העסק הביש

"העֵסֶק הַבִּיש" הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת טרור במסווה (דגל כוזב) שבוצעה במצרים על ידי ישראל. הפעולה הוסוותה כך שיתקבל הרושם כאילו בוצעה על ידי ארגון טרור מצרי. בעת תכנון הפעולה וביצועה היא נקראה "מבצע סוזנה". עקב חשאיותה לא דובר עליה במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש". כשלונה של פעולה זו עמד על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביא לשורת משברים פוליטיים בישראל, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לָבוֹן" או בפשטות "הפרשה".

"העסק הביש"

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הכשיר והפעיל המודיעין הצבאי הישראלי, לימים אמ"ן, חוליית ריגול במצרים, מקרב היהודים המקומיים. החוליה פעלה במסגרת יחידה 131, שיועדה לפעולות ריגול במדינות ערב. את החוליה הקים שליח המודיעין אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951 במטרה לגייס צעירים מתוך תנועות נוער ציוניות במצרים. דר חזר לישראל לאחר ארבעה חודשים, והפיקוד על החוליה נמסר לסא"ל מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131. לדברי דר, מטרת הקמת הרשת הייתה הפלת משטרו של פארוק הראשון מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, ומתוך מחשבה שהדבר ישרת גם את מצרים. הרשת המשיכה לפעול גם לאחר שמשטרו של פארוק הופל על ידי קצינים מצרים. בפרק הזמן שמאז הקמתה ועד להפעלתה, הייתה מרביתה של הרשת "רדומה", כיתר הרשתות של יחידה 131, שיועדו להפעלה בעת מלחמה כוללת, ואנשיה אף הגיעו לאימונים במדינת ישראל. במאי 1954 הטיל מרדכי בנצור את הפעלת הרשת על אברי אלעד, שגויס בספטמבר 1952, והחל בתפקידו במצרים בסוף יוני 1954.

שיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי את החוליה של אברי אלעד, שהורה לאנשיו להתחיל בפעולות חבלה. ב-2 ביולי בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי הקבוצה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית תוזמנה ל-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. פעולה זו נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו", כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון, שנעצר במקום. באף אחד מהמקרים לא גבו פעולות החבלה הללו קרבנות בנפש.

מכיוון שהמידור בקבוצה לקה בחסר, נעצרו בזה אחר זה חברי התא מאלכסנדריה, ואחריהם גם אנשי התא הקהירי. 13 חברי החוליה נלכדו בחודש אחד, יולי 1954, והועמדו לדין (ולכן כונו בישראל בשם "נידוני קהיר"). היחיד שלא נעצר היה אברי אלעד, שהצליח להתחמק בטיסה מסחרית ממצרים. מאיר מקס בינט, שהמצרים טענו שהיה ראש החוליה, היה למעשה איש מודיעין ישראלי שפעל במצרים בנפרד מאנשי החוליה, וכנראה נתבקש רק להעביר כסף לאנשי החוליה. לאחר חמישה חודשים של עינויים וחקירות, התאבד בינט בכלא המצרי ב-21 בדצמבר 1954.

חברי החוליה נשפטו בבית דין צבאי מצרי. המשפט החל ב-11 בדצמבר 1954. אב בית הדין היה יוסוף דיגווי, אשר מונה כשנתיים לאחר מכן, ב-1956, למושל רצועת עזה, במקום הגנרל עגרודי, ונפל בשבי ישראל במבצע קדש. ב-27 בינואר 1955 ניתנו פסקי הדין הבאים:

• ראשי החוליות, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-31 בינואר.
• ויקטור לוי, רוברט דסה ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם.
• מרסל ניניו נידונה למאסר של 15 שנה, העונש החמור ביותר שהוטל על אישה במצרים עד אז.
• מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו למאסר של 7 שנים.
• אלי נעים וצזאר כהן זוכו.

הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד. אפילו בשנת 1967, 13 שנים לאחר האירוע, תיארה אותו האנציקלופדיה העברית במילים הסתומות: "פעולה ביטחונית, מפוקפקת מבחינה מדינית ומוסרית, שנערכה בצורה כושלת בקיץ 1954 בחו"ל ושעלתה בחייהם של כמה יהודים, גרמה נזק מדיני לישראל ופגמה בכבודה". לדברי עורך האנציקלופדיה, ישעיהו ליבוביץ, הצנזורה הפעילה לחץ על האנציקלופדיה בעניין תוכנו של ערך זה. סגן שר הביטחון, צבי דינשטיין, הכחיש דברים אלה, וטען שהצנזורה הביאה לתיקונה של מילה אחת בלבד.

"הפרשה"

פנחס לבון

ועדת השניים

קריקטורה של דני לבקוביץ בעיתון "קול העם"

ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, לא היה מעורב בפעילות הזו ולא ידע עליה אף זמן מה אחרי הכישלון והמעצרים, בעוד שהרמטכ"ל, משה דיין, הצליח להתחמק מקישור אליה כי שהה בחו"ל בתקופת הפעולות. הראשון שניסה לברר מי אחראי לתסבוכת זו היה שרת, שמינה לשם כך ועדת שניים, ועדת אולשן-דורי, שכללה את נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, ואת הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו". בעקבות פעילות הוועדה, התפטר מתפקידו שר הביטחון דאז, פנחס לבון, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.

האדם השלישי

אברי אלעד, מפעילן הישראלי של החוליות במצרים, שכונה "האדם השלישי", הואשם שפעל כסוכן כפול, והסגיר את אנשיו למצרים. במהלך משפטו, טען שבצה"ל זויפו מסמכים, וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. טענה זו החלה ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה זו, ויכוח שזכה לכינוי קוד - "הפרשה", ולאחר מכן "פרשת לבון". השאלה שייצגה ויכוח זה במלוא עוזו הייתה "מי נתן את ההוראה?".

לאחר התפטרותו של לבון בפברואר 1955, התמנה בן-גוריון לשר הביטחון במקומו, ולאחר מכן נבחר מחדש גם לתפקיד ראש הממשלה. כותב דוד בן-גוריון בספרו "דברים כהוויתם":

"עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק העניין "

ועדת כהן

בן-גוריון מוסיף כי ביקש גם הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה. בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ביום 26 בספטמבר 1960, ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות, ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר", בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון. ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון, אך בן-גוריון דחה ממצאים אלה.

פרסום ראשון בציבור

בשנת 1960 פורסם רמז ראשון לציבור על "הפרשה". עשה זאת אורי אבנרי, בשבועונו "העולם הזה", באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות הפרשה והאישים שנטלו בה חלק.

ועדת השבעה

באוקטובר 1960 הגיעו הדברים לידי כך שבן-גוריון סבר כי יש לחקור את הפרשה באמצעות ועדת חקירה משפטית, בעוד שצמרת מפא"י סברה כי יש לסיים את העניין. אשכול חתר להביא לפשרה, ולסיים את העניין מבלי שחקירתו תמצה את פוטנציאל ההרס שלה. בן-גוריון, מצדו, היה נחוש למצות את החקירה עד תום. שתדלנותו של אשכול הביאה להקמת "ועדת השבעה" – ועדה של שבעה שרים מכל מפלגות הקואליציה. הוועדה כללה את שר המשפטים פנחס רוזן, נציג המפלגה הפרוגרסיבית שכיהן כיו"ר הוועדה, ואת השרים לוי אשכול ובכור-שלום שטרית נציגי מפא"י, ישראל ברזילי נציג מפ"ם, יצחק בן-אהרן נציג אחדות העבודה, משה חיים שפירא נציג המפד"ל ובנימין מינץ נציג פועלי אגודת ישראל. בן-גוריון נמנע מלהגיע לישיבת הממשלה שבה הוחלט על הקמת הוועדה, אך קיבל את עצם הקמתה, אולם לא הכיר בסמכותה כוועדת חקירה שמתפקידה לקבוע עובדות בדבר זכאותם או אי-זכאותם של לבון או של בנימין גיבלי.

ב-25 בדצמבר 1960 הגישה ועדת השבעה את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה במצרים. אלו הסתמכו, בין היתר, על הודאת המזכירה דליה כרמל, כי זייפה מסמך המזכה את ראש אמ"ן גיבלי, ומטיל את האשמה על פנחס לבון, וזיכו את לבון מכל אשמה. על פי הסופר שבתי טבת בספרו "עונת הגז", חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן-גוריון בעניין זה נבעו מן העובדה כי המזכירה דליה כרמל הייתה באותו הזמן ידידה של אשכול, וסיפרה לו כי אכן זייפה את המסמך, לדרישת גיבלי (בוועדה טענה כי זייפה את המסמך, ולאחר מכן חזרה בה בחקירת המשטרה), וכך היה אשכול משוכנע כי גיבלי פעל מאחורי גבו של לבון. בן-גוריון – שאשכול לא גילה לו את המקור שלפיו קבע את עמדתו – שהיה יריבו המפלגתי של לבון, היה סבור כי אין לחייב אדם או לזכותו שלא על פי הליך משפטי או ועדת חקירה משפטית.

אי קבלת מסקנות ועדת השבעה התפרשה על ידי רבים כהטלת דופי בשבעת השרים (ובראשם אשכול) אשר ישבו בוועדה, דבר שהיה עלול להביא לסופם הפוליטי של שרים אלו, רובם בני "דור הביניים" במפא"י.

בן-גוריון, שלא הכיר עקרונית בסמכותה של ועדת פוליטיקאים לחרוץ דין אדם לשבט או לחסד, לא קיבל ממילא את מסקנות ועדת השבעה, וב-31 בינואר 1961, לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש את התפטרותו לנשיא המדינה.

ועדה משפטית

בן-גוריון לא הסכים לכך שוועדת שרים תיתן זיכוי לשר, ודרש שקביעה כזו תיעשה על ידי ועדה משפטית. לפי דרישתו, עד לבירור כזה לבון יודח מהזירה הפוליטית, ותישאר בתוקפה קביעת ועדת אולשן-דורי שפסקה על תיקו (אי-הכרעה הנובע מחוסר במידע). בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו. מרכז מפא"י שהתבקש להכריע בסכסוך זה, קיבל את דרישתו של בן-גוריון, והדיח בשנת 1961 את לבון מהתפקיד שבו נשא באותה עת, מזכ"ל ההסתדרות, ומחק את לבון מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת. אמנם בן-גוריון דרש את הדחתו של לבון, אך אשכול גם הוא ביקש להדיח את לבון מהמפלגה. ללא שיתוף הפעולה בין השניים ככל הנראה ההדחה לא הייתה מתרחשת.

בירור פנימי במפא״י

דרישתו של בן-גוריון לוועדת חקירה משפטית והתנגדותו העקרונית לתעודת זיכוי הניתנת לפוליטיקאי על ידי ועדת פוליטיקאים, לא הייתה מובנת לציבור באותה עת ו"הפרשה" (או, כפי שכונתה, "פרשת לבון") פגעה ביוקרתו של דוד בן-גוריון, וכנראה, הייתה בין הגורמים שהניעו אותו להתפטר מראשות הממשלה, בשנת 1963, תוך שהוא מדגיש שהתפטרותו היא "בשל סיבות אישיות שאינן קשורות לשום בעיה ממלכתית". הוא המשיך להיאבק על דעותיו, ובפרט תקף את יורשו, שנבחר לתפקיד על-פי המלצתו, לוי אשכול.

באוקטובר 1964 שב בן-גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת על סמך בדיקתם של העיתונאי חגי אשד והמשפטנים אהרן חטר-ישי ויצחק טוניק, כי ועדת השבעה עיוותה את הדין. חמוש בדו"ח המשפטנים, פנה בן-גוריון בתחילה לאשכול, ולאחר מכן לשר המשפטים דב יוסף, בדרישה כי יחקרו הן את השאלה "מי נתן את ההוראה" והן את "ועדת השבעה". אשכול, שהיה הרוח החיה מאחורי כינוס "ועדת השבעה", לא הסכים לכך. אשכול, אשר ידע מידידתו דליה כרמל כי המסמך המזכה את ג'יבלי מזויף, לא יכול היה לספר על כך לבן-גוריון. בשיחה עם בן-גוריון רמז כי "אחד מסר לו סוד, שהוא משנה כל הדבר", ובן-גוריון מצדו סבר כי "אם רק הוא שמע סוד – אינו קיים בשביל העולם".

לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב חיווה דעתו כי ועדת השבעה קיבלה על עצמה לקבוע עובדות בעניין שנוי במחלוקת מבלי שיהיה לה מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה אינה בעלת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהרכיבו אותה, החל בן-גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י על מנת שיחליט על חידוש החקירה. משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית.

ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן-גוריון; עתה סירב בן-גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן-גוריון, שהיא בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול; רובם בחרו באשכול.

עתה נותר לבן-גוריון רק פורום אחד שבפניו יכול היה להביא את עניינו – ועידת מפא"י שהתכנסה בפברואר 1965. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן-גוריון הם במיעוט, ואילו אנשי אשכול הם הרוב. מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הנִצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. בפגישה דרמטית במלון שרתון בתל אביב עשה אף נשיא המדינה זלמן שזר מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן-גוריון, אך נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. לאחר נאומו נשאה גולדה מאיר נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש (המערך הראשון). הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעותיו של בן-גוריון.

בעקבות חילופי הדברים בין בן-גוריון ובין אשכול העלה חבר הכנסת מנחם בגין הצעה, שנועדה לנגח את שני האישים, שלפיה תוקם ועדת חקירה ממלכתית "לחקור הדברים שלא בסדר אצל ראש הממשלה הראשון, לפי דבריו של ראש הממשלה הנוכחי".

ב-3 ביוני 1965 העמיד בן-גוריון את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול. ב-29 ביוני, לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של בן-גוריון, קמה ונהייתה מפלגה חדשה ושמה רשימת פועלי ישראל (רפ"י). העילה המרכזית לפרישה הייתה "הפרשה", אך זו לא עניינה עוד את רובו המכריע הציבור הישראלי, ונראה היה לציבור, פרט לבן-גוריון ולתומכיו, כי העיסוק בה מיותר וכי זמנה עבר.

לאחר מעשה

ועדה מיוחדת של הכנסת דנה אף היא בפרשה ובין היתר קיימה ישיבותיה בבנין לשכת יו"ר הכנסת בקריה בתל אביב.

לאורך שנים רבות הצהיר בנימין גיבלי כי יפרסם את גירסתו בספר והוא אף שכר לשם כך את שירותיו של הסופר אריה קרישק. עם מותו של גיבלי, בקיץ 2008, טרם פורסם כתב-היד.

ספרו של אברי אלעד יצא ב 1976 באנגלית בשם "The Decline of Honor" ובעברית בשם "האדם השלישי".

גורל חברי החוליה

"האדם השלישי", אברהם זיידנברג (אברי אלעד), מפעיל החוליה במצרים, הצליח להימלט ממצרים. הוא פותה להגיע לישראל, הועמד לדין באישומים שונים ונידון ל-12 שנות מאסר, שהופחתו בערעור ל-10 שנים, אותן ריצה בבידוד בכלא רמלה. לאחר שריצה את תקופת מאסרו היגר לארצות הברית, ושם נפטר בשנת 1993.

אחדים מהשותפים לעסק הביש, שישבו במאסר במצרים, שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים (עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר מלחמת סיני). בשנת 1988 נמנתה מרסל ניניו, אחת מחברי החוליה, עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות. פיליפ נתנזון נפטר בישראל בחודש מאי 2004.

חללי פרשת עסק הביש הובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים, בצמוד לקבריהם של חללי מחתרת ניל"י. גופתו של מאיר בינט הוברחה לישראל בחשאי מקהיר, ונקברה בטקס הלוויה סודי בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

פירוט על הנצחתם מופיע בערך נידוני קהיר.

לקריאה נוספת

• יוסף אלמוגי, המאבק על בן-גוריון - בעקבות הפרשה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1988
• חגי אשד, מי נתן את ההוראה – "העסק הביש" פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1979
• דוד בן-גוריון, דברים כהוויתם, הוצאת עם הספר, 1965
• מיכאל בר זוהר, בן-גוריון (כרכים ב' ו-ג'), תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975
• אביעזר גולן, מבצע סוזאנה – הסיפור המלא של נדוני "הפרשה", תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1990
• איסר הראל, אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים, ירושלים: הוצאת עידנים, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1980
• איסר הראל, קם איש על אחיו - הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון", ירושלים: הוצאת כתר, 1982
• יהושפט הרכבי, עדות אישית: הפרשה מנקודת ראותי, תל אביב: הוצאת רמות, 1994
• שבתי טבת, עונת הגז: כיתת יורים בבית ג'יז / קלב"ן, איש דור - בית הוצאה, ישראל, 1992
• שבתי טבת, הפצע ועוללותיו: אלוף הרכבי ופרשת לבון, אוניברסיטת תל אביב, 1994
  • אייל כפכפי, להחליק בנוחיות על קליפת בננה, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 534-524
• נתן ינאי, משברים פוליטיים בישראל, ירושלים: הוצאת כתר, 1982
• עמלה עינת, המשימה האבודה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ח

מאמרים

• יחיעם ויץ, מעורבות האינטלקטואלים בפרשת לבון, ציון סד (3), 1999, עמ' 378-349

קישורים חיצוניים

• "הפרשה" - הסיפור המלא, באתר "פנחס לבון - האתר הרשמי"
• שילה הטיס רולף, פרשת לבון, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998.
• כנס בנושא "עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית" (מושב ראשון-שלישי); כנס בנושא "עסק הביש ופרשת לבון – המשמעות ההיסטורית" (מושב רביעי-שביעי), מוסד הרצל לחקר הציונות, אוניברסיטת חיפה, 4-3 בדצמבר 2004
• ערב הוקרה לאסירי פרשת "העסק הביש" בבית הנשיא חיים הרצוג, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• אייל כפכפי, ‏משה שרת ופרשת לבון: סיפורה של הצתה מאוחרת, הציונות ‏כג, 2001, עמ' 352-331
• בועז ארד, מי הגדיר את השאלה?, באתר "אנכי", 23 באוגוסט 2008
• עמוס הראל, 55 שנה אחרי, אמ"ן מודה בפני קציניו: נכשלנו בפרשת "עסק הביש" במצרים, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2009
• גדעון מיטשניק ועמיר רפפורט, אסירי ציון: חשיפה חדשה בפרשת עסק הביש?, באתר nrg‏, 23 באוגוסט 2014
• עופר קניג, פרשת לבון: אחרי חמישים שנה, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26 בינואר 2011
• ‫ אריה קרישק, ההוראות, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2013‬
  • מיכאל בר-זהר, העסק עדיין ביש, באתר הארץ, 21 אוגוסט 2013
• אמנון לורד, אם כל פרשיות הריגול: תיבת פנדורה נפתחת, אתר מידה, 23 בספטמבר 2014
• עופר אדרת, 61 שנים לפרשת "עסק הביש": נחשפת השיחה הקשה בין לבון לגיבלי, באתר הארץ, 11 במאי 2015
• נועם (דבול) דביר, "לא יכול להאמין לך אדוני השר": 61 שנה ל"עסק הביש", באתר ynet, 11 במאי 2015
• תערוכת מסמכים ותצלומים, באתר ארכיון צה"ל
• ביקור אחיו של משה מרזוק הי"ד בארכיון צה"ל בלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט"
• שלמה נקדימון, "עושים עסק ביש - 'הפרשה'", בספר: עמוס גלבוע ואפרים לפיד (עורכים): מלאכת מחשבת - 60 שנות מודיעין ישראלי - מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2008.
• "העסק הביש"​ באתר הספרייה הלאומית

פרסום מסמכים 62 אחרי

• עוזי ברוך וקובי פינקלר, "מי נתן את ההוראה" מסמכי "עסק הביש" נחשפים, באתר ערוץ 7, 23 ביוני 2016
• יוסי מלמן, ‏הותר לפרסום: מסמכים שטרם ראו אור על פרשת "עסק הביש", שזעזעה את המדינה, באתר מעריב אונליין, 23 ביוני 2016
• איתי בלומנטל, הפרוטוקולים נחשפים: כך ניסה אל"מ גיבלי לצאת מ"עסק הביש", באתר ynet, 23 ביוני 2016
• אלי אשכנזי‏, תכתובות שאחרי "עסק הביש" חושפות: מאבק ראש אמ"ן לטיהור שמו, באתר וואלה!‏, 23 ביוני 2016

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0