סיום מסכת

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נוסח ה"הדרן" ותפילה לעילוי נשמה, בסדר משניות מהמאה ה-19

סיום הוא אירוע חגיגי הנערך לרוב במניין (לפחות), המציין סיום ספר משמעותי של תלמוד תורה, לרוב סיום מסכת גמרא או סדר משניות אך לעיתים גם ספרים אחרים[1] כגון תנ"ך עם מפרשים. סעודה הנערכת מעמד של סיום, נחשבת סעודת מצווה.

המקור המרכזי למנהג הוא דברי אביי במסכת שבת:

ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא יומא טבא לרבנן

מבנה האירוע

  1. סיום המסכת – המסיים, או, במקרה של קבוצת מסיימים, נציג מטעמם, מקריא את סופה של המסכת, ומסבירהּ במקרה הצורך, על מנת לשתף את כל הנוכחים בסיום.
  2. אמירת טקסט קצר המכונה "הדרן" ואמירת קדיש.
  3. סעודת מצווה - לחלק זה אין כללים נוקשים, והסעודה עשויה להיות ארוחת פאר חגיגית בת אלפי משתתפים, או מספר חברים מצומצם עם מעט משקה ומיני מזונות. כאשר מדובר בסעודה חגיגית, נהוג לרוב להתחיל את הסעודה מראש, והסיום עצמו נערך תוך כדי הסעודה.
  4. דבר תורה – אם המסיים מסוגל לכך, נהוג שהוא אומר דבר תורה בעניינים הנוגעים למסכת. דבר התורה נקרא אף הוא "הדרן", ובספרות התורנית קיימת מעין סוגה של ספרים הנקראים "הדרנים" המקבצים דברי תורה כאלה.

מקורות המנהג ודינים

המקור המרכזי למנהג זה הוא אמרתו של אביי (ראה בפתיח), ראש ישיבת פומבדיתא, שכשהיה רואה תלמיד שהשלים את מסכתו, היה עורך יום חג לכל חכמי הישיבה.

הרמ"א אף פסק כי: "כשמסיים מסכת, מצווה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצווה"[2], והביא מקורו מדברי הנימוקי יוסף: "ומפני שבאותו היום שהוא מנהג לשמוח בעניין מצווה עד שכשהשלימה, עושין שמחה ומשתה ויום טוב" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ג, עמוד ב', בדפי הרי"ף)

מקור נוסף לסיום הם דבריו של רבי יצחק במדרש, המתייחסים למעשיו של שלמה לאחר שנעשה לחכם מכל אדם:

"ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו".[3] אמר ר' יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".

קהלת רבה, א, א

וכן טעם שניתן על ידי רבי שלמה לוריא, שלקח את העקרון הנלמד מחגיגת ט"ו באב, שאחת הסיבות שניתנו לה בגמרא היא שזה היום שבו מסיימים לכרות עצים לשימוש במזבח העולה[4] והחילו אף על סיום מסכת.[5]

סיום על חומש או על נביא

כיום נהוג לעשות את מרבית הסיומים על סיום לימוד מסכת. אך מצאנו שלימוד ספרים נוספים חשובים נחשב אף הוא סיום, ובמקרה של לימוד מעמיק של ספרים מהתנ"ך, אף חשוב יותר מסיום מסכת גמרא.

במסכת ברכות מספרת הגמרא:

רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב (כאשר היה מסיים ללמוד את ספר איוב) אמר הכי (אמר כך) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה: "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו" (מגילת קהלת, פרק ז', פסוק א')

והפני יהושע כתב לבאר הגמרא הזו: "כד (כאשר) מסיים ספרא דאיוב, היה רגיל לעשות סעודת סיום כדאשכחן בשבת (דברי אביי לעיל) דאפילו בסיום מסכתא הוי עבדי יומא טבא לרבנן" ומדבריו משמע שסיום נביא כמו איוב חשוב אף יותר מסיום מכסת.

דברים דומים כותב האגרות משה (או"ח, חלק ב, סימן יב): "ללימוד רבי יוחנן לתלמידיו שהוא לדרוש כל תיבה ואות וקרי וכתיב שזהו עיקר תורה שבעל-פה לדרוש הקראי, בין להלכה, בין לאגדתא, שסיום לימוד ספר מקרא זה הוא עוד יותר ראוי להחשיב כסעודת מצווה מסיום מסכת". כלומר שלומדים חומש או נביא עם פירושים ודורשים אותו כראוי עם דברי רבותינו, חשוב הוא אף יותר מסיום מסכת.

רבי שלמה קלוגר פוסק (או"ח שפו) כדברי האגרות משה שאם אדם לומד נביא בודד (ולא את כל הנביאים) אז ישנו חילוק בדין, שאם לומד שלא לשמה, רק כדי לעשות סיום, אין זו סעודת מצווה, מה שאין כן בלימוד איזו מסכת גדולה אפילו ללא מפרשים ועיון, שבכל זאת נחשב לו סעודת מצווה. אבל אם לומד בעיון, אפילו נביא "קטן בקפיטלין" (מעט בפרקים), היינו שאפשר לסיימו מהר יחסית, ודאי נחשב סעודת מצווה.

בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א, סימן ש) כתב שבשעת הדחק ניתן להקל גם בסיום של לימוד "מתוכנן" (לשם הסיום עצמו) של ספר מהספרי התנ"ך, אפילו אם הוא נלמד עם פירוש רש"י בלבד.

דינים נוספים

יש אומרים שאין אומרים תחנון בבית כנסת שעתיד להתקיים בו סיום באותו היום[6]. אחרים פסקו שאומרים בו תחנון[7].

בש"ך כתב שבכדי לערוך סיום יש לשייר חלק קטן מתוך המסכת, שנלמד במעמד הסיום עצמו.

שו"ת מנחת יצחק[8] מציין שאין צורך ללמוד את המסכת כסדר, אלא אף מסכת שנלמדה שלא כסדר יש לערוך סיום עם גמר הלימוד.

יש פוסקים שהדגישו שיש לשייר חלק מתוך המסכת שאינו קשה מידי, באופן שאחרים השומעים את הסיום יוכלו להבין את הנלמד, ולהשתתף בכך בסיום[9]. הדבר חשוב במיוחד בסיום לעניין תענית בכורות או באכילת בשר בתשעת הימים, כאשר אחרים חייבים להשתתף בסיום על-פי דין.

ההדרן

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדרן

לאחר סיום המסכת, נאמר טקסט קצר, המכונה בשם "הדרן" על שם תחילתו. הטקסט כולל כעין התחייבות לחזור על החומר הנלמד, סגולות נגד השכחה, דברי שבח והודאה העוסקים בלימוד התורה, וחותם באמירת נוסח מיוחד של קדיש.

סעודת סיום

מנהג עתיק הוא שלא רק אלו שלמדו את המסכת משתתפים בסעודת המצווה, אלא כל מי שיש לו נגיעה כלשהי ללימוד משתתף בשמחה. רבי משה מינץ מוסר[10] כי בזמנו היה מנהג שבעלי הבתים שבעיירה היו מתקבצים לישיבה עם תחילת לימוד המסכת ובסופה.

באותו מקום, כותב הרב מינץ כי כשמגיעים לקראת סיום המסכת, אין לסיימה, אלא יש לשייר מעט בסוף, כדי שניתן יהיה לקיים את סעודת המצווה כיאות, בזמן הראוי לכך. דברים אלו היוו פתח לדיונים מספר בין האחרונים בדין זה, שכן סיום המסכת היא הצורה הנוחה ביותר להבטיח שסעודת מצווה תתקיים במועד מסוים, כגון המנהג שבכור שאכל בסעודת מצווה פטור מתענית בכורות למשך שאר היום, או מנהג חב"ד וגור[דרוש מקור] לדאוג לכך שיתקיים סיום מסכת בכל יום מימי תשעת הימים ובכך לבטל למעשה את איסור אכילת הבשר.[11]

סיום מסכת באירועים שונים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ימי בין המצרים#מנהג סיומי מסכת

נהוג ברוב עדות ישראל, שבכורות מתענים בערב פסח תענית בכורות, זכר להצלתם ממכת בכורות. אולם בפועל, נהוג להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסעודת מצווה של סיום מסכת. לכן, נערכים במקומות רבים סיומים בערב פסח.

בשנים האחרונות התפתח מנהג שנערים מסיימים מסכת בחגיגת בר המצווה שלהם.

פעמים רבות נהוג לעשות סיום מסכת שנלמדה לזכר נפטר באזכרה ב-30 למותו, או לאחר שנה למותו.

חסידי חב"ד נוהגים לכוון לסיים מסכת במיוחד בתשעת הימים, לפי הוראת האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. סיום על ספרי נביאים לעניין תענית בכורות?, באתר דין
  2. יורה דעה, רמ"ו, כו'
  3. מלכים א, ג, טו
  4. בבלי בבא בתרא, קכא, ב
  5. ים של שלמה על מסכת בבא קמא, סוף פרק ז'
  6. יביע אומר, חלק ד, סימן יג
  7. שו"ת ציץ אליעזר חלק יא, סימן יז, חלק ו
  8. ח"ב, סימן צג, חלק ד
  9. בן איש חי, צו א, כה
  10. שו"ת מהר"ם מינץ, קיט
  11. כרמז לכך מביאים הם את האימרה סיום מסכת אין לעשות, שהם ראשי התיבות סמא"ל שמו הקבלי של השטן שמשמעותן, שרצונו הוא להרבות בעצבות ולא לסיים מסכתות.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0