינם מצטרפים לדבר אחד, אם תוכנית ואם צורנית; הרי ש"מתי מדבר" שלמה בתוכנה ובצורתה ובסגנונה. לא בכדי ביאליק, ומבקרים רבים, החשיבו את "מתי מדבר" לגדולה ביצירותיו.

כתב ישורון קשת: 'הגרנדיוזיות הפלסטית שב“מתי מדבר” והגרנדיוזיות הלירית של “מגילת האש” יש להן יסוד משותף, והוא היסוד הרגשי המזוקק שבשתי הפואמות הללו, אותו טעם לירי של יוצא מן הלב, שאינו אלא היסוד האמוציונאלי של שירת־היחיד, שאותו מניח ביאליק תמיד גם ביסוד הקונצפציה ההכרתית של תוכן רעיוני בשיר"[42].

הערכת היצירה

"מתי מדבר" נחשבת לשיא ביצירתו של ביאליק ובספרות העברית בכללה. הפואמה הרטיטה את ליבותיהם של בני הדור כשיר מרד וגבורה[43], גם הקסימה את הדורות הבאים. קסמה נובע מתוכנה העמוק הבלתי-רגיל, משלמות צורתה, מתפארת הביטוי ועוז התיאור, מחזון המדבר, מהסמליות המרשימה, מהגרנדיוזיות הפלסטית, מהרגשת הרוממות שהיא משרה, מהטעם הלירי היוצא מן הלב, מהדיוק המרבי בפרטים, מההוד הדומם[29][34][42][44].

כתב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: 'ב“מתי מדבר” וב“משא נמירוב” נמצאים אנו בעולם מופלא; דברים כאלה נולדים ואינם נעשים, אינם נעשים בידי אדם בלי מתנת אלוקים כבירה'[45].

יעקב שטיינברג מנה את "מתי מדבר" עם יצירות בודדות בשירת העולם ובספרות העברית שלאחר המקרא, הטבועות בחותם מיוחד: "כל שורה בהן מעידה על צמצום הנפש של היוצר. כי בשביל שמשורר יגיע למדרגה כזאת לא די לו בכוח הדמיון ובכוח ההתרגשות, לא די לו שידע לתאר את הדברים במילים נחשבות, לא די לו גם בזה שיהא מחונן בכישרון, כלומר, שידע להבדיל בין טפל לעיקר. אל כל זה צריך שהמשורר ידע עוד דבר אחד נוסף, והוא: לראות כל דבר באופן כזה, שיהיה קשר של שיתוף‑חיים בין הרואה ובין מראה העיניים!"[46].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על פי לשון ספר במדבר, פרק י"ד, פסוק כ"ז: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת"
  2. ^ על פי לשון ספר שמות, פרק י', פסוק ט"ו: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל-הָאָרֶץ"
  3. ^ על פי לשון ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק י"ג: "וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן"
  4. ^ על פי לשון ספר תהלים, פרק ל"ו, פסוק י"ג: "שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן"
  5. ^ על פי לשון מגילת שיר השירים, פרק א', פסוק ה': "כְּאָהֳלֵי קֵדָר"
  6. ^ על פי לשון תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"ג עמוד ב': "מת המוטל בחמה"
  7. ^ על פי לשון ספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק ל': "וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ"
  8. ^ על פי לשון ספר יהושע, פרק ה', פסוק ב': "חַרְבוֹת צֻרִים"
  9. ^ על פי לשון רבי עובדיה ברטנורא בפירושו ל משנה, מסכת ביצה, פרק א', משנה ב': "נעוץ בעפר"
  10. ^ על פי לשון משנה, מסכת ברכות, פרק ה', משנה א': "כובד ראש"
  11. ^ על פי לשון ספר במדבר, פרק ו', פסוק ה': "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ"
  12. ^ על פי לשון ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק נ': "עַז פָּנִים"
  13. ^ על פי לשון ספר תהלים, פרק י"א, פסוק ו': "וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם"
  14. ^ על פי לשון ספר יחזקאל, פרק ג', פסוק ח': "מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם"
  15. ^ על פי לשון ספר משלי, פרק ג', פסוק י"ט: "כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה"
  16. ^ על פי לשון ספר ירמיהו, פרק ד', פסוק ז': "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ"
  17. ^ החזרה הכפולה על השורש פתל כפי לשון ספר בראשית, פרק ל', פסוק ח': "נַפְתּוּלֵי אֱלֹקים נִפְתַּלְתִּי"
  18. ^ על פי לשון משנה, מסכת שבת, פרק י"ב, משנה א': "המכה בקרנס על הסדן"
  19. ^ על פי לשון ספר איוב, פרק ל"ד, פסוק כ"ד: "כַּבִּירִים לֹא-חֵקֶר"
  20. ^ על פי לשון ספר ירמיהו, פרק מ"ט, פסוק כ"ו: "וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ"
  21. ^ על פי לשון ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוק ו': "וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר"
  22. ^ על פי לשון תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ג עמוד ב': "כתב שעל גבי הקבר"
  23. ^ על פי לשון ספר ישעיהו, פרק כ"א, פסוק י"ז: "וּשְׁאָר מִסְפַּר קֶשֶׁת"
  24. ^ על פי לשון ספר זכריה, פרק ז', פסוק י"ב: "וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר"
  25. ^ מסכת סנהדרין י ג; תוספתא סנהדרין פרק יג, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי עמוד ב, תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י, הלכה ד.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף ע“ג עמוד ב – דף ע“ד עמוד א
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 פישל לחובר, "מתי מדבר האחרונים" ו-"מתי מדבר", כנסת דברי סופרים לזכר חיים ביאליק ה, ת"ש (1940)
  28. ^ אסתר נתן, ענקים מאובנים מקיצים: על הקבלה בין שיר של סולוביוב לפואמה 'מתי מדבר', דפים למחקר בספרות 6/5, 1989, עמ' 114-99
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 29.3 יעקב פיכמן, על ביאליק, דבר, 10 ביולי 1936
  30. ^ חיים נחמן ביאליק, משהו על "מגילת האש". ישראל כהן כתב: "אכן, המדבר שנחזה על-ידי המשורר נורא-הוד יותר ונאמן יותר למציאות מן המדבר הממשי, כפי שנראה ונחקר על-ידי סתם בני אדם, שנהירים להם שביליו וצורתו בתכלית הנהירות".
  31. ^ יעקב פיכמן כתב: "לפני כמה שנים עברנו בשיירה אותו מדבר שהוא מצייר, והרושם הראשון היה: הנה הנוף של 'מתי מדבר': כל כך דמה המדבר, שעברנו בו מסלע-אדום עד עקבה, במראות פלאיו לזה, שניתן לנו ב'מתי מדבר'. אבל לאמיתו של דבר, שליט כאן נוף אגדי, נוף-גבורה של המדבר - לא כפי שנחקר על-ידי המשורר, כי אם כפי שנקבע בלבנו ובלב המשורר מימי ילדותנו, בקראנו בספר דברים על המדבר הגדול והנורא".
  32. ^ לפי דן מירון, במעשה כתיבת ‘מתי מדבר’ היה משום היענות לאתגר של טשרניחובסקי, לא רק בתחום התחרות עימו ביצירת שירה של הקסמטרים דקטיליים, אלא גם בניסיון להעלות מוטיב מיתולוגי של גבורה מרדנית על רקע של נוף קדומים.
  33. ^ לדעת מאיר בוסאק, הפרשנות האידאית העשירה, שהוקדשה ל"מתי מדבר", מסתעפת לשני כיוונים: א. קונסטרוקציות-על, שבסיסן התרשמויות כלליות-הגותיות; ב. הסברים אלגוריים על סמך ניתוח טקסטואלי של מרכיבי הפואמה.
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 34.3 אהרן מזיא, ביאליק האחד: בסובכי פרשנות ומחקר, תל-אביב: רשפים, תשל"ח
  35. ^ 35.0 35.1 שלום קרמר, "מתי מדבר" - דמות או סמל, מאזנים, תמוז תשכ"ד (יולי 1964), עמ' 143-134
  36. ^ לדעת שלונסקי, עשה קלוזנר פלסתר את יצירת ביאליק הגדולה, בכתבו לה פירוש אלגורי, כפי שעשו חז“ל ל”שיר השירים". “הוי קלויזנרים, קלויזנרים!” כתב שלונסקי, “עד מתי אתם עושים את האמנות פלסתר?"
  37. ^ יעקב פיכמן, סופרי אודסה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"א
  38. ^ יוסף האפרתי הרחיב על תפיסת החיים החזונית, תמימה או רומנטית, מול התפיסה הריאליסטית המפוכחת ביצירת ביאליק במאמרו "'מתי מדבר' - פואמה תיאורית", סעיף 5.3.
  39. ^ ישורון קשת, קרן חזות: פרקי ביקורת לאומית - על הראשונות ועל האחרונות, ירושלים: ראובן מס, 1966
  40. ^ יוסף האפרתי, "מתי מדבר" - פואמה תיאורית, סעיף 2.2., הספרות א, אוקטובר 1973
  41. ^ ישורון קשת כתב: ב“בריכה” וב“מתי־מדבר” יוכיח: השכינה, שלחשה את אלה על אוזן משוררנו הגדול, שכחה לרגע כי בגלות היא!
  42. ^ 42.0 42.1 ישורון קשת, מאמרים ומסות: על ח. נ. ביאליק, ירושלים: ראובן מס, 1968
  43. ^ אגרות ז'בוטינסקי, כרך א ע' קנג. ישורון קשת כינה את "מתי מדבר" שירת הדור!
  44. ^ מרדכי רבינזון, השירה הלאומית, וילנה: רוזנקרנץ ושריפטזטצר, תרפ"ג
  45. ^ מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, דברי ביקורת, בספרות היפה, ג
  46. ^ יעקב שטיינברג, כל כתבי יעקב שטיינברג - השורה, תל אביב: דביר, 1959
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מתי_מדבר&oldid=2521048"