קרל הראשון, קיסר אוסטריה
 | |||||||||
| דיוקן רשמי | |||||||||
| לידה |
17 באוגוסט 1887 פֶּרְזֶנְבּוּיג, צִיסְלֵייְטַניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 באפריל 1922 (בגיל 34) איי מדיירה, הרפובליקה הפורטוגזית הראשונה  | ||||||||
| שם מלא | קרל פרנץ יוזף לודוויג הוברט גאורג אוטו מריה פון הבסבורג-לותרינגן | ||||||||
| מדינה |
האימפריה האוסטרו-הונגרית | ||||||||
| בת זוג | זיטה, נסיכת בורבון-פארמה | ||||||||
| שושלת בית הבסבורג - לורן | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
קַרְל הראשון, קיסר אוסטריה (בשמו המלא: קַרְל פְרַנְץ יוֹזֶף לוּדְוִויג הוּבֶרט גֵּאוֹרְג אוֹטוֹ מָרִיָּה פוֹן הַבְּסְבּוּרְג-לותְרִינְגֶן, בגרמנית: Karl Franz Joseph Ludwig Hubert Georg Otto Marie von Habsburg-Lothringen, ובהונגרית: Károly Ferenc József; 17 באוגוסט 1887 – 1 באפריל 1922), קיסר אוסטריה, היה המונרך האחרון בבית הבסבורג והקיסר האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית בין השנים 1916–1918. הוא היה האחרון שנשא בתואר "מלך הונגריה" (בשם קָארוּיֵי הרביעי) ובתארים הנגזרים: מלך בוהמיה וקרואטיה (בשם קַארֶל השלישי), ומלך גליציה ולודומריה. בנובמבר 1918 הודיע לו ראש ממשלתו שרצוי כי "יוותר על השתתפותו בענייני המדינה", אך הוא לא הודח רשמית. עד מותו ניסה לרכוש לגיטימציה על מנת לחזור לכס השלטון.
קרל ירש את הכתר האוסטרו-הונגרי בנובמבר 1916, במותו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ובמהלכה של מלחמת העולם הראשונה. הוא ניסה ללא הצלחה להביא לשביתת נשק בין מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה דרך משא ומתן סודי. בכדי למנוע את התפרקותה של האימפריה ניסה קרל להפוך את אוסטרו-הונגריה לפדרציה שבה לכל המיעוטים האתניים יוענק ייצוג שווה. ניסיונות אלו כשלו ובסיומה של מלחמת העולם הראשונה האימפריה קרסה לנוכח תסיסה אזרחית שנבעה מלאומיות בדלנית כמו גם עקב מחסור חריף במזון (שהוביל למהומות), האינטרס של מדינות ההסכמה להביא לפירוק אוסטרו-הונגריה ועוד.
קרל מעולם לא הודח מכסאו, ולכן המשיך לטעון לבעלות על הכתר גם לאחר התפרקות האימפריה ויציאתו לגלות. קרל ניסה לשוב לכס ההונגרי בשני ניסיונות הפיכה. שני ניסיונות ההפיכה כשלו עקב ההתנגדות אליהן מצידו של העוצר ההונגרי, מיקלוש הורטי, שבפועל שלט על הונגריה. הורטי הגלה את קרל ומשפחתו אל איי מדיירה, מושבה של הרפובליקה הפורטוגזית הראשונה. קרל נפטר עקב אי-ספיקה נשימתית באיי מדיירה שנה אחת לאחר שהוגלה בעודו בן 34 בלבד. בשנת 2004 הוכרז קרל כמבורך הכנסייה הקתולית בידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. ההכרזה נבעה בעיקרה מאדיקותו הדתית של קרל בחייו וניסיונותיו להביא לסיום מלחמת העולם הראשונה, אשר במסגרתם הוא פעל בין לבין לצד בנדיקטוס החמישה עשר.
באימפריה האוסטרו-הונגרית
שנים ראשונות
קרל נולד בטירת פֶּרְזֶנְבּויג (Persenbeug) שבאוסטריה תחתית, ציסלייטניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריו היו אוטו פרנץ, ארכידוכס אוסטריה ולמריה יוזפה, נסיכת סקסוניה, בתם של גאורג, מלך סקסוניה ומריה אנה, נסיכת פורטוגל, והיה אחיינו של פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה. במקור לא היה קרל מיועד לרשת את הכתר, מצב שהשתנה לאחר סדרת קשיי ירושה. ב-1889, רודולף, נסיך הכתר של אוסטריה, בנו ויורשו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, התאבד ביחד עם הברונית מרי וטסרה אשר עמה ניהל פרשת אוהבים. ירושת העצר עברה לידי אחיו של פרנץ יוזף וסבו של הנסיך קרל, קרל לודוויג, ארכידוכס אוסטריה. קרל לודוויג נפטר ב-1896 וירושת העצר עברה פעם נוספת לידיו של פרנץ פרדיננד. פרנץ פרדיננד נישא לסופיה, דוכסית הוהנברג, בת לאצולה זוטרה. מעמדה של סופיה והתעקשותו של פרנץ להינשא לה הובילו לשפל ביחסים בין פרנץ פרדיננד והקיסר פרנץ יוזף. לבסוף הקיסר פרנץ יוזף הכריז, כעונש על פרנץ פרדיננד, שכל צאצאיו לא יהיו בעלי לגיטימציה לרשת את הכתר. משמעות ההחלטה של הקיסר הייתה שירושת הכתר עברה לאחר פרנץ פרדיננד לאחיו הצעיר, אוטו פרנץ, וממנו לבנו של האחרון, קרל.
אביו של קרל, אוטו פרנץ, נהג לשתות משקאות חריפים, היה אלכוהוליסט ומעורב במספר רומנים מחוץ לנישואיו שהובילו לשערוריות. אמו של קרל, מריה יוזפה, הייתה לעומתו אשה קתולית אדוקה, ופעלה להרחיק את בנה מהשערוריות המשפחתיות. עוד בילדותו של קרל נהגה אמו לקחת אותו למיסה קתולית בכנסייה מדי יום. מכיוון שבעת שהוכר כיורש העצר העתידי היה קרל כבר נער בשנות העשרה המאוחרות לחייו, הוא היה מבוגר מכדי להישלח לקריירה מסורתית לבני אצולה בשורות הצבא האוסטרו-הונגרי. על כן הוריו הסכימו שבנם ישלח ללמוד לימודים אזרחיים באוניברסיטת קארל בפראג (על שמו של קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה). בפראג למד קרל משפטים ומדעים פוליטיים והחל לטפח אידיאלים פוליטיים-חברתיים שהבדילו אותו מהבסיס המלוכני השמרן-אדוק. קרל טען כי יש להביא לרפורמות לשיפור חיי האזרח הפשוט ולהסדר ערכים אוניברסליים. לצד דעותיו הפוליטיות קרל המשיך לשמר אדיקותו עבור המסורת הדתית-הקתולית. ב-1906 אוטו פרנץ נפטר מעגבת בהיותו בן 41. מותו הביא לכך שקרל היה השני בסדר ירושת הכתר, אחרי פרנץ פרדיננד. עקב מות אביו והתקרבותו של קרל לירושת הכתר, הקיסר פרנץ יוזף הורה להתחיל להסדיר את חינוכו ואת סדר יומו של היורש המיועד עבור הכנתו לקראת תפקיד הקיסרות. קרל הוצא מלימודיו באוניברסיטה ללא ההזדמנות לסיים תואר אקדמי ונשלח במהרה לשירות בצבא האוסטרו-הונגרי לפי חינוך יורשי העצר. בשנת 1911 נשא לאשה את זיטה, נסיכת בורבון-פארמה, בתם של רוברטו הראשון, דוכס פארמה ומריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל, ממנה נולדו לו 8 ילדים. החתונה הוסדרה בידי פרנץ יוזף, אשר במקור שידך בין קרל וזיטה. נישואיהם של קרל וזיטה היו נישואים שמחים והשניים חלקו באידיאלים פוליטיים מקבילים כמו גם אדיקות דתית דומה. קרל עדיין לא קיבל חינוך סדיר בפוליטיקה השלטונית ונותר מחוץ למעשיות השלטון. הרחקתו מהחינוך השלטוני והפעילות הפוליטית בחצר המלוכה נבעה בעיקר מכיוון שהקיסר פרנץ יוזף הניח כי קרל יוכל ללמוד זאת בעת שלטונו של פרנץ פרדיננד.
סדר הירושה השתנה כאשר ב-28 ביוני 1914 פרנץ פרדיננד נרצח בידי גברילו פרינציפ שהיה חלק מארגון היד השחורה; ארגון טרור סלאבי-לאומני אשר נתמך בידי ממלכת סרביה והיה מקורב לראש המודיעין הסרבי, דרגוטין דימטרייביץ'. עם הירצחו של דודו פרנץ פרדיננד הפך קרל ליורש העצר הישיר עבור הקיסר פרנץ יוזף. הקרע ביחסי אוסטרו-הונגריה וסרביה ומשבר יולי שהתרחשו בעקבות הרצח, כמו גם מערכת הבריתות הצבאיות בין המעצמות האירופאיות, היו מבין הגורמים הישירים שהובילו לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה. במסגרת המלחמה נאבקה אוסטרו-הונגריה לצד הקיסרות הגרמנית ובהמשך גם האימפריה העות'מאנית וממלכת בולגריה כחלק ממעצמות המרכז.
מלחמת העולם הראשונה
 | |
| קרל הראשון, 1917 | |
| השתייכות |
 הצבא האוסטרו-הונגרי. |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1914–1918 (כ־4 שנים) |
| דרגה |
 פלדמרשל |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הקורפוס ה-20 מפקד הארמייה ה-12 מפקד קבוצת ארמיות הארכידוכס קרל המפקד העליון של הצבא האוסטרו-הונגרי | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם הראשונה | |
| עיטורים | |
|
מסדר גיזת הזהב מסדר העיט השחור פור לה מריט | |
בהוראת הקיסר הוצב קרל לקראת המלחמה ללמוד על המנהל הצבאי במטה הכללי האוסטרי (AOK; Armee ober kommando). ראש המטה האוסטרו-הונגרי, קונרד פון הצנדורף, סירב לאפשר לקרל להתערב בתכנונים אסטרטגיים עם פרוץ המלחמה. במקום זאת, קרל נשלח תחילה לבקר בחזית בשם הקיסר, צפה במצעדי חיילים וחילק עיטורים. בהמשך נשלח קרל, בהיותו בדרגת קולונל, אל קרב גליציה כקצין קשר עבור צבא הקיסרות הגרמנית[1]. בהמשך קרל נשלח לשרת במטה הצבא בטשן (צ'שין כפי שהיא ידועה בפולנית) תחת פיקודו של הארכידוכס פרידריך, דוכס טשן. בהמשך הועלה קרל לדרגת סגן-פילדמרשל והיה מעורב במתקפת גורליצה-טרנוב שהייתה למתקפת נגד של מעצמות המרכז בחזית גליציה[2].
במהלך מתקפת גורליצה-טרנוב נגד הרוסים בגליציה, התברר לקרל עד כמה היה הצבא האוסטרו-הונגרי תלוי במקבילו הגרמני עבור מאמץ המלחמה. היה זה לאחר הניצחון של מעצמות המרכז במתקפה שהחלה הנסיגה הגדולה של הצבא הרוסי. באביב 1916 מונה קרל למפקד הקורפוס ה-20 שהיה חלק מהארמייה ה-11 בפיקוד ויקטור דנקל בחזית האיטלקית, והשתתף עם הקורפוס שבפיקודו במתקפת טרנטינו. ב-4 ביולי 1916 מונה קרל למפקד הארמייה ה-12 בחזית המזרחית, וב-13 באוגוסט 1916 מונה קרל למפקד קבוצת ארמיות הארכידוכס קרל (הקבוצה כללה את הארמייה הראשונה ואת הארמייה השביעית של האימפריה האוסטרו-הונגרית) בחזית המזרחית, והשתתף עימה בבלימת מתקפת ברוסילוב הרוסית.
קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית
פוליטיקה, משברים ותסיסה אזרחית
בהכרה מכוונת של עקרון המונרכיה השושלתית, כבר בתחילת דצמבר 1916 הוכתר קרל למלך הונגריה תחת פרנץ יוזף. בטקס הכתרתו הבטיח המלך את שימור חוקתה הקיימת של הממלכה בשבועת ההכתרה, אשר אישרה את עקרון הדואליזם הקיסרי ובכך אישר קרל את שימור מעמדם המיוחס של ההונגרים (יחד עם זה של האוסטרים הגרמנים) בתוך המדינה הרב לאומית. בכך בוטלה ההזדמנות של קרל להפוך את המחצית ההונגרית של המלוכה הכפולה למבנה פוליטי פדרליסטי יותר עם מעורבות רבה יותר של אוכלוסיית העמים הסלאביים. מבקריו של קרל רואים זאת כאחת הטעויות האסטרטגיות הפוליטיות הגדולות ביותר שלו. עם מותו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ב-21 בנובמבר 1916 הוכתר לקיסר. במקביל הפך גם לגנרל-פלדמרשל, מפקדו העליון של צבא אוסטרו-הונגריה במהלך המלחמה. קרל ניסה, ללא הצלחה, להוריד מההשפעה הגרמנית על האימפריה האוסטרו-הונגרית[3].
כינוס הרייכסראט (המועצה הקיסרית; הבית התחתון של הפרלמנט האוסטרי) בידי קרל במאי 1917 נתפס בדרך כלל כאמצעי פיוס. הוא הפעיל מחדש את הליך הייצוג העממי לאחר שהפרלמנט של המחצית האוסטרית של האימפריה (בניגוד לפרלמנט ההונגרי, שהמשיך בפעילותו ללא הפרעה) התפרק מיד לאחר הרצח בסרייבו. צעד זה של פיזור הפרלמנט ננקט כיוון שלא ניתן להבטיח את פעולתו של הפרלמנט כתוצאה מהמתיחות בין הלאומים השונים לאחר הכרזת המלחמה בשנת 1914. הממשלה קבעה את הפיזור על בסיס חוק מצב חירום לאומי שנבע מתוך סעיף 14 לחוקה משנת 1867 אשר אפשר חקיקה על פי צו, ללא מעבר הצבעה של הרייכסראט. בשנים הראשונות של המלחמה אוסטריה הייתה אפוא למעשה דיקטטורה ללא כל ייצוג עממי.
אחת מפעולותיו הראשונות הייתה כניסה לשיחות שלום סודיות עם צרפת; כמתווך שימש גיסו, סיסטו, נסיך בורבון-פארמה, אחיה של אשתו, אשר היה קצין בצבא בלגיה. כאשר דבר השיחות דלף באפריל 1918, התנער קרל ממעורבות עד אשר ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו חשף את ההתכתבות הסודית. הדבר גרם לאוסטריה להסתבך יותר ונדרשה ממנה מעורבות רבה יותר במלחמה מצד האימפריה הגרמנית בת בריתה. באותה העת חלק נרחב מהתסיסה האזרחית נבע בעיקרו ממחסור אספקה, דיכוי פוליטי, צנזורה ממשלתית על התקשורת, קשיי המלחמה, עיצומים על מסחר מצד מדינות ההסכמה ועוד[4]. בתוך הממשל עלתה השאלה לגבי האפשרות להסדיר מונופול ממשלתי על חלוקת היבולים בין תושבי האימפריה, הצעה שנתמכה בעיקר בידי גורמים סוציאליסטים[5].
מספר פוליטיקאים מהאופוזיציה (כגון נשיא צ'כוסלובקיה לעתיד, טומאש מסריק) יצאו לגלות כדי להימלט מרדיפות מצד השלטונות האוסטרים. כמה צירים הועמדו לדין ונכלאו בגין חתרנות פוליטית; הסגן ססארה בטיסטי האיטלקי אף הוצא להורג באשמת בגידה. בניגוד לכוונותיו של הקיסר, הרייכסראט המחודש הפך כעת לזירה החשובה ביותר של הסלמות הסכסוכים הלאומיים והתפוררות המלוכה. ממשלות הוקמו ופוזרו ללא הרף וללא בסיס פוליטי יציב בציסלייטניה. המצב הסלים עוד יותר בקיץ 1918. המתקפה האוסטרית בחזית האיטלקית הסתיימה בסטטוס קוו, ומיצוי היכולות הצבאיות של אוסטרו-הונגריה היה ברור לעיני העולם בכלל.
קריסת האימפריה
המצב מבית היה לא יציב, החמיר על ידי ממחסור אספקת משאבים בסיסיים קטסטרופלי לאוכלוסייה. באוקטובר 1918 נכשל המשא ומתן בין השלטון הקיסרי לבין הצירים ונציגי התנועות הלאומיות של האימפריה. לאחר מכן פרסם הקיסר קרל מניפסט לאומי ב-16 באוקטובר, וקרא לנציגי הלאומים הפרטיים להקים אסיפות לאומיות. כוונת הקיסר הייתה להפוך את מחצית האימפריה האוסטרית למדינה פדרלית עם אוטונומיה נרחבת לקבוצות הלאומיות השונות. עם זאת, ניסיון מאוחר זה לפדרליזציה של האימפריה ההבסבורגית כבר לא נתפס כהזמנה לרפורמה במלוכה אלא כהזדמנות לאוטונומיה עתידית, כאשר האפשרות להיפרד מהמלוכה הופכת למציאותית יותר ויותר. המניפסט של קרל האיץ בכך באופן לא רצוני את קריסת סמכותה של המלוכה. באפריל השנה נמנע רעב כבד של תושבי וינה רק הודות לאספקת יבולים מוולאכיה הכבושה בממלכת רומניה דרך נהר הדנובה[6].
אוסטריה תססה בשנים אלה כתוצאה מדרישתן של הקבוצות האתניות שהרכיבו אותה להשתחרר ממרותה ולקבל עצמאות. דרישות אלה מצאו הד ב"ארבע עשרה הנקודות" שהציג נשיא ארצות הברית וודרו וילסון על מנת לשקם את אירופה. קרל הביע נכונות לכנס מחדש את הפרלמנט, והציע לכל טריטוריה המוכנה לכך שותפות בקונפדרציה שתקום בשטחי האימפריה. אולם היה זה צעד קטן מדי ומאוחר מדי; הקבוצות האתניות השונות ראו את העצמאות כאפשרית, ולא נטו להתפשר על פחות מעצמאות מלאה.
ב-14 באוקטובר 1918 כתב מזכיר המדינה של ארצות הברית רוברט לאנסינג לקיסר שארצו ומדינות ההסכמה לא יסתפקו בפחות מעצמאות לצ'כיה, סלובקיה ועמי סרביה הדרומית (יוגוסלביה), כך שאפילו אוטונומיה לא תספק אותן. ב-23 באוקטובר 1918 נסעה המשפחה הקיסרית להונגריה, שם המצב היה עדיין יציב במקצת, על מנת להבטיח לעצמם את המשך הנאמנות של ממשלת הונגריה. הם התיישבו באחוזותיהם ברבעים בגודולו (Gödöllö), מכיוון שהמצב התוסס בבודפשט היה מסוכן לשלומם. ב-26 באוקטובר חזרו הזוג הקיסרי לווינה בחיפזון, לאחר שקיבלו את הידיעה כי הצבא קורס. כסימן לכך שהם לא פשוט עוזבים את הונגריה, הם השאירו בתחילה את ילדיהם שם.
באותו יום ביטל הקיסר קרל את הברית הצבאית עם הקיסרות הגרמנית, וב-27 באוקטובר מינה ממשלה חדשה עם היינריך לאמאש כראש ממשלת אוסטריה. ממשלה אמפריאלית אחרונה זו איבדה למעשה את האימפריה, שכן המועצות הלאומיות שהוקמו כבר הסדירו סמכותן מעל הרשויות המקומיות. אפילו באוסטריה הגרמנית; אחרי שכל הנציגים הלאומיים האחרים הכריזו על ביטול שבועת השתייכותם למלוכה ההבסבורגית, ב-30 באוקטובר נציגי גם אוסטריה הגרמנית התנתקו מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. כך היה שבימים שלאחר קריסת הממשל המרכזי של האימפריה פעלו בווינה שתי ממשלות: הממשלה הקיסרית בהנהגתו של לאמאש, שכמעט לא היה מסוגל להפעיל כל סמכות שלטונית שהיא, וממשלת אוסטריה הגרמנית, ישות פוליטית רפובליקנית ללא חוקה ועם גבולות לא מוגדרים לגמרי.
ב-31 באוקטובר הודיעה ממשלת הונגריה שהיא מסיימת את האיחוד הפרסונלי עם הקיסרות האוסטרית, והאימפריה הגיעה למעשה לקִצה, כאשר כל קבוצה מבססת עצמאות בשטחה על בסיס ממשל מקומי. מכיוון שקרל סירב בהתמדה להתפטר, הוא שוכנע על ידי 'ממשלת הפירוק' הקיסרית תחת לאמאש לחתום על מסמך בארמון שנברון ב-11 בנובמבר 1918 בו הוא מצהיר על ויתור על כל השתתפות נוספת שלו בענייני המדינה. זה סימן רשמית את סוף שלטונה של מלוכת הבסבורג. עם היפרדות האימפריה החלו מאבקים פנימיים חדשים ורבים מחוקי החירום לשעת המלחמה שהובילו לתסיסה האזרחית, כגון הגבלת מזון, צנזורה על התקשורת ואחרים, נותרו בפעילות במדינות החדשות[7].
קרל וזיטה בילו את ימיה האחרונים של הקיסרות האוסטרו-הונגרית בארמון שנברון, שנתפס כמעוז האחרון של הסמכות ההבסבורגית. כמה חדרים הוכנו בחיפזון לזוג הקיסרי, מכיוון שהדירות הקבועות של המשפחה הקיסרית היוו אתר בניינה באותה העת (נקבע כי ארמון שנברון יעבור שיפוץ יסודי לאחר מותו של הקיסר הקשיש פרנץ יוזף, אך העבודות נבלמו והארמון נותר במצב חצי גמור בגלל המלחמה). בסלון הכחול של חדרי אולמות האירוח של הארמון התקיים המשא ומתן להעברת הסמכויות. לאחר שקרל חתם על המסמך לוויתור על השתתפותו בענייני המדינה, הזוג הקיסרי איבד את תומכיהם הנאמנים הפוליטיים האחרונים. מנהיגה הרפובליקני של אוסטריה הגרמנית, קרל רנר, פנה לקרל באומרו: "מר הבסבורג, המונית מחכה[8]."
לאחר תום הקיסרות
.jpg)
ניסיונות ההפיכה בהונגריה להשבת הכתר
המצב הפוליטי בהונגריה
ב-11 בנובמבר 1918 עם חתימת הסכם הכניעה הגרמני, מסר הצהרה לראש ממשלתו היינריך לאמאש (Heinrich Lammasch) בה למעשה וויתר על השתתפותו בענייני המדינה. הקיסר הודיע לקציניו שהוא משחרר אותם מחובת נאמנותם האישית אליו והודיע שהוא מעניק לעמו את הרשות להחליט לגבי צורתה העתידית של מדינתו. באותו יום עזבה המשפחה המלכותית את וינה. ב-13 בנובמבר הודיע קרל הודעה זהה לעם ההונגרי. הוא הקפיד להדגיש שלא הודח מעולם. המשפחה המלכותית עזבה לשווייץ והתמקמה בטירת פרנז'ן (Prangins), על גדות אגם ז'נבה.
קרל כאמור ויתר על סמכויותיו החוקתיות ב-11 בנובמבר 1918 אך מעולם לא התפטר מאופן רשמי ולא ויתר על טענתו לכתר[9]. ב-1921 דרש קרל משליט הונגריה, מיקלוש הורטי, ששלט כעוצר (כלומר ממלא מקומו של המלך בהיעדרו), את כתר הונגריה, בטענו שתוארו של הורטי אינו חוקי כאשר יש מלך חוקי להונגריה. הימין הפוליטי בהונגריה שלט במדינה מאז 1920 והכריז על הקמתה המחודשת של ממלכת הונגריה אך לנוכח שהותו של קרל בשווייץ, הורטי מונה לכהן כעוצר עקב היעדר הריבון. עם שיבתו של קרל להונגריה, שמירת העוצרות בידי הורטי נתפסה בעיני המלוכנים ההונגרים כבגידה שלו במלוכה. הורטי אחז בסמכויות רודניות והיה ביכולתו לפזר את הפרלמנט, למנות שרים ולפקד על הכוחות המזוינים.
הורטי, מצדו, נסמך חוקית על צידודו של הפרלמנט בחוסר הרצון להחזיר את קרל אל כס המלוכה. עוד בנובמבר 1919 ארגן הורטי פגישה עם קרל בניסיון לשכנעו שלו ישוב לטעון לכתרו בבודפשט. נראה שצעדו של הורטי נבע מאיומן של המדינות השכנות של הונגריה (צ'כוסלובקיה וממלכת יוגוסלביה שאך-זה זכו לעצמאות) לפלוש להונגריה אם יעלה קרל על כס המלוכה שם. נוסף על השכנות המידיות של הונגריה, ממלכת איטליה והאימפריה הבריטית התנגדו גם כן לשיבת קרל למלוכה. היה חשש שבשיבת קרל למלוכה תחל הונגריה מחדש לטעון לנחלותיה בגבולות שקדמו לחוזה טריאנון. באותה העת, בשביל למנוע את התממשות הטענות הטריטוריאליות הללו, ממלכת רומניה, ממלכת יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה היו בתהליך הקמת ברית 'ההסכמה הקטנה'. שר החוץ הצ'כוסלובקי אדווארד בנש טען כי הונגריה הפכה למרכז פעילות עבור ראקציה פרו-מלוכנית שאיימה על הסדר המדיני החדש במרכז אירופה[10]. במקביל לכך היה מאבק בין תושבים הונגרים ותושבים אוסטריים על הריבונות בחבל בורגנלנד המסוכסך בגבול בין הונגריה ואוסטריה הגרמנית.
גורמים פוליטיים אזרחיים רבים ברחבי הונגריה עדיין תמכו בקרל ובשיבתו לכתר ויחדיו נודעו בכינוי "קרליסטים". בהונגריה התמיכה העממית במלוכה הייתה גדולה יותר מאשר באוסטריה ונוסף על כך הממשלה ההונגרית מעולם לא הכריזה על ביטול מוסד המלוכה. היו חברי אצולה הונגרים רבים שתמכו גם כן בשיבת קרל למלוכה, כגון אלברט אפוני. קצינים שונים בצבא שהזדהו עם התרבות הגרמנית, כמו גם הכנסייה הקתולית, תמכו בשיבת המלוכה גם הם[11]. הורטי וראש הממשלה פאל טלקי ניסו לפתור ללא הצלחה את שאלת המלוכה דרך הפרלמנט במסגרת מאמציהם להביא לפשרות פוליטיות. התסיסה האזרחית גברה עם חתימת חוזה טריאנון, שלאחריו שלח קרל מכתב חריף להורטי בו הדגיש את נכונותו לכתר לפי חוק ולפי זכות דתית. על אף המכתב, הורטי נשאר מבוצר בעמדתו ובהמשך טען כי עדיין לא היה זה הזמן המתאים עבור השבת קרל למלוכה ההונגרית.
מהלך ניסיונות ההפיכה
במהלך שנת 1920 ניסה קרל מספר פעמים להיכנס להונגריה ללא הצלחה דרך שימוש בדרכונים מזויפים. ב-24 במרץ 1921 ניסה פעם נוספת להיכנס להונגריה בעודו מחופש ומשתמש בדרכון ספרדי מזויף שהשיג מקושר פורטוגזי. הוא עזב את שווייץ ועבר לצרפת וממנה נסע לווינה ברכבת לילית. משם נסע לתחנת גבול על הגבול האוסטרי-הונגרי. קרל תכנן להיפגש עם הורטי עוד באותו היום, אך שמר על תוכניותיו בסודיות מוחלטת כך שמקורביו ותומכיו מתוך הונגריה עצמה לא ידעו על הגעתו. קרל על כל מקרה מיהר לנוע לבודפשט וקיווה שרוב הפוליטיקאים נמצאים מחוץ לבירה עקב העובדה שהיה זה חג הפסחא באותה העת. קרל קיווה שללא התנגדות ישירה מתוך הבירה יוכל לפעול במהרה ולהסדיר ממשלה חדשה של תומכיו.
פגישה בין קרל והורטי אורגנה לבסוף ובדלתות סגורות קרל המשיך לטעון לכתר ההונגרי וטען כי יש לו תמיכה מצד הממשלה הצרפתית. מאורח יותר כתב הורטי שהציע לקרל לוודא עם ראש ממשלת צרפת, אריסטיד בריאן, שהוא מבטיח את ריבונותה של הונגריה באפשרות של התערבות חיצונית אילולא ישוב קרל לכתר. הורטי עוד תתמוך צרפת בהונגריה יעביר בשמחה את סמכויות המלוכה לידי קרל[12]. הורטי הציע לקרל שייעזר בתומכיו המלוכניים להקים כוח צבאי שינה לכבוש את וינה. קרל יצא מבודפשט אך לא עזב את הונגריה ועם הזמן התפשטה השמועה על כך שהוא נמצא במדינה. דיפלומטים צ'כוסלובקים ויוגוסלבים החלו ללחוץ על הורטי שיפעל נגד קרל וההנהגה היוגוסלבית אף איימה בהתערבות צבאית בתוך הונגריה. 'ההסכמה הקטנה' לחצה גם על בריטניה וצרפת שיצאו בהצהרות רשמיות לפיהן הן מתנגדים להשבתו של קרל אל הכתר ההונגרי. בהתחשב במצב הממשלה ההונגרית החלה לפעול במהרה להוציא את קרל מהונגריה.
כוחות המשטרה ההונגרית החלו לנוע לעבר העיירה בה שהה קרל והוא לבסוף הסכים לצאת מהונגריה. ביציאתו מהמדינה רשם מניפסט בו הדגיש את עמדתו בעניין הכתר ופרסם אותו ברחבי העיתונים. שבועיים בלבד לאחר שיצא משווייץ בכדי להשיב לעצמו את הכתר ההונגרי, קרל שב לגלות בשווייץ. שיבתו הקצרה של המלך הובילה למשבר פוליטי חדש בהונגריה. היו שהאשימו את קרל, מבין יריביו הפוליטיים, בערעור ריבונותה של הונגריה, ולנוכח המשבר ראש הממשלה טלקי התפטר. ממשלה חדשה הוקמה בראשות תומכו של הורטי ומתנגדו של קרל, אישטוואן בתלן. כל השרים מהממשלה הקודמת שתמכו בקרל באופן כזה או אחר, לא הוכללו בממשלה החדשה. חלק מהקרליסטים קידמו השתלטות צבאית בעוד הזמן היה נגדם; הפשרה הטריטוריאלית במערב הונגריה עם אוסטריה הורידה מבסיס התמיכה בהם ו'ההסכמה הקטנה' הפכה לברית צבאית רשמית. ב-21 באוקטובר החל ניסיון ההפיכה השני, כאשר קרל טס משווייץ להונגריה איפה שנחת בשופרון, בסיס תומכיו. מחסור במידע לוגיסטי הוביל לעיכוב בהוצאתו לפועל של המבצע. ממשלה מלוכנית זמנית הוקמה בשופרון בראשותו של אישטוואן ראקוצי. בבוקר ה-22 באוקטובר הגיעה הידיעה על הגעתו של קרל לאוזניו של הורטי. קרל האמין כי צרפת עדיין תתמוך בטענתו לכתר ולא תאפשר פלישה להונגריה מצד שכנותיה בכדי לשמר את סדר הכוחות החדש שבוסס בסופה של המלחמה. החל גיוס הצבא ההונגרי בראשות הורטי והקבינט בבודפשט יצא בהכרזה רשמית נגד נוכחותו של קרל. יוגוסלביה החלה בגיוס מחודש של צבאה וצ'כוסלובקיה דרשה במיידית שהצבא ההונגרי יוטל תחת פיקוח מדינות ההסכמה. במקביל לכך החלה תנועת הקרליסטים לעבר בודפשט.
ראקובזקי התקשר לבלן ודרש שהורטי יוותר על סמכויותיו. שני ראשי הממשלות היריבות לא הצליחו להגיע לשום הסכם או פשרה ושיחתם הסתיימה במבוי סתום. קרל התקדם עם תומכיו על מסילות הברזל במערב הונגריה לעבר הבירה ובערב ה-22 באוקטובר פגש אותו שר בממשלתו של בתלן והעניק לו מכתב מידי הורטי. במכתב טען הורטי בפני קרל שהוא מוביל את הונגריה למלחמת אזרחים ושיגרום לפלישה מצד מדינות ההסכמה. קרל היה מבוצר בעמדתו והתעלם מהמכתב. הקרליסטים הגיעו לשערי בודפשט, שהוגנה רק בידי כוחות מתנדבים לא מאורגנים ומוצב צבאי. בתלן התכונן לקראת נסיגת הממשלה מהבירה אך המתקפה המתוכננת של הקרליסטים על העיר מעולם לא הגיעה.
מחד היו לקרליסטים רוב על הצבא הסדיר במספר החיילים שלהם ובתומכיהם, אך מאידך הארגון הלא-סדיר שלהם הוביל להעברה וביטול שרירותי של פקודות שונות כמו גם מאבקים בתוך ההנהגה. אחד ממפקדי הקרליסטים בגד בקרל והחליף מחנה בפנייתו לעזרת הורטי וממשלת בתלן. היה זה באותה העת שפרצה לראשונה התכתשות צבאית בתוך כל ניסיון ההפיכה. היה זה באותה הנקודה שקרל הורה על הפסקת אש מצד אנשיו בכדי להימנע משפיכות דמים בין הונגרים[13]. כוחותיו של קרל החלו להתפזר ורבים עברו מחנה. נכון ל-24 באוקטובר ניסיון ההפיכה של קרל כשל ונכפה עליו להתפטר מהכתר באופן רשמי. לנוכח התפטרותו של קרל, מדינות ההסכמה מנעו מחברי 'ההסכמה הקטנה' לדרוש פיצויים וויתורים מהונגריה ומנעו מהתערבות צבאית חיצונית בתוכה[14].
גלות ומוות
קרל, ששהה בהונגריה, נכלא יחד עם אשתו (שהייתה הרה עם בנו השמיני) במנזר טיהאן, ומשם שוחרר אל גלותו הסופית באי מדיירה, אליו הגיע בספינת מלחמה בריטית. משפחתו הצטרפה אליו ב-2 בפברואר 1922. הוא מת באי, כתוצאה של הצטננות, אשר התפתחה לברונכיטיס ולדלקת ריאות, אליהן הצטרפו שני אירועים של התקף לב, ונקבר שם, בעוד לבו הוסר ונקבר באחוזת הקבר המשפחתית של בית הבסבורג בווינה.
לאחר מותו
כיום הערכת ההיסטוריונים (וכותבים אחרים כגון הסופר אנטול פראנס) היא שקרל ניסה ככל יכולתו להציל את ארצו ועמו מתוצאות מלחמת העולם הראשונה ורבים רואים בחיוב את ניסיונו לחתור לשלום. עם זאת שוררת תמימות דעים לגבי היותו חלש וחסר יכולת של ממש להאבק מול הכוחות שעמדו מולו.
ב-3 באוקטובר 2004 הוכרז קרל כמבורך על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. בדברי הבירוך הודגש שיתוף הפעולה שלו בחתירה לשלום תוך היענות לבקשתו של האפיפיור בזמן מלחמת העולם הראשונה, בנדיקטוס החמישה עשר.
משפחתו
בשנת 1911 נשא לאשה את זיטה, נסיכת בורבון-פארמה, בתם של רוברטו הראשון, דוכס פארמה ומריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל, ממנה נולדו לו 8 ילדים:
- אוטו, נסיך הכתר של אוסטריה (1912–2011), התחתן עם רגינה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן
- אדלהייד, ארכידוכסית אוסטריה (1914–1971)
- רוברט, ארכידוכס אוסטריה-אסטה (1915–1996), התחתן עם מרגריטה, נסיכת סבויה-אאוסטה
- פליקס, ארכידוכס אוסטריה (1916–2011), התחתן עם אנה אאגניה, נסיכת ארנברג
- קרל לודוויג, ארכידוכס אוסטריה (1918–2007), התחתן עם יולנדה, נסיכת לינייה
- רודולף, ארכידוכס אוסטריה (1919–2010), התחתן עם קסניה, רוזנת צ'רנישייב-בזובראזוב, ולאחריה עם אנה גבריאלה, נסיכת וורדה
- שרלוטה, ארכידוכסית אוסטריה (1921–1989), התחתנה עם גאורג, דוכס מקלנבורג
- אליזבת, ארכידוכסית אוסטריה (1922–1993), התחתנה עם היינריך, נסיך ליכטנשטיין
עיטורים
- מסדר גיזת הזהב
- מסדר סנט סטפן
- צלב האבירים של המסדר הצבאי של מקס יוזף
- מסדר העיט השחור
- פור לה מריט
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
- James and Joanna Bogle, A Heart for Europe, 1991 מסת"ב 978-0852441732
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרל הראשון, קיסר אוסטריה |
- אתר "הקיסר המבורך" (באנגלית)
- ביוגרפיה של קרל הראשון ב"מי ומי במלחמה הגדולה"
- קרל הראשון מבורך על ידי הרב הנאולוגי של ברטיסלבה (סרט מ-1917).
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Charles I, Emperor of Austria (קרל הראשון, קיסר אוסטריה), באתר International Encyclopedia of the First World War (האנציקלופדיה הבין-לאומית למלחמת העולם הראשונה)
- ^ Karl as heir to the throne and monarch (קרל כיורש העצר וכמונרך), באתר The World of the Habsburgs (עולמם של ההבסבורגים)
- ^ John Van der Kiste (ג'ון ואן דר קיסטה), the end of the habsburgs: the decline and fall of the austrian monarchy, Fonthill Media, 2019, עמ' 210 - 217
- ^ Martyn Rady (מרטין ראדי), The Habsburgs: The Rise and Fall of a World Power (ההבסבורגים: עלייתה ונפילתה של מעצמה עולמית), Penguin, 2020, עמ' 318 (אמזון קינדל)
- ^ Pieter M. Judson (פיטר מ. ג'ודסון), The Habsburg Empire: A New History (אימפריית הבסבורג: היסטוריה חדשה), Belknap Press: An Imprint of Harvard University Press, 2016, עמ' 434 - 435
- ^ Alexander Watson (אלכסנדר ווטסון), Ring of Steel: Germany and Austria-Hungary in World War I (טבעת הברזל: גרמניה ואוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה), Basic Books, 2017, עמ' 539
- ^ פייר מ. ג'ודסון, אימפריית הבסבורג, עמ' 399
- ^ מרטין ראדי, ההבסבורגים, עמ' 322
- ^ Miklós Zeidler (מיקלוש זיידלר), Charles IV’s attempted returns to the Hungarian throne (ניסיונותיו של קארל הרביעי לשוב לכתר ההונגרי), עמ' 252
- ^ אדווארד בנש (Edvard Beneš), The Little Entente (הסכמה הקטנה), באתר Foreign Affairs (יחסי חוץ), ספטמבר 1922
- ^ Anton Lehár (אנטון לייהאר), Erinnerungen: Gegenrevolution u. Restaurationsversuche in Ungarn 1918-1921 (זיכרונות: מהפכה נגדית וניסיונות שיקום בהונגריה 1918-1921), Oldenbourg, 1973, עמ' 171
- ^ Thomas Sakmyster (תומאש סקמישטר), Mikós Horthy: Ungarn 1918 -1944 (מיקלוש הורטי: הונגריה 1918 - 1944), Edition Steinbauer, 2006, עמ' 143
- ^ אנטון לייהאר, זיכרונות: מהפכה נגדית וניסיונות שיקום בהונגריה 1918-1921, עמ' 224
- ^ Putsch attempts in Hungary (ניסיונות הפוטש בהונגריה), באתר The World of the Habsburgs (עולמם של ההבסבורגים)
| קרל הראשון, קיסר אוסטריה בית הבסבורג נולד:17 באוגוסט 1887 מת:1 באפריל 1922 | ||
| פרנץ יוזף | קיסרות אוסטריה ממלכת הונגריה 1848–1916 |
המלוכה התבטלה |
- שליטי אוסטריה
- מלכי הונגריה
- מלכי בוהמיה
- בית הבסבורג
- אנשי צבא אוסטרו-הונגרים במלחמת העולם הראשונה
- מפקדי גייסות בצבא אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה
- אוסטרו-הונגרים במלחמת העולם הראשונה
- אישים שלבם קבור בנפרד מגופם
- מעוטרי פור לה מריט
- מעוטרי צלב הברזל
- אבירי מסדר העיט השחור
- מבורכים נוצרים
- אבירי מסדר מלטה
- אבירי מסדר גיזת הזהב
- קיסרי אוסטריה (ציסליתניה)
- שליטי אוסטרו-הונגריה
- אוסטרים שנולדו ב-1887
- נפטרים ב-1922