פנחס כהן גן
 | |
| פנחס כהן גן (1978) | |
| לידה |
3 בנובמבר 1942 (גיל: 81) מקנס, מרוקו |
|---|---|
| תחום יצירה | |
פנחס כהן גַּן (נולד ב-3 בנובמבר 1942) הוא אמן ישראלי. חתן פרס סנדברג (1979), פרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית מטעם משרד התרבות (2005) ופרס ישראל לציור (תשס"ח, 2008).
קורות חיים
פנחס כהן גן נולד בשנת 1942 בעיר מקנס שבמרוקו למשפחה יהודית שומרת מצוות מהמעמד הבינוני-גבוה. אביו, משה הכהן, היה צייר שהפסיק מלאכה זו כדי לפרנס את משפחתו כסוחר, ואמו, רבקה לבית גן, שמשה כמורה לצרפתית. הוא למד בתלמוד תורה, שבו לימדו גם חשבון.[1] בשנת 1949 עלה לישראל ביחד עם הוריו וארבעת אחיו באונייה "קדמה", וגדל בקריית ביאליק, בשכונה של יוצאי גרמניה. בנעוריו עבד כהן גן בבנייה, כדי לעזור לפרנסת המשפחה. לימים תיאר בדיעבד את תחושת הבידוד שחש כמזרחי בחברה הישראלית בתקופת ראשית הקמת המדינה.[1] כבר בעת נעוריו נמשך לאמנות ולמד פיסול אצל אהרון אשכנזי.
ב-1954 הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר" והמשיך להדריך בה עד לגיוסו לצה"ל.[1] את שירותו הצבאי עשה בנח"ל. בשנת 1962 עזב את קיבוץ להבות הבשן ועבר לירושלים, שם החל ללמוד בבצלאל, אולם נאלץ להפסיק את לימודיו לאחר כשבוע עקב מצוקה כספית. עם שובו לחיפה למד רישום אצל מרסל ינקו ופיסול אצל מיכאל גרוס במסגרת סמינר אורנים. בשנת 1967 החל בשנית את לימודיו בבצלאל. ב-1968, במהלך לימודיו, נפצע בפיגוע בשוק מחנה יהודה.
פעולות, 1972-1975
במהלך שנות השבעים יצר כהן גן שורה של "פעולות", חלקן בעלות אופי של מיצג. ב-2 בפברואר 1972 נפתחה תערוכה של 20 תחריטים פרי יצירתו ברפת של קיבוץ נירים. העבודות, שנתלו מעל שקתות הפרות, עשו שימוש בטכניקות של תחריט צילומי לצד אקווטינטה. נושאי העבודות כללו דימויים כגון בתים או דמויות אדם ובחלקם הוסיף כהן גן חוטים צבעוניים שהודבקו לנייר.[2] פרסומה של התערוכה, כניסיון לשבירת הרגלי הצפייה באמנות, לצד האופי האנקדוטי של האירוע, גרמו לפרסומו של כהן גן ולהצגה של עבודותיו בגלריה דוגית בתל אביב.[3]
פעולות אחרות נשאו אופי אוונגרדי יותר, בכך שלא העמידו במרכזם אובייקט אמנותי שמרני. כחלק מ-"פרויקט ים המלח", שנוצר בין השנים 1973-1972 חיבר כהן גן שרוולים עשויים פלסטיק למעיין באזור עין רואר, דרומית לעינות צוקים (עין פשחה), הגיעו עד למי ים המלח וצפו עליהם. בתוך בשרוולים גידל כהן גן דגים כסמל לניתוק תרבותי ולניסיונות השתלבות עקרים בנוף.
פעולות אחרות נשאו אופי פוליטי חד יותר. ב-"פעולה במחנה הפליטים ביריחו" (10 בפברואר 1974), לדוגמה, הקים כהן גן אוהל במחנה הפליטים שליד יריחו. ב"נגיעה בגבול" (7 בינואר 1974) הטמין כהן גן מטילי ברזל ועליהם נתונים דמוגרפים על מדינת ישראל והטמין אותם בארבעת גבולותיה של המדינה, במקום בו נעצרו על ידי כוחות הביטחון. פעולות אלו ואחרות הוצגו בשנת 1974 בתערוכה במוזיאון ישראל.[4]
בעוד התוכן הגלוי של עבודות אלו מרמז לשאלות פוליטיות, הרי ששאלות של זרות, הגירה, פליטות ושל מצבים נפשיים, המבוטאים בשאלת הממד העדתי בחברה הישראלית, מהווים את תוכנם הסמוי.[5]
בשנת 1974 הכיר את בת זוגו האדריכלית מרת איה ולד, בפתיחת תערוכתו של רוברט ראושנברג במוזיאון ישראל. השניים היו בקשר עד לשנת 1980.[1]
אדם-צורה-נוסחה, 1975-1985
במחצית השנייה של שנות השבעים שהה כהן גן בארצות הברית לשם לימודים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בין היתר למד אצל היסטוריון האמנות מאיר שפירו (Meyer Schapiro). בתקופה זו הציג כמה תערוכות בגלריה של ברטה אורדנג ובגלריות של מקס פרוטץ' (Max Protetch) בניו יורק וושינגטון די. סי.. חלק מן העבודות נוצרו על מפות שולחן שנרכשו ממלון שפשט רגל.[6]
האמנות שיצר כהן גן החל מתקופה זו זנחה את "הפעולה" המושגית לטובת אובייקטים אמנותיים מסורתיים יותר. החל משנת 1976 הרבה כהן גן ליצור הדפסים, כדוגמת "כיווני הרוחות בים-המלח: ערב, צהרים, בוקר" במרכז ברסטון לגרפיקה. בשנת 1978 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה גדולה של עבודות החדשות בשם "יצירות לאחר המושג". שרה ברייטברג סמל, אוצרת התערוכה, הציגה את יצירותיו החדשות של כהן גן, כמבטאות את האכזבה שמן הצירוף של מדע ואמנות, צירוף שאפיין את יצירתו המושגית והמוקדמת של כהן גן.[7] עם זאת טען כהן גן כי הוא אינו מעוניין להתרכז באיכותה הגרפית של יצירת האמנות, כי אם בניסיון ל"צמצום המרחק שבין הרעיון לבין ביטויו החזותי".[8] בעיני הביקורת האמנותית נתפשו העבודות כ-"ציור מושגי"[9] וכנסיגה מן המושגיות החמורה של עבודתו המוקדמת של כהן גן. אדם ברוך העיר על תערוכתה זו כי כהן גן מבקש ליצור "תמונת אידאה" אנושית.[10]
מוטיב שגור בעבודת היה העימות שבין 'אמנות' ל'מדע'. עימות זה סימל את מה שכינה כהן גן כ"תורת האמנות היחסית" - אפיסטמולוגיה במסגרתה חוקי היצירה האמנותית נתפשים כמערכת ייחוס דינמית של תרבות וחוקי טבע משתנים.[11]
בסדרת העבודות "עימותי נוסחה וציור" (1982), לדוגמה, השתמש כהן גן בחלוקה של משטח העבודה לשניים. בחלקן העליון של העבודות יצר כהן גן ציור אקספרסיבי ועשיר בצבע ובו שיבץ דימויים של דמויות אדם אנונימיות, שהיוו חידוש באמנות על רקע הגישות המושגיות בציור ובאמנות בישראל ובארצות הברית. בחלקן התחתון הופיעו דימויים של גופים תלת ממדים ונוסחאות על רקע לבן.[12] הנוסחאות היוו ביטוי לטקסטים טקסטים פילוסופיים-אסתטיים, בהם פירק כהן-גן את מעשה האמנות ליחידות ולהקשרים ביניהן, והציג אותן כמערכת לשונית-מתמטית.
בעבודות אחרות מתקופה זו, כגון "המדע האחר באפור" (1982) או "פארדיגמה ישראלית של הבן האובד מס' 1" (1982), מופיע ריבוי של דמויות. מרדכי עומר העיר על יחסי הדמויות והרקע בעבודות אלו כי הם יוצרים חלל אטום, שעל אף מוחשיותו היינו "בלתי-ניתן לחישה".[13]
ביטוי נוסף לעיסוק בתפיסת החלל הופיע בעבודות כגון אלו שהוצגו בסדרת התערוכות "ציור שטח, ציור חלל, ציור תהום" (1981) בגלריה גימל בירושלים ובמיצב "רישומי תדמית המשטח הלא ישר, או ציור לקידום בעיה מס' 457617" (1981) בגלריה נעמי גבעון בתל אביב. במיצב זה בנה כהן גן גופים הנדסיים משוכללים, עשויים מסגרות עץ המחופים בבדי ציור צבועים שהיוו ניסיון לבדיקת הקונבנציות של הגאומטריה האוקלידית, כביטוי לעיסוק באפיסטמולוגיה של האמנות.
עיבוד ההיסטוריה
במחצית שנות השמונים המיר כהן גן את דימוי הדמות האנונימית בדימוי של ראש חסר גוף.[14] השימוש בדמות מרחפת זו אפשר גם שינוי של הקומפוזיציה ביצירותיו של כהן גן, שהפכה אקספרסיבית יותר. הראש הכרות, טען מרדכי עומר, מהווה ביטוי לחוסר האיחוי שבין גוף ונפש.[15] במקומות בהם המשיך כהן גן להשתמש בדמות מלאה, הופיעה זו כרישום קווי, בדומה ל"דמויות גפרורים".[16]
אף על פי שכבר בעבודותיו המוקדמות הופיעו בעבודותיו התייחסויות לאירועים פוליטיים וחברתיים, במהלך שנות השמונים והתשעים מופיעות ביצירותיו התייחסויות נרחבות יותר אל אירועים היסטוריים. בריאיון עיתונאי טען כהן גן כי "כל התפלספות על בעיה אנושית כואבת עושה מזה בעיה אסתטית".[16]
לצד התייחסות אל העימות בין מזרח למערב בתרבות, הקדיש כהן גן מקום נרחב ביצירותיו אל השואה. בשנת 1988, לדוגמה, ערך ביחד עם קבוצת סטודנטים הפגנה אל מול בניין המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שהציג באותה עת תערוכה של האמן הגרמני אנסלם קיפר (Anselm Kiefer). הקבוצה הניפה שלט ובו האימרה "אנסלם קיפר הוא הצייר שאדולף היטלר לא היה", במטרה למחות על תהליך הלגיטימציה שעברה גרמניה, בחסות יצירתו של קיפר.[17] בין התייחסויות האמנותיות בולטת העבודות בתערוכה "ואלה שמות", שהתקיימה באוקטובר 1992 במסגרת הביתן הישראלי לביאנלה לאמנות באיסטנבול, טורקיה. במסגרת התערוכה הציג כהן גן רישומים המוקדשים לקהילות יהודיות, מאירופה ומן המזרח הקרוב, שנחרבו בשואה.[18]
ב 1 באוקטובר 1989 הועלה לדרגת פרופסור חבר בבצלאל.
בשנת 1992, בעקבות תרומה של 300 עבודות למוזיאון תל אביב, נפתחה בביתן הלנה רובינשטיין תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו על נייר. באותה עת שהה כהן גן בפריז, צרפת, שם קיבל סטודיו לחצי שנה בקריית האמנים "הסיטה".[19]
במקביל לעבודתו כאמן, המשיך כהן גן לכתוב בשנים אלו כתבים בנושא אסתטיקה ובהם התייחסויות ביוגרפיות שונות. על המרכזיים שבם נמנים ספר האמן שהוציא כהן גן בשנת 1991 בשם "מילון תחביר הציור והפיסול", ובו מילון פיקטיבי של 200 ערכים המתורגמים לשש שפות.[20] והספר "אמנות, משפט והסדר החברתי", ובו תיעוד של מאבק משפטי שניהל כהן גן החל משנת 1993, כנגד בצלאל במטרה להשוואת תנאיו של פרופסור לאמנות לזה של פרופסור למדעים.[22]
בשנת 1995 זכה כהן גן בפרס דיזנגוף על מפעל חיים, ובשנת תשס"ח זכה בפרס ישראל לציור.
גלריה
רישום פעולה מס' 1, 1973
הֶדבּק, חריתה, דיות ואקריליק על נייר
אוסף מוזיאון ישראל
ערכת עזרה ראשונה (של צבעי היסוד), 1974
צבעי שמן, קולאז' ובולים על נייר
אוסף מוזיאון ישראל
דמות, צורה, נוסחה, 1976
דיו, דיו אדומה ושריטות על גליונות נייר עיתון
אוסף מוזיאון ישראל
דמות וצורה מקבילה עם מדף אדום, 1978
צבעי-שמן על בד, קרטון ועץ
אוסף מוזיאון ישראל
זיכרונות A (עם הקובייה ההונגרית), זיכרונות B, 1994
טכניקה מעורבת
אוסף מוזיאון ישראל
ארכיטקטורה אוטופית (פרט), 2002
ברזל
אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פנחס כהן גן |
- פנחס כהן גן, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- מידע לאספנים אודות פנחס כהן גן, באתר עסקי אמנות
- פנחס כהן גן, באנציקלופדיה אביב חדש, כרך 9
- פנחס כהן גן, קורות חיים באתר פרס ישראל
- נימוקי השופטים להענקת פרס ישראל לפנחס כהן גן, באתר פרס ישראל
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ראו: ברושי, עודד, "פנחס כהן-גן: אני בעצמי אסכולה", חדשות, 16 במרץ 1990.
- ^ ראו: "תערוכת תחריטים של פנחס כהן-גן", מעריב, 4 בפברואר 1972; קפלן, דבי, "מוזיאון בשר ודם", פי האתון, 9 בפברואר 1972.
- ^ ראו: בן-שאול, משה, "סיור בתערוכות", מעריב, 1 ביוני 1972, עמ' 28.
- ^ ראו: פנחס כהן גן, פעילויות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1974.
- ^ ראו: גינתון אלן (אוצרת), העיניים של המדינה, אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 41. וגם: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 288.
- ^ ראו: בריטברג, שרה (אוצרת), פנחס כהן גן, מוזיאון תל אביב, 1978, עמ' 8.
- ^ ראו: בריטברג, שרה (אוצרת), פנחס כהן גן, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1978, עמ' 7.
- ^ Lewise, Jo Ann, "Galleries", The Whashington Post, November 2, 1976
- ^ ראו: רפופורט, טליה, "אדם-צורה-נוסחה", דבר, 24 במרץ 1978
- ^ ראו: ברוך, אדם, "פנחס כהן-גן: בנקודה הכי קרובה לעתיד", ידיעות אחרונות, 10 במרץ 1978
- ^ ראו: כהן גן, פנחס, מתאמים באמנות היחסית, כהקדמות להנחות היסק בציור, [חמו"ל], 1978-1975, עמ' 2.
- ^ ראו: מנור, דליה, "פנחס כהן-גן - ציור ואנטיתיזה", קול ירושלים, 5 בדצמבר 1986.
- ^ עומר, מרדכי (אוצר), פנחס כהן גן 1983, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, חיפה והמשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, קיבוץ עין חרוד, 1983, עמ' 8
- ^ ראו: עפרת, גדעון, אופקים רחבים, 120 שנות אמנות ישראלית, הוצאת קרן וינה-ירושלים לאמנות ישראלית, 2012
- ^ ראו: עומר, מרדכי,פנחס כהן גן – הדפסים 1988-1968, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1988, עמ' 17.
- ^ 16.0 16.1 ראו: אביב, נעמי, "האשה של כהן גן לא למכירה", שישי, 25 בפברואר 1994, עמ' 3.
- ^ ראו: הראל, קובי, "פנינים בתוך כאוס", מעריב, 17 בנובמבר 1989.
- ^ ראו: שפי, סמדר, "תערוכת יחיד של כהן-גן תיצג את ישראל בביאנלה בטורקיה, שתיפתח עוד עשרה ימים", הארץ, 5 באוקטובר 1992
- ^ ראו: חסיד, אתי, "אחרי 10 שנות פסיכואנליזה", חדשות, 28 בפברואר 1992.
- ^ ראו: אביב, נעמי, "פנחס כהן גן, הצוואה הגדולה", מעריב, 7 בפברואר 1992.
- ^ ראו: קרפל, דליה, "הייתי רוצה לנוח", הארץ, 13 באוגוסט 1993
- ^ ראו: קרפל, דליה, "הייתי רוצה לנוח", הארץ, 13 באוגוסט 1993 וגם: בעקבות מאבק שניהל להשוואת תנאיו של פרופסור לאמנות לזה של פרופסור למדעים.[21]
| זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית | ||
|---|---|---|
| פיסול | זאב בן צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008) | |
| ציור | יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008) | |
| ציור ופיסול | זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000) | |
| אדריכלות | רם כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013) | |
| עיצוב | יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007) | |
| תולדות האמנות | בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004) | |
| צילום | דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010) | |
| אמנות פלסטית | יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) | |
| זוכי פרס משרד החינוך והתרבות עבור מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית | |
|---|---|
|
