פתיחת אליהו הנביא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פתיחת אליהו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פתיחת אליהו הנביא הוא מאמר מתוך ספר הזוהר, המופיע בהקדמה לתיקוני הזוהר, ועוסק בעיקרו בעשר הספירות ובדרך הנהגתו של אלוקים את העולם. כיום ידוע המאמר כתפילה הנאמרת כפתיח לפני תפילת שחרית ותפילת מנחה בבתי כנסת ספרדיים, או אחרים הנוהגים על פי האר"י הקדוש. התפילה נקראת "פתח אליהו" כלשון הביטוי המופיע בראשיתה.

רקע

מאמר זה הוא קטע מתוך ספר הזוהר. ההקדמה השנייה של "תיקוני הזוהר" פותחת בתיאור התאספותם של רשב"י וחבריו-תלמידיו ושימש לעם ישראל כ"צידה לדרך" כפרוטוקול מסכם של הכנסת הגדולה לפני חורבן בית שני, המאמר הוא המזור והתקווה לקוממות ישראל לנפש יהודי, נכתב כבשורה וכנבואה טובה של אליהו הנביא, לקראת יציאת עם ישראל לתפוצות. לשם חיבורו של הספר. בתחילת האסיפה, ניתנת רשות לאליהו הנביא לפתוח בדרשה:

בההוא זמנא דאתחבר האי חיבורא, רשותא אתיהיב לאליהו לאסכמא עמהון ביה, ולכל מארי מתיבתא דלעילא ותתא . . למהוי עמהון באסכמותא ורעותא כחדא. פתח אליהו ואמר...

תיקוני הזוהר, הקדמה שנייה, דף יז עמוד א, על פי דפוס ליוורנו.

תרגום: "באותו הזמן שהתחבר החיבור הזה, ניתנה רשות לאליהו להסכים עמהם בו, ולכל בעלי הישיבה של מעלה ומטה . . להיות עמהם בהסכמה ורצון כאחד. פתח אליהו ואמר..."

בדומה לשאר חלקי הזוהר הוא מנוסח כולו בארמית. ניכרים בו ריבוי של מונחים קבליים מובהקים, כגון עשר הספירות. הטקסט מייחס עצמו לאליהו הנביא.
המאמר פותח בדברי שבח לאלוקים על גדולתו ועל עשר הספירות שברא. אחר כך מפרט המאמר את עשר הספירות ואת מהות היחסים בינן לבני מושגים אנושיים כגון תורה שבעל פה. המאמר מדגיש כי האלוקים הוא סיבת הסיבות וראשית ובורא הכל, תוך כדי סקירת הספירות.
בסוף הקטע, פונה אליהו לר' שמעון וקורא לו לחדש בעצמו ולגלות את הסודות הגנוזים:

קום רבי שמעון ויתחדשון מלין על ידך, דהא רשותא אית לך לגלאה רזין טמירין על ידך מה דלא אתיהב רשו לגלאה לשום בר נש עד כען

שם, דף יז' עמוד ב'.

תרגום: "קום רבי שמעון ויתחדשו דברים על ידך, שהרי רשות יש לך לגלות סודות גנוזין על ידך, מה שלא ניתן רשות לגלות, לשום אדם עד עתה".

רבי שמעון פותח בקריאה לאבות האומה הקבורים בחברון ול"רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן = משה רבינו), לקום משנתם ולהקשיב לדבריו, ומתחיל לדרוש פסוקים משיר השירים.

נוסח המאמר

”פָּתַח אֵלִיָּהוּ[1] וְאָמַר: רִבּון עָלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא חָד וְלָא בְּחֻשְׁבָּן. אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל. אַנְתְּ הוּא דְּאַפַּקְתְּ עֶשֶׂר תִּקּוּנִין וְקָרֵינָן לון עֶשֶׂר סְפִירָן לְאַנְהָגָא בְהון עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָן וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָן. וּבְהון אִתְכַּסִּיאַת מִבְּנֵי נָשָׁא. וְאַנְתְּ הוּא דְקָשִׁיר לון וּמְיַחֵד לון. וּבְגִין דְּאַנְתְּ מִלְּגָאו כָּל מָאן דְּאַפְרִישׁ חַד מִן חַבְרֵיהּ מֵאִלֵּין עֶשֶׂר אִתְחַשִׁיב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַפְרִישׁ בָּךְ. וְאִלֵּין עֶשֶׂר סְפִירָן אִנּוּן אַזְלִין כְּסִדְרָן חַד אָרִיךְ וְחָד קָצֵר וְחַד בֵּינונִי. וְאַנְתְּ הוּא דְּאַנְהִיג לון. וְלֵית מָאן דְּאַנְהִיג לָךְ לָא לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא וְלָא מִכָּל סִטְרָא. לְבוּשִׁין תַּקַּנְתְּ לון דְּמִנַּיְהוּ פַרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא. וְכַמָּה גוּפִין תַּקַּנְתְּ לון דְּאִתְקְרִיאוּ גוּפָא לְגַבֵּי לְבוּשִׁין דִּמְכַסְיָן עֲלֵיהון וְאִתְקְרִיאוּ בְּתִקּוּנָא דָא. חֶסֶד דְּרועָא יְמִינָא. גְּבוּרָה דְרועָא שְׂמָאלָא. תִּפְאֶרֶת גּוּפָא. נֶצַח וְהוד תְּרֵין שׁוקִין. יְסוד סִיּוּמָא דְּגוּפָא אות בְּרִית קדֶשׁ. מַלְכוּת פֶּה תּורָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרֵינָן לָהּ. חָכְמָה מוחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו. בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין. וְעַל אִלֵּין תְּרֵין כְּתִיב הַנִּסְתָּרות לה' אֱלהֵינוּ. כֶּתֶר עֶלְיון אִיהוּ כֶּתֶר מַלְכוּת. וְעָלֵיהּ אִתְמַר מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית. וְאִיהוּ קַרְקַפְתָּא דִתְפִלֵּי. מִלְּגָאו אִיהוּ אות יו"ד אות הֵ"א אות וָא"ו וְאות הֵ"א דְּאִיהוּ ארַח אֲצִילוּת. אִיהוּ שַׁקְיוּ דְּאִילָנָא בִּדְרועוי וְעַנְפּוי. כְּמַיָּא דְאַשְׁקֵי לְאִילָנָא וְאִתְרַבֵּי בְּהַהוּא שַׁקְיוּ:

רִבּון עָלְמִין אַנְתְּ הוּא עִלַּת הָעִלּות וְסִבַּת הַסִּבּות דְאַשְׁקֵי לְאִילָנָא בְּהַהוּא נְבִיעוּ. וְהַהוּא נְבִיעוּ אִיהוּ כְּנִשְׁמְתָא לְגוּפָא דְּאִיהוּ חַיִּים לְגוּפָא. וּבָךְ לֵית דִּמְיון וְלֵית דִּיּוּקְנָא (דְּגוּפָא) מִכָּל מַה דִלְגָאו וּלְבַר. וּבָרָאתָ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. וְאַפַּקְתְּ מִנְּהון שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא וְכוכְבַיָּא וּמַזָּלֵי. וּבְאַרְעָא אִילָנִין וּדְשָׁאִין וְגִנְּתָא דְעֵדֶן וְעִשְׂבִּין וְחֵיוָן וְעופִין וְנוּנִין וּבְעִירִין וּבְנֵי נָשָׁא. לְאִשְׁתְּמודְעָא בְּהון עִלָּאִין וְאֵיךְ יִתְנַהֲגוּן בְּהון עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְאֵיךְ אִשְׁתְּמודְעָן מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְלֵית דְּיָדַע בָּךְ כְּלָל. וּבַר מִנָּךְ לֵית יִחוּדָא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְאַנְתְּ אִשְׁתְּמודָע אָדון עַל כּלָּא. וְכָל סְפִירָן כָּל חַד אִית לֵיהּ שֵׁם יְדִיעַ. וּבְהון אִתְקְרִיאוּ מַלְאָכַיָּא. וְאַנְתְּ לֵית לָךְ שֵׁם יְדִיעַ דְּאַנְתְּ הוּא מְמַלֵּא כָּל שְׁמָהָן וְאַנְתְּ הוּא שְׁלִימוּ דְּכֻלְהוּ. וְכַד אַנְתְּ תִּסְתַּלָּק מִנְּהון. אִשְׁתְּאָרוּ כֻּלְּהוּ שְׁמָהָן כְּגוּפָא בְלָא נִשְׁמָתָא. אַנְתְּ חַכִּים וְלָאו בְּחָכְמָה יְדִיעָא. אַנְתְּ הוּא מֵבִין וְלָאו מִבִּינָה יְדִיעָא. לֵית לָךְ אֲתָר יְדִיעָא. אֶלָּא לְאִשְׁתְּמודְעָא תֻּקְפָךְ וְחֵילָךְ לִבְנֵי נָשָׁא. וּלְאַחְזָאָה לון אֵיךְ אִתְנְהִיג עָלְמָא בְדִינָא

וּבְרַחֲמֵי דְאִינוּן צֶדֶק וּמִשְׁפָּט כְּפוּם עובָדֵיהון דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּין אִיהוּ גְבוּרָה. מִשְׁפָּט עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. צֶדֶק מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא מאזְנֵי צֶדֶק תְּרֵין סַמְכֵי קְשׁוט. הִין צֶדֶק אות בְּרִית. כּלָּא לְאַחְזָאָה אֵיךְ אִתְנְהִיג עָלְמָא. אֲבָל לָאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְּאִיהוּ דִין. וְלָאו מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְאִיהוּ רַחֲמֵי. וְלָאו מִכָּל אִלֵּין מִדּות כְּלָל. קוּם רִבִּי שִׁמְעון וְיִתְחַדְּשׁוּן מִלִּין עַל יְדָךְ. דְהָא רְשׁוּתָא אִית לָךְ לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין עַל יְדָךְ מַה דְלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה לְשׁוּם בַּר נָשׁ עַד כְּעָן.

קָם רִבִּי שִׁמְעון פָּתַח וְאָמַר: לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְכוּ'. עִלָּאִין שְׁמָעוּ אִנּוּן דְּמִיכִין דְּחֶבְרון וְרַעְיָא מְהֵימְנָא אִתְּעָרוּ מִשְּׁנַתְכון. הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוכְנֵי עָפָר. אִלֵּין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְהַהוּא דְּאִתְמַר בָּהּ אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. וְלָאו אִנּוּן מֵתִים. וּבְגִין דָּא אִתְמַר בְהון הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ וְכוּ'. רַעְיָא מְהֵימְנָא אַנְתְּ וַאֲבָהָן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ לְאִתְּעָרוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי יְשֵׁנָה בְגָלוּתָא. דְּעַד כְּעַן צַדִּיקַיָּא כֻּלְּהוּ דְמִיכִין וְשִׁנְתָּא בְחורֵיהון. מִיָּד יָהִיבַת שְׁכִינְתָּא תְּלַת קָלִין לְגַבֵּי רַעְיָא מְהֵימְנָא וְיִימָא לֵיהּ: קוּם רַעְיָא מְהֵימְנָא - דְהָא עֲלָךְ אִתְמַר קול דּודִי דופֵק לְגַבָּאי בְּאַרְבָּע אַתְוָן דִּילֵיהּ. וְיִימָא בְהון פִּתְחִי לִי אֲחותִי רַעְיָתִי יונָתִי תַמָּתִי. דְהָא תַּם עֲונֵךְ בַּת צִיּון לא יוסִיף לְהַגְלותֵךְ. שֶׁראשִׁי נִמְלָא טָל. מַאי נִמְלָא טָל? - אֶלָּא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַנְתְּ חָשַׁבְתְּ דְּמִיּומָא דְאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּעָאלְנָא בְּבֵיתָא דִילִי וְעָאלְנָא בְיִשּׁוּבָא, לָאו הֲכִי, דְּלָא עָאלְנָא כָּל זִמְנָא דְּאַנְתְּ בְּגָלוּתָא. הֲרֵי לָךְ סִימָנָא: שֶׁראשִׁי נִמְלָא טָל, הֵ"א שְׁכִינְתָא בְּגָלוּתָא. שְׁלִימוּ דִילָהּ וְחַיִּים דִּילָהּ אִיהוּ טַל. וְדָא אִיהוּ אות יו"ד אות הֵ"א אות וָא"ו וְאות הֵ"א אִיהִי שְׁכִינְתָּא דְלָא מֵחֻשְׁבָּן ט"ל, אֶלָּא אות יו"ד אות הֵ"א וְאות וָא"ו דִּסְלִיקוּ אַתְוָן לְחֻשְׁבָּן טָ"ל. דְּאִיהִי מַלְיָא לִשְׁכִינְתָּא מִנְּבִיעוּ דְּכָל מְקורִין עִלָּאִין. מִיַּד קָם רַעְיָא מְהֵימְנָא וַאֲבָהָן קַדִּישִׁין עִמֵּיהּ.”[2]

תרגום לעברית

פתח אליהו ואמר: ריבון העולמים, מעמך הוא - אחד ולא בחשבון.
אתה הוא עליון על כל העליונים, סתום על כל סתומים, אין מחשבה תופסת בך כלל.
אתה הוא שהוצאת עשרה תיקונים הנקראים עשר ספירות,
להנהיג בהם עולמות סתומים שאינם מתגלים ועולמות נגלים, ובהם התכסית מבני אדם.
ואתה הוא הקושר אותם ומייחד אותם.
ובגלל שאתה פנימיותם, כל המפריש אחד מאלה עשרה החברים, יחשב לו כאילו הפריש בך.
כל מי שמפריש ספירה מחברתה, נחשב לו כאילו מפריש אותך.

[פרוש - אם תלמד ברכות מעט מאלו, כאילו חיברת מעט מהשם, ואם תפרד מעט מתכונות אלו נחשב לך כאילו התרחקת מעט מהשם.]

ואלו עשר הספירות, משתלשלות כסדרן: אחת ארוכה, ואחת קצרה, ואחת בינונית.
ואתה הוא שמנהיג אותם, ואין מי שינהיג אותך, לא למעלה, לא למטה ולא משום צד.

לבושים הכנת להם, מהם פורחות נשמות לבני אדם,
וכמה גופים הכנת להם שנקראים גוף לגבי הלבושים המכסים עליהם,
ונקראים בתיקונם כך:
חסד - זרוע ימין, גבורה - זרוע שמאל, תפארת - הגוף.
נצח והוד - שתי שוקיים.
יסוד - סיום הגוף, אות ברית קודש.
מלכות - פה, תורה שבעל פה היא נקראת.
חכמה - המוח, והוא פנימיות המחשבה.
בינה - היא הלב, ובה הלב מבין. ועל שני אלו כתוב "הַנִּסְתָּרתֹ לַה' אלהֵינוּ".
כתר עליון הוא, והוא כתר מלכות, ועליו נאמר - "מגִּיד מֵרֵאשִּית אַחֲרִּית", והיינו תפילין של ראש.
בפנימיות הוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, והוא בדרך אצילות,
המשקה את האילן בזרועותיו וענפיו, כמים המשקים לאילן ומתגדלים אותו בהשקיה זו.

ריבון העולמים, אתה הוא עילת העילות וסיבת הסיבות,
המשקה לאילן בנביעה, והנביעה הזו היא כנשמה לגוף, שהיא החיים לגוף.
ואין לך דמיון ולא דמות, לא פנימיות ולא בחיצוניות.

ובראת שמים וארץ, והוצאת מהם שמש ולבנה וכוכבים ומזלות.
ובארץ אילנות, ודשאים, וגן עדן, ועשבים, וחיות, עופות, ודגים, ובהמות,
ובני אדם, שידעו את העליונים, ואיך יתנהגו בהם העליונים ותחתונים,
ואיך ידעו מהעליונים ומהתחתונים, ואין מי שיודע בך כלל.

וחוץ ממך אין יחיד בעליונים ובתחתונים, ואתה הוא עילת הכל ואדון על הכל,
ולכל ספירה יש שם ידוע, ובה נקראים המלאכים, ולך אין שם ידוע,
שאתה הוא ממלא כל השמות, ואתה הוא השלמות של כולם.
וכאשר אתה מסתלק מהם, ישארו כל השמות כגוף ללא נשמה.

אתה הוא חכם, ולא בחכמה ידועה, אתה הוא מבין, ולא בבינה ידועה,
אין לך מקום ידוע, אלא להודיע תוקפך וחוזקך לבני האדם,
ולהראות להם איך מתנהג העולם בדין וברחמים שהם צדק ומשפט,
כפי מעשיהם של בני האדם.

דין - הוא גבורה
משפט - עמוד האמצעי
צדק - מלכות הקדושה.
מאזני צדק - שני עמודי האמת.
הן צדק - אות ברית קודש.
כולם להראות איך מתנהג העולם,
אבל אין לך צדק ידוע - שהוא דין,
ולא משפט ידוע - שהוא רחמים,
ולא מכל המידות כלל.

קום רבי שמעון, ויתחדשו דיבורים על ידך,
שהרשות ניתנה לך לגלות סודות עליונים על ידך,
מה שלא ניתן רשות לגלות לשום אדם עד כה.

קם רבי שמעון, פתח ואמר: "לְךָ ה' הַגְדֻלָּה וְהַגְבוּרָּה" וכו'.
עליונים שִּמְעו!
אתם הטמונים בחברון והרועה הנאמן,
התעוררו משנתכם! "הָּקִּיצוּ וְרַנְנוּ שכְנֵי עָּפָּר",
אלו הצדיקים הללו מצד שנאמר בהם "אֲנִּי יְשֵנָּה וְלִּבִּי עֵר",
ואין הם מתים, ומפני זה נאמר בהם "הָּקִּיצוּ וְרַנְנוּ" וכו'.

הרועה הנאמן, אתה והאבות הקיצו ורננו להתעוררות השכינה, שהיא ישנה בגלות,
שעד עתה הצדיקים כולם טמונים וישנים בקבריהם.
מיד מביאה השכינה שלושה קולות לרועה הנאמן ואמרה לו:
קום הרועה הנאמן, שעליך נאמר "קוֹל דוֹדִּי דוֹפֵק" אצלי בארבע האותיות שלו,
ואומר בהם "פִּתְחִּי לִּי אֲחתִּי רַעְיָּתִּי יוֹנָּתִּי תַמָּתִּי",
שהרי תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך.

"שֶׁרּאשִּי נִּמְלָּא טָּל", מהו נמלא טל?
אלא אמר הקב"ה: את חשבת שמיום שנחרב בית המקדש, שעליתי לבֵיתִּי שלי ונכנסתי לישובי?
לא כך הוא, שלא אעלה כל זמן שאת בגלות,
והרי לך סימן "שֶׁרּאשִּי נִּמְלָּא טָּ"ל":
ה"א - (אחרונה) היא השכינה בגלות.
השלמות והחיים שלה הוא ט"ל, היינו: יו"ד ה"א וא"ו.
וה"א (אחרונה) היא השכינה שלא מחשבון ט"ל.
אלא יו"ד ה"א וא"ו, שעולות האותיות בחשבון ל ט"ל שהוא ממלא את השכינה - מנביעת כל המקורות העליונים.

מיד קם הרועה הנאמן והאבות הקדושים עמו.

תרגום הפשט


פתח אליהו הנביא ואמר: ריבון העולמות, אתה הוא קל אחד ולא במספר (1) אלא אחד במושלמות.
אתה קל עליון על כל העולמות העליונים, אינך מובן לאדם ובכל המובנים, אין המחשבה תופסת בך כלל.
אתה הוא שבראת עשרה רקיעים הנקראים תיקונים, שבעה מהם נגלים ושלשה מהם הסתרת מבני האדם.
אתה הוא המחבר בין כל בני האדם ומייחד אותם כייחודם בגלל שאתה שוכן בהם ומצוי בנשמה,
וכל מי שמפריד בין בני האדם כאילו מפריד אותך.

ואלו עשרת העולמות, משתלשלים כסדרן, אחד ארוך ואחד קצר ואחד בינוני
ואתה הוא שמנהיג אותם ואין מי שינהיג אותך לא למעלה, לא למטה ולא משום צד.
תפקידים הכנת לבני האדם, שנקראים מלבושים שבעבור הגשמתם תפקידם פורחות הנשמות בבני האדם,
כל תפקיד לייעודו וכמה סוגי גוף הכנת להם שנקראים גוף האדם ועליהם תפקידם המכסים עליהם מעשיהם.

  • העולמות נקראים כך :


חסד - גבורה – תפארת – נצח – הוד – קודש – מלכות – חכמה – בינה – כתר
 
על החכמה והבינה כתוב "הנסתרות ל-ה' אלוקינו" – הם סודות של הקדוש ברוך הוא.
על הכתר העליון הוא כתר מלכות ועליו נאמר שהקל הקדוש יודע הכל מרשית ועד אחרית העולמות,
כלומר באמונה של הנחת תפילין של הראש.

  • בפנימיות היא:

 אות יו"ד אות ה"א אות וא"ו ואות ה"א ובאורח האצילות הקב"ה משקה את האדם ע"פ זכויותיו
ובזכות מעשיו ומעשי ילדיו בדיוק כמו מים המשקים אילן ומגדלים אותו בהשקיה זו.
יוצר העולמות, אתה הוא עילת העילות וסיבת הסיבות המשקה את האדם בשורשו והשורש הוא
הנשמה שבגוף והנשמה היא החיים לגוף. ואין מי שידמה לך ואינך בדמות לא בפנימיות ולא בחיצוניות.

בעולם מטה, בראת את השמיים ואת הארץ והוצאת מהם שמש, ירח, כוכבים, מזלות ועל הארץ בראת אילנות
ודשאים ואת גן עדן ועשבים וחיות ובהמות ועופות ודגים ואת בני אדם שהם ידעו את העולמות העליונים וקבעת
מראשית ועד אחרית איך יתנהגו בהם העליונים זאת על פי תפקידם וקבעת גם איך יתנהגו בהם יושבי הארץ ואין
מי שיודע איך או למה קבעת את כל זאת או משהו שיודע עלייך בכלל. ומלבדך אין שליט אחר, לא בעולמות העליונים
ולא בעולמות התחתונים, ואתה עילת הכל ואדון על הכל.

ולכל עולם יש שם ידוע שאליו נקראים המלאכים, ולך אין שם ידוע, אתה שממלא בתוכן את כל השמות
ואתה הוא השלמות של כולם וכאשר אתה מעלה את נשמתך כל השמות נשארים כגוף ריק ללא רוחך.
אתה הוא חכם ולא בחוכמה שידועה לנו, אתה הוא מבין אך לא בבינה שמובנת לנו, אין לך מושב קבע ידוע אלא
ובכדי להעניק תקפות שלטונך ועוצמתך לבני האדם ולהראות להם איך מתנהל העולם בדין וברחמים שהם צדק
 ומשפט לפי מעשיהם של בני האדם.

דין הוא הגבורה, צדק הוא מלכות הקדושה, מאזני הצדק הם שני עמודי האמת, הן הצדק היא אות לברית הקודש.
את כולם בראת להראות איך מתנהל העולם, אבל אין לך כריבון, היוצר צדק ידוע שאנו מבינים כי אינך כפוף לדבר,
שהוא הדין ולא משפט ידוע שהוא רחמים, ואינך מונהג ומושפע מאלו או מכל המידות שבראת בכלל.
קום רבי שמעון ויתחדשו הדיבורים וישיחו בגדולת הקב"ה באמצעותך.

כל שכן, שהרשות ניתנה לך לגלות סודות עליונים על ידך, דבר שלא ניתן לשום אדם אישור או נעשה עד כה.
קם רבי שמעון פתח את ידיו ואמר "לך ה' הגדולה והגבורה . . . " ואמר את ההלל לכבוד הקדוש ברוך הוא :
אתם בעולמות העליונים שמעו ! אבותינו הטמונים בחברון והקב"ה הרועה הנאמן, התעוררו כולכם משנתכם.

"הקיצו ורננו שוכני עפר", אלו הצדיקים הללו הקבורים, הטמונים שנאמר עליהם "אני ישנה וליבי ער",
תדעו כי אין הצדיקים מתים ! הם חיים כולם בעולמות העליונים ולכן נאמר להם "הקיצו ורננו".
הקב"ה - הרועה הנאמן, התעוררו כולם ורננו כי בשמחתכם תתקבל ההתעוררות של השכינה,
שהיא ישנה בגלות ולא הייתה סביבותינו בקנאה שהביאה לחורבן, שעד עכשיו כל הצדיקים היו קבורים בעצב.

 מיד הקיצה השכינה והביאה לקב"ה הרועה הנאמן שלוש דעות ואמרה לו :
קום הרועה הנאמן, שעלייך נאמר בהתרגשות ובאהבה : י ה ו ה, ואומר הקב"ה לשכינה  :
כשתספרי לי על אהבתם ועל השמחה שבניהם אז יסתיים עוונך ויחד איתו גם עוונם של בני ציון ולא אוסיף עוד להגלותכם.

בקולה השני, "שראשי נמלא טל", שיתמלאו באמונה. מהו נמלא טל ? אמר הקב"ה, אתם חשבתם משחרב
בית המקדש עליתי ושכנתי בעולמי ? לא כך הוא. לא אעלה כל זמן שאתם בגלות, והינה יהיה לך האות :
 כשראשי יתמלא בשכינה, בזכות אהבתכם ובאמונתכם, האות ה"א האחרונה בשמי היא השכינה שבגלות.

בקולה השלישי, שלמות השכינה והחיים שלה היא באמונה כלומר : יו"ד אות ה"א אות וא"ו ואות ה"א האחרונה
היא השכינה - שלא תתמלא רק בזכות כמות מס' האמירות שלכם בתפילות אליי –אלא יו"ד, ה"א, וא"ו, שעולות
באמירה ה'ה' באמונה שלמה וה"א האחרונה היא תתמלא אצל הקב"ה בשמחתכם ואהבתכם איש לרעהו שהוא
ממלא ומחייה את השכינה על פי מעשיהם של בני האדם ומעשי ילדיהם, המשקה את האילן וענפיו מהנשמה,
המשקה את שורשם מהעולמות העליונים.

מיד קמו לצאת הצדיקים בהבטחה הזו של הקב"ה,
קם הרועה הנאמן והאבות הקדושים יצאו עמו לגלות,

עד כאן סוד הייחוד. ברוך ה' לעולם אמן ואמן !

מקורות

מנהגים

כאמור, ישנו מנהג לומר את "פתח אליהו" לפני תפילת מנחה. המנהג נפוץ בעיקר בקרב עדות המזרח הנוהגים לאומרו בכל יום. חלק מן החסידים נוהגים לאומרו רק במנחה של ערב שבת[3]. הקישור בין אליהו הנביא לבין תפילת מנחה מתבסס על מעמד אליהו בהר הכרמל. על פי הסיפור הנ"ל נענתה תפילתו של אליהו שנאמרה "כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם ... עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה" (מלכים א', פרק י"ח, 29), ועל כן נקשר הקטע דווקא לתפילת המנחה. מנהג נוסף הוא לאומרו לפני תפילת שחרית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בחלק מסידורי נוסח עדות המזרח מופיעות כאן המילים "הַנָּבִיא זָכוּר לְטוב". אולם עניין זהותו של אליהו לא ברורה וחלק מהמפרשים מוכיחים לטענתם כי הוא ודאי לא אליהו הנביא.
  2. ^ תיקוני הזוהר, הקדמה אחרת לתיקוני הזוהר, דף יז'.
  3. ^ סידור תהילת השם ובעוד סידורים של נוסח ספרד.