גוש אמונים
גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים הפועלת לחידוש ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן, ולחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל. התנועה קמה מתוך רגש דתי בעיקרו, אך בשנותיה הראשונות סחפה בהתלהבותה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת.[1]
הקמת התנועה
המנהיג הרוחני של תנועת גוש אמונים היה הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלאחר המשבר של מלחמת יום הכיפורים עודד את תלמידיו לפעול לחיזוק מפעל ההתיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", ובפרט ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. מדיניות זו של הרב צבי יהודה בוטאה על ידיו עוד טרם מלחמת ששת הימים, ומקורה באמונה כי יישוב הארץ כולה מקדם את תהליך הגאולה.[2]
התנועה קמה רשמית כחצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב-9 בפברואר 1974 (ט"ו בשבט תשל"ד). במסמך הייסוד "גוש אמונים, תנועה לחידוש ההגשמה הציונית" - נכתב כי: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מליאה במעשה וברוח... תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל ולעולם כולו". התנועה כללה מועצה מצומצמת שעסקה בעניינים שוטפים, ומועצה מורחבת שהתוותה את הדרך וסיפקה לה גב פוליטי רחב.
שנים ראשונות
בתחילה פעלו אנשי גוש אמונים נגד הסכמי ההפרדה בגולן. במסגרת זו התיישבו במאי 1974 תלמידי ישיבת מרכז הרב בבונקר בקוניטרה. גרעין זה הקים מאוחר יותר את היישוב קשת.[3] בהמשך הוקם גרעין 'אלון מורה' שנועד להתיישב בשומרון. מטרת הגרעין הייתה להתנחל באתר הקרוב ביותר לעיר שכם. לאחר שב-3 ביוני 1974 הקים יצחק רבין ממשלה חדשה, שלח לו מזכיר הגרעין, בני קצובר, מכתב שבו הודיע שחברי הגרעין נחושים לעלות להתיישב באזור שכם.
ניסיון ההתנחלות הראשון של "גרעין אלון מורה" נעשה בט"ו בסיוון תשל"ד (5 ביוני 1974), עם הרב צבי יהודה קוק, בחווארה, ארבעה קילומטרים מדרום לשכם. עם חברי הגרעין באו עוד כמאה אנשים, בהם חברי הכנסת אריאל שרון גאולה כהן וזבולון המר. תוך שעה הוקמו 16 אוהלי בד. כעבור זמן קצר הגיעו נציגי צה"ל והחל משא ומתן. בקרב חברי הגרעין התעורר ויכוח אם לקבל הצעת פשרה לעבור למחנה קדום. בהתייעצות עם הרב צבי יהודה קוק הוחלט שלא לקבלה. נערך פינוי שבו התנגדו המתנחלים באופן פסיבי.[4]
כחודש לאחר מכן, ב-25 ביולי, עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת (בהם שרון ואהוד אולמרט), לתחנת הרכבת הנטושה סבסטיה. גם ראש האופוזיציה דאז, מנחם בגין, הגיע למקום והצהיר כי "אין ממשלה שיש לה זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל".[5] הממשלה הציבה להם אולטימטום של 4 ימים להתפנות ולאחר שפקע הם פונו בכוח על ידי צה"ל.[6] באוגוסט 1974 הוקם "גרעין שילה" שפעל להקמת כפר תעשייתי בשילה.[7]
באוקטובר 1974 ביצע גוש אמונים "מבצע התנחלות" נרחב, שכלל ניסיונות התנחלות בו זמנית במספר מקומות, תוך מספר ימים: בואדי קלט,[8] ביריחו,[9] במעלה אדומים,[10] בנבי סאלח,[11] בתל שילה,[12] במסחה, בבעל חצור ובעין סיניא.[13] צה"ל פינה את המתנחלים מכל האתרים.
באפריל 1975 הותר לפלוגת־עבודה של "גרעין שילה" ללון במחנה הצבאי הירדני הנטוש סמוך לעין יברוד לצורך עבודה עבור קבלן שהועסק על ידי משרד הביטחון בהר בעל חצור הסמוך. הגרעין הודיע שאין מדובר בניסיון התנחלות.[14] בהמשך הפך המקום להתנחלות עפרה.[15]
ניסיונות נוספים להתיישב בסבסטיה נעשו במהלך 1975 (ב-5 וב-19 במרץ וב-25 בנובמבר), ובכולם פונו המתיישבים ביום שבו הגיעו למקום. ב-30 בנובמבר 1975, חנוכה תשל"ו, עלו אלפי אנשים למקום. רובם הלכו לצורך כך קילומטרים ברגל. בניסיון זה הצליחו אנשי גוש אמונים ותומכיהם הרבים להישאר שבוע במקום. ב-8 בדצמבר הוצעה פשרה על ידי המשורר חיים גורי והשר ישראל גלילי, שיותר לגרעין אלון מורה להתגורר במחנה קדום, הסמוך לסבסטיה. שני הצדדים הסכימו, ולימים הפך מחנה "קדום" ליישוב "קדומים".[16]
לאחר המהפך
ב-19 במאי 1977, יומיים לאחר שהליכוד ניצח בבחירות לכנסת, הכריז מנהיגו, מנחם בגין, בעת שביקר את "גרעין אלון מורה" במחנה קדום, ש'בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה'. אף על פי כן, בשל לחצי הממשל האמריקני וכדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם מצרים, לא מיהרה הממשלה ליישם מדיניות כזו.[17] אנשי גרעין אלון מורה, שביקשו לעבור ליישוב קבע, החלו בפעולות מחאה, ובשיאן ניסו להתיישב בחווארה בספטמבר 1978.[18][19] ב-7 בינואר החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לראות בגרעין אלון מורה "מועמד להתנחלות בעתיד הקרוב". לאחר ויכוח בעניין, אישרה הממשלה ב-3 ביוני 1979 את התיישבות הגרעין סמוך לכפר רוג'ייב, מדרום מזרח לשכם. ב-5 ביוני 1979 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר, על צווים לתפיסת שטח של כ-800 דונמים ולאחר יומיים עלו המתיישבים למקום.[20][21] בעקבות עתירה לבג"ץ נגד שימוש בקרקעות מופקעות של תושבי רוג'ייב לצורך הקמת התיישבות, פסק בית המשפט כי ההפקעה אינה חוקית[22] והממשלה החליטה להעביר את היישוב אלון מורה למקומו הנוכחי בהר כביר.
בינואר 1978 (א' בשבט תשל"ח) התיישב בתל שילה "גרעין שילה" של גוש אמונים, כמחנה חפירות ארכאולוגיות.[23][24] המעשה גרם למתיחות ביחסי ישראל וארצות הברית ופגע במשא ומתן לשלום עם מצרים שהתנהל אז.[25] הנשיא ג'ימי קרטר הודיע שהתנחלות נוגדת את החוק הבינלאומי. בפברואר 1978 אמר ראש הממשלה מנחם בגין לשגריר ארצות הברית בישראל, סמואל לואיס, שמדובר בחפירה ארכאולוגית.[26] "גרעין שילה" נשאר במקום, שהפך להתנחלות שילה.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 חדל "גוש אמונים" להתקיים כגוף רשמי. חלק מחבריו השתלבו במפלגות ימין כגון התחייה, המפד"ל ומולדת, והקימו ארגונים כמו מועצת יש"ע.
הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון, תוך קביעת עובדות בשטח, חרף אי-תמיכה לעיתים מן הממשלה, הביאה ברבות הימים למדיניות ממשלתית סדורה של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון.[27]
פעילים, תומכים ומתנגדים
בין פעיליה הבולטים ומנהיגיה ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, הרב אליעזר ולדמן, ניסן סלומינסקי וגרשון שפט, הרב משה לוינגר, הרב דניאל שילה, יעקב כץ (כצל'ה) הרב יואל בן נון, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, יהודה חזני, מאיר הרנוי ואורי אליצור.
בין התומכים הבולטים בהתיישבות זו ניתן למנות את נעמי שמר. ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נימנה בתחילה עם תומכיה הבולטים של התנועה, אולם, בסוף דרכו הפוליטית עם ביצוע תוכנית ההתנתקות הפך ליריב פוליטי מר של ציבור המתנחלים.
בין המתנגדים לתנועה היה ראש הממשלה יצחק רבין, שכינה אותה ב-1975 'סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית' ו'סחטנים'.[28]
ראו גם
לקריאה נוספת
- גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו. הוצאת כרמל ירושלים, תשע"ג 2013.
- חגי הוברמן, כנגד כל הסיכויים: שנות התיישבות ביש"ע, הוצאת ספריית נצרים, 2008.
- עדית זרטל ועקיבא אלדר, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967, הוצאת כנרת, 2004.
- חגי סגל, אחים יקרים, הוצאת כתר, ירושלים, 1987.
- מיכאל פייגה, שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל, ספריית אשכולות, מכון לוי אשכול; הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ג.[29]
- דני רובינשטין, מי לה' אלי: גוש אמונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1982.
- גרשון שפט, גוש אמונים: הסיפור מאחורי הקלעים, ספריית בית אל, 1985.
ספרות יפה
- חגי סגל, התנחלות דמה, ספריית בית אל, 1991.
- מאיר הרנוי, הזמן האפור הוצאת לוני כהן 1990, המתנחלים מעריב בשנת 1994, הזמן הכתום 2007
קישורים חיצוניים
- רשימת מאמרים על גוש אמונים באתר רמב"י
- רשימת פרסומים על גוש אמונים באתר הספרייה הלאומית
- לאחר ניסיון העלייה הראשון: "יום קרב ארוך" ליד שכם, מעריב, 6 ביוני 1974 המשך
- דוד חרמץ, בימים שאריק הוביל לסבסטיה, באתר בשבע - ערוץ 7, 26 בפברואר 2004
- יאיר שלג, מסבסטיה ועד מגרון, באתר הארץ, 11 במרץ 2004
- עמוס שוקן, חיסולה ההכרחי של הדמוקרטיה, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2011
- אוסף גוש אמונים באתר הספרייה הלאומית
- מאיר הרנוי- הזמן האפור הוצאת לוני כהן 1990, המתנחלים מעריב בשנת 1994, הזמן הכתום 2007.
הערות שוליים
- ↑ ברית התנועה הקיבוצית שוללת הפגנות של התנחלות, דבר, 28 באוקטובר 1974
- ↑ ישראל לנדרס, חומר נפץ לאומי־דתי, דבר, 4 באוגוסט 1974
- ↑ אהרן דולב, המתנחלים שלא פונו, מעריב, 18 באוקטובר 1974
- ↑ יוסף ולטר, "יום קרב ארור" ליד שכם: 100 מתנחלים פונו ע"י צה־"ל, מעריב, 6 ביוני 1974
- ↑
יעל גרינפטר, העלייה לסבסטיה, באתר הארץ, 24 באפריל 2015
- ↑ דני רובינשטיין, מחבואים בהתנחלות, דבר, 19 בספטמבר 1974
- ↑ יוסף וקסמן, חברי גרעין המבקשים להתנחל בשילה משוכנעים: "הפעם תאשר הממשלה" יפגשו היום עם גלילי, מעריב, 11 באוגוסט 1974
- ↑ 200 מתנחלים בוואדי קלט כותרו על"ידי כוח צה"ל, דבר, 11 באוקטובר 1974
- ↑ יוסף וקסמן, פונו המתנחלים שנאחזו בשני מקומות ביריחו, מעריב, 14 באוקטובר 1974
- ↑ דני רובינשטיין, בקריאות טלפון גויסו 5,000 המתנחלים, דבר, 10 באוקטובר 1974
- ↑ ישראל הראל,יוסף ולמר, יוסף וקסמן, יוסף צוריאל, המשך - אחרי מאבק ממושך סולקו המתנחלים מנבי צאלח: קצין צהל: 16 חיילים נפצעו, אחד הועבר לבית־חולים, מעריב, 10 באוקטובר 1974
- ↑ דני רובינשטיין, יינקטו צעדים תקיפים יותר נגד המתנחלים, דבר, 15 באוקטובר 1974
- ↑ מתנחלים פונו ממסחה, בעל חצור ועין סיניא, מעריב, 17 באוקטובר 1974
- ↑ יוסף וקסמן, אנשי גוש אמונים לנים בלילות בשטח התנחלות שילה, ליד רמאללה מושל רמאללה הסכים להשארותם - לאחר שהוסבר לו כי "אין מדובר בנסיון התנחלות * הצעירים מועסקים בבעל־חצור, מעריב, 28 באפריל 1975
פלוגת עבודה של "אמונים" לנים בבעל חצור, דבר, 29 באפריל 1975 - ↑ אהרון דולב, בתחבולות תעשה לך יישוב, מעריב, 15 באפריל 1977
- ↑ יאיר שלג, מסבסטיה ועד מגרון, באתר הארץ, 2 במרץ 2004
- ↑ עידו דיסנצ'יק, ארצות הברית מגנה נסיון ההתנחלות ליד שכם: "צעד זה יזיק לתהליך השלום", מעריב, 5 ביוני 1979
- ↑ יוסף ולטר, בגוש אמונים מבטיחים נעשה חיים קשיים לממשלה, מעריב, 28 בדצמבר 1978
- ↑ יוסף ולטר, גרעין אלון מורה שוקל החרפת המאבק, מעריב, 2 בינואר 1979
- ↑ יוסף ולטר, ההחלטה על אלון מורה תביא להפקעת 800 ד' אדמות פרטיות, מעריב, 4 ביוני 1979
- ↑ יוסף צוריאל, אלון מורה יאוכלס תור חודשיים, מעריב, 11 ביוני 1979
- ↑ בג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפא דויקאת, ו-16 אחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-22 באוקטובר 1979
- ↑ "חפירות שילה תמו", דבר, 24 בדצמבר 1978
- ↑ נבדקת הקמת ישוב־קבע באזור שילה, דבר, 30 ביולי 1978
- ↑ ואשינגטון תממה: התיהפך שילה "לקדום של בגין", דבר, 1 בפברואר 1978
- ↑ בגין ללואיס: אין הפרת הבטחות, דבר, 2 בפברואר 1978
- ↑ יוסף וקסמן, תוכנית החטיבה להתיישבות הוצגה אתמול מיליון תושבים תוך שלושים שנה, מעריב, 5 באוקטובר 1981
- ↑ אורית שוחט, סרטן בגופה של הדמוקרטיה, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2005
- ↑ ביקורת: אורי רם, אין גבול, הארץ, מוסף ספרים, 11 ביוני 2003, באתר הוצאת מאגנס; גדעון ארן, מיהם העכשוויסטים האמתיים? על מרחב וזיכרון בישראל, על 'גוש אמונים' ועל 'שלום עכשיו' ועל המחקר המשווה ביניהם, קתדרה 117, אוקטובר 2005, עמ' 150-139.
