איסור עמונים ומואבים לקהל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסור עמונים ומואבים לקהל
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ד'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כח עמוד א, תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף עז עמוד א
משנה תורה שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) יש להשמיט את מילה "הלכות" מתוך הפרמטר.משנה תורה לרמב"ם, הלכות הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה י"ח
ספרי מניין המצוות ספר החינוך מצווה תקס"א, הבה"ג, מצווה רי"ג; ספר המצוות, לאו נ"ג , ספר המצוות לרב סעדיה גאון מצוות רס"א-רס"ב; סמ"ג, לאווין קי"ג קי"ד

איסור עמונים ומואבים לקהל הוא איסור להתחתן עם צאצאי עמי עמון ומואב הקדמונים. הפסול כולל גם את צאצאי הגרים העמונים והמואבים. האיסור מנומק בפסוק בהתנהגותם השלילית של אומות אלה בעת נדודי בני ישראל במדבר, בסירוב מעברם בארצם ובשכירת בלעם לקלל את בני ישראל.

מקור האיסור וטעמו

מקור האיסור, כמו גם טעמו, מפורשים בספר דברים:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם..

בספר החינוך מוסבר כי המצווה מראה את גודל מעלת גמילות חסדים וגודל גנות הקמצנות שלא קידמו אפילו בלחם ומים את בני ישראל שהיו עיפים בדרך הארוכה ממצרים, דבר שמלמד על אכזריותם של העמונים שאינם ראויים להתערב בעם היהודי[1].

טעם אחר לאיסור, גם הוא באותו פסוק "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ". ישנה דעה[2] שהטעם הראשון מתייחס בעיקר לעמון, מכיון שלדעתם המואבים קידמו אותם בלחם ובמים, ואילו טעם זה מתייחס באופן פרטי לחטאם של המואבים.

טעם שלישי המתייחס לאיסורם עד עולם, בניגוד למצרים ואדומיים שנאסרו רק עד הדור השלישי, מבואר בספרי[3], לפיו העמונים והמואבים נענשו בחומרה יתירה משום שהחטיאו את ישראל בזנות בעת חטא בעל פעור[4].

מוני המצוות נחלקו האם האיסור על עמוני ומואבי נכלל בלאו אחד[5] מאחר והאיסור נאמר בלשון לאו אחד הן לעמוני והן למואבי, או שכיוון שבפועל המעבר על האיסורים הוא בנפרד, יש למנותם כשתי מצוות נפרדות[6].

קביעת הייחוס

קביעת האומה נקבעת לפי ייחוס אתני דרך האב[7] לעמי עמון ומואב הקדמונים, ולא לפי מגורים או השתייכות לאומית[8].

יהודי שבא על מואביה או עמונית, הוולד כמוה, משום שבמקרה זה אין לילד המשותף ייחוס לאביו כלל[7].

בביאה ללא קידושין

לדעת רוב הראשונים, האיסור הוא גם בביאה ללא קידושין, בדומה על האסורות לכהונה שלוקים גם בביאה ללא קידושין[9], אולם לדעת הרמב"ם, כל פסולי החיתון ובכללם עמוני ומואבי אסורים רק בקידושין [10].

דין מואבית

הדיון המרכזי על דינה של מואבית, כלומר גיורת מואבית וכן אדם שאינו צאצא של זכר אלא של נקבה שנתגיירה מאחד העמים (עמון ומואב), היה בעת סיפור מלחמת דוד בגוליית, כאשר דוד הציע עצמו להלחם בגוליית, כאשר שאול המלך הכריז כי מי שינצחו יתחתן עם בתו מיכל. לאחר שדוד הרג את גוליית, שאל שאול המלך את אבנר בן נר לזהות משפחתו של דוד, כדי לדעת אם הוא ממשפחת מלוכה - צאצא של פרץ, ויש למנותו למלך או רק צאצא של זרח ויש למנותו לאחד מחשובי המלך.   כאן הגיב דואג האדומי וקבע כי דוד המלך אינו ראוי כלל להתחתן עם אשה יהודיה מכיון שהוא צאצא של רות, שהינה גיורת מואבית.

התפתח דיון בינו לבין אבנר בן נר האם גם מואבית וצאצאיה פסולים לבוא בקהל או רק מואבי וצאצאיו, כשדואג מכריע את הדיון מסברה וקובע כי שגם על נשות מואב חל הציווי "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... תחת אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", מכיון שסבר שגם על הנשים מוטלת היתה התביעה האלוקית לקדם את נשות ישראל באוכל ושתיה[11]. שאול המלך הגיב לדואג כי נתעלמה ממנו הלכה מפורשת "מואבי ולא מואבית", אך זה סירב להאמין להלכה זו שנמסרה מסיני[12].

ההכרעה הסופית בבית המדרש היתה בעקבות מסורת שנמסרה באותו מעמד על ידי יתר הישמעאלי, שהכריז: "כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: "עמוני" - ולא עמונית, "מואבי" - ולא מואבית". חז"ל מספרים כי הוא נאלץ לנהוג בתקיפות כלפי דואג: "מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב"[13]. הראשונים מסבירים כי יתר מסר שפרשנות זו בפסוק היא הלכה למשה מסיני, ולכן טען כי לא ניתן להקשות עליה מסברה[14].

דין עמוני ומואבי בזמן הזה

למרות האיסור המוחלט לא להתחתן עם צאצאיהם של עמים אלו לעולם, בזמנינו האיסור אינו תקף מאחר שמאז שהגלה סנחריב מלך אשור את עמון ומואב ממקומם, לא ידועים עוד עמונים או מואביים ודאים, ויש להתיר בהסתמך על כך שרוב האומות מותרים. הדיון המרכזי בנושא זה בימי התנאים, התקיים באותו יום שרבן גמליאל פגע בכבודו של רבי יהושע, לאחר עימות הלכתי סוער ביניהם, והודח בהסכמת החכמים לטובת רבי אלעזר בן עזריה. חז"ל מוסרים[15] כי באותו יום התקיימה סדרת דיונים סוערים בהם התחדשו הלכות רבות ויסודיות.

אחד מהדיונים התעורר בעקבות גר עמוני שבא לפניהם בבית המדרש, ושאלם: "מה אני לבא בקהל?" אמר לו רבן גמליאל: "אסור אתה לבא בקהל!". אמר לו רבי יהושע: "מותר אתה לבא בקהל!". אמר לו רבן גמליאל: "והלא כבר נאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'?" אמר לו רבי יהושע: "וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, וכל דפריש מרובא פריש. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה'", ויש לחוש שמא שבו[16] אמר לו רבי יהושע: "והלא כבר נאמר 'ושבתי את שבות עמי ישראל', ועדיין לא שבו".

בסופו של דבר לאחר שרבי יהושע הכריע את הדיון והוכיח שעמון שלאחר תקופתו של סנחריב אינה קשורה לעם הקדום שהתפזר בכל העולם, הסכימו החכמים כולם שהוא מותר לבוא בקהל. גדלותו התורנית של רבי יהושע שהוכחה בדיון זה, גרמה גם לרבן גמליאל לכבד את רבי יהושע ולפייסו, וכתוצאה מכך הוא הוחזר לנשיאות, לצידו של רבי אלעזר ששימש גם הוא כנשיא באופן חלקי ומסר את הדרשה פעם בארבעה שבועות.

לדעת רבינו תם[17], הדיון היה רק על אודות גר עמוני, אך מואבים אסורים משום שהם לא הוגלו מארצם, וכמאמר הפסוק "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו" (ירמיהו, מ"ח, י"א.).

הערות שוליים

  1. ^ ספר החינוך, מצווה תקס"א
  2. ^ פירוש רמב"ן לתורה וראשונים נוספים, על דברים, כ"ג, ה'.
  3. ^ פרשת כי תצא, פסקה רנ"ב.
  4. ^ ואף העמונים החטיאו את ישראל, ראו ספרי במדבר פסקה קל"א. פירוש הנצי"ב שם.
  5. ^ כך דעת הבה"ג, מצווה רי"ג; ספר המצוות, לאו נ"ג.
  6. ^ ספר המצוות לרב סעדיה גאון מצוות רס"א-רס"ב; סמ"ג, לאווין קי"ג קי"ד.
  7. ^ 7.0 7.1 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף עח עמוד ב.
  8. ^ שאילת יעב"ץ, חלק א' סימן מ"ו, ראו בדבריו שכתב שלדעת רבן גמליאל שאסר גר עמוני גם בזמן הזה, הדבר נקבע לפי מקום המגורים.
  9. ^ השגות הראב"ד, על המשנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה ב'; חידושי הריטב"א, על מסכת קידושין, דף עח עמוד א ד"ה ומודה; חידושי הרמב"ן שם.
  10. ^ ספר המצוות, לאו נ"ג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה ב' אגרות הרמ"ה - תשובת רבנו אהרן בן רבינו משולם לרמ"ה
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף עו עמוד ב.
  12. ^ מהרש"א בבא בתרא צא א
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף עז עמוד א.
  14. ^ רמב"ם משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה י"ח, על פי ביאור רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, חידושי הגרי"ז על מגילת רות; פירוש רבי יצחק אברבנאל, על שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) אין ספר מלכים, האם הכוונה היא למלכים א או מלכים ב?.ספר מלכים, פרק א', פסוק ג'.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כח עמוד א, על פי המשנה, מסכת ידים, פרק ד', משנה ד'.
  16. ^ לפי ביאורו של התוספות יום טוב, משנה, מסכת ידים, פרק ד', משנה ד'.
  17. ^ תוס', מסכת מגילה, דף יב עמוד ב, ד"ה זיל.