אלומות
| |
.JPG)
| |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | הצפון |
| מועצה אזורית | עמק הירדן |
| גובה ממוצע[1] | 30 מטר |
| תאריך ייסוד | 1947 |
| תנועה מיישבת | התנועה הקיבוצית |
| סוג יישוב | קיבוץ |
| מוצא המייסדים | ישראל, דרום אמריקה |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2023[1] | |
| - אוכלוסייה | 493 תושבים |
| - מתוכם, תושבי ישראל | 486 תושבי ישראל |
(למפת עמק בית שאן רגילה)   אלומות | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[2] |
7 מתוך 10 |
| http://e-mymuseum-alumot.com | |
אלומות הוא קיבוץ המשתייך למועצה אזורית עמק הירדן. הוא ממוקם בגובה 30 מטר מעל גובה פני הים וצופה אל עמק הירדן והכנרת ממזרח ואל בקעת יבנאל ממערב.
השנים הראשונות של קבוצת אלומות
ערך מורחב – אחוזת פוריה
בשנת 1937 הוקם במוסד החינוכי בן שמן, גרעין של ילידי הארץ, חניכים מתנועת הנוער העובד. הגרעין התארגן כקבוצה להתיישבות ובתאריך 1 במאי 1937, השתכנה הקבוצה במחנה שהוקם במושבה זכרון יעקב. במהלך שהותם במקום התאספו חברי הקבוצה על גבעה ובחרו לקבוצתם את השם: אלומות[3]. חברי הקבוצה עבדו כפועלים אצל איכרי המושבה וכמו כן, הקבוצה חכרה 100 דונם לעיבוד פלחה והוקם משק עזר קטן שכלל עופות ויונים[4].
בסתיו 1940, הקבוצה עלתה לפוריה והתמקמה בבניינים הישנים וההרוסים של האחוזה. פיק"א הבטיחה לבנות עבור הקבוצה נקודת יישוב חדשה. לא הושקעו מאמצים לשיפור המקום, כי ברור היה שזו נקודה ארעית, והקיבוץ יעבור למקום קבע מסודר[5]. הקבוצה קיבלה 3000 דונם לעיבוד חקלאי, וחלק מהחברים עבדו כשכירים ביישובי הסביבה ובעבודת בנייה עבור המשטרה הבריטית. המציאות במקום הייתה קשה מאד: גם בחורף השני לא היה בית מגורים שלם שיכול לשמש כמחסה מהגשם והיה חוסר בתנאים בסיסיים - שירותים, מקלחת ומחסן בגדים. כן לא היה מקום לאחסון תבואה חקלאית וחוסר בכלים חקלאיים. בנוסף היו קשיים רבים שמקורם היה ביחסי אנוש לא תקינים. במטרה לשפר את המצב, נקלט במקום גרעין "גבע" בשנת 1942[6] שבין חבריו היה שמעון פרס[7]. שלוש שנים מאוחר יותר, הקבוצה הקימה מפעל קטן לעיבוד צמר כבשים, הוקמו צריפים למגורים, הוקמו בתי הבראה בצפת ובטבריה שהעסיקו 14 עובדים. בתי ההבראה שימשו מקור פרנסה עיקרי, אבל הלכידות החברתית נפגעה מכיוון שהעובדים שהו זמן רב מחוץ לקיבוץ והתרגלו לתנאי שיכון משופרים וכן קיבלו כספים לכיסוי ההוצאות למחיה מחוץ לקיבוץ[8]. בנובמבר 1946 עברה הקבוצה ליישוב הקבע שלה, ליד ביתניה עילית, במרחק 2 קילומטרים מדרום לאחוזה[8][9].
קבוצת אלומות ביישוב הקבע
פעילות משקית וחברתית
העלייה על הקרקע נחגגה בטקס שאליו הוזמנו מנהיגים מהיישוב ותושבי האזור[10] והעיתונים פרסמו דברי הערכה ושבחים לקבוצה ולחברת פיק"א שבנתה את היישוב[11]. אתגר הקמת המשק בנקודת הקבע עורר בקבוצה כוחות סמויים והוקם משק חקלאי גדול. הקבוצה קיבלה 2,700 דונם, ודרשה תוספת קרקע. הקרן הקיימת הציעה לאלומות לקבל 350 דונם, שהוחכרו זמנית לקבוצת כנרת. אך קבוצת כנרת התנגדה בתוקף לוותר על האדמה וגם יוסף וייץ שהציג בפני קבוצת כנרת את מצוקת אלומות, לא הצליח לשכנע את קבוצת כנרת לעזור לקיבוץ השכן. לבסוף סוכם על העברה זמנית של אלף דונם מיבנאל לאלומות[12]. חלק מאדמות הקיבוץ היו באיכות נמוכה, כך שאי אפשר היה לגדל בה לגידולים חקלאיים ריווחיים. גם מי ההשקיה היו מאוד מצומצמים והקיבוץ ביצע פרויקט לשאיבת והובלת מים מואדי פיג'אס. ההוצאות על המשאבות והנחת הצינורות היו גבוהות מאוד אך נביעת המים הייתה דלה ולא ענתה על הצרכים, כך שפרויקט זה הכניס את הקיבוץ לחובות מתמשכים[13]. חברת הקיבוץ ניהלה את עדר הבקר והפכה אותה לרפת מצטיינת. בשנת הפרוק, הרפת של אלומות זכתה במקום הראשון מהרפתות של עמק הירדן ושלישית בהישגים הארציים[6].
קשיים חברתיים וכלכליים
כשנה לאחר טקס העלייה על הקרקע התקבלה החלטת האו"ם לחלוקת הארץ ולהקמתה של מדינת ישראל. במלחמת העצמאות מתוך 120 חברים התגייסו לצה"ל 68 חברים ונפלו שבעה חברים. אחרי המלחמה חזרו לקבוצה ארבעה חברים בלבד. מבין העוזבים נשארו רבים בצבא הקבע ובמשרדי הממשלה[14]. עזיבה המונית זו התווספה לעזיבות קודמות, כאשר מפברואר 1945 עד נובמבר 1946 עזבו 47 חברים. 30 עולים שנקלטו עד 1948 שיפרו במקצת את המאזן הדמוגרפי, אולם תהליכי העזיבה ועוצמתם פגעו במרקם ובחוסן החברתי[15]. חברים נוספים, יצאו לתפקידים שונים בתנועה הקיבוצית ובמשרדי הממשלה. כך הקיבוץ הצטמק במספר חבריו ואיבד את חלק ממנהיגיו הטבעיים, שהגיעו לקיבוץ רק בסופי שבוע[16][14]. חברים שעבדו בקיבוץ, טענו שעסקנים אלה מנהלים כל השבוע את התנועה ובשבתות רוצים לנהל את הקיבוץ ומביטים על חבריהם כעושים את העבודות השחורות.
בשנות החמישים הראשונות היה שיפור במצב הכלכלי[12] המשק גדל אך האוכלוסייה הצטמצמה. הוטל עומס רב על החברים, וכדי להתמודד עם החוסר בכוח-אדם נעשו מאמצים לקליטת גרעינים חדשים. הגרעין הראשון היה של יוצאי עדן שקיבלו הכשרה בקריית ענבים. להכשרת חברי הגרעין נדרשה השקעה רבה בהדרכה ובעבודה, אך הגרעין עסק רוב הזמן באימונים צבאיים ומרבית חבריו עזבו את הקיבוץ עם תום השרות הצבאי. גרעין נוסף, גרעין "יסעור", היה מתוכנן להגיע אבל חברי הגרעין העדיפו ללכת לקיבוץ גזר. בשנת 1954 נקלט ביישוב גרעין "נבטים" ובמשך כמחצית השנה הורגשה הקלה בעבודה וגם העזיבות פחתו. החברים הוותיקים עשו מאמצים רבים לקליטת חברי הגרעין בענפי המשק ובוועדות השונות. אולם חברי הגרעין מתחו ביקורת על חוסר שוויון[17] והתחמקות מעבודה של החברים הוותיקים[13], ומרבית חברי הגרעין עזבו את אלומות. תהליך עזיבת חברים נמשך ובשנת 1954 היו בקיבוץ 61 חברים בלבד[17]. בעלון הפנימי חברים כתבו על הקשיים: "לא מעט שנאה שוררת בתוכנו", "עלבונות והשמצות", "החברים כורעים תחת העול", "היו רק כישלונות ואכזבות בקליטת קבוצות חדשות", "צפויה סכנה לעצם הקיום"[18]. בשנת 1955 חלה הידרדרות קשה בתחום הכלכלי: הקבוצה חדלה לשלם חובות, שירותים שונים של חברת החשמל, קופת-חולים, ארגון קניות אזורי – נפסקו והתחדשו והתקבלו איומים בהפסקה מוחלטת של שירותים אלה. בעלי החיים לא קיבלו אספקה והתקבלו עשרות תביעות משפטיות מבעלי חובות.
נציגי הקיבוץ פנו לתנועה הקיבוצית בבקשה להביא לסגירת הקיבוץ[19]. בשנת 1957 נעשה ניסיון נוסף, קבוצת "נגוהות" יחד עם חברת נוער עולה "איל" הצטרפה לקיבוץ. תוך תקופה קצרה התברר שפער גדול בין המייסדים שעברו את גיל 40 לבין צעירים בני 20 אינו מאפשר מיזוג. בהמשך הגיעו גרעינים נוספים: "אלעד", "מיצד", "יהב". אך גם אלו לא השתלבו בקיבוץ[19].
סוף הדרך
חברי קיבוץ אלומות לא הצליחו לנהל את הקיבוץ. המצב באלומות היה ידוע במזכירות האיחוד שדנה בנושא וניסתה ללא הצלחה, לשכך את היריבות הפנימית ולהחזיר לקבוצה את יכולתה לפעול. בחורף 1967 הוחלט במזכירות האיחוד "לפזר את ותיקי אלומות ולמצוא חבורה צעירה להמשך החיים הקיבוציים באלומות". ההחלטה הפתיעה את חברי הקיבוץ, על אף הקשיים שחוו. באספת חירום שדנה במצב שנוצר, חברי הקיבוץ דרשו לנסות שוב להחיות את הקיבוץ וטענו על "יחס בלתי אוהד של מזכירות האיחוד" כלפי הקבוצה ואף פנו למזכירויות של קיבוצי האזור שהבטיחו לגייס כמה חברים מכל יישוב שישתלבו בעבודה ובחברה בקיבוץ אלומות. הציבור בקיבוצי האזור לא נענה לבקשה[20], והתקבלה החלטה סופית לפרוק הקיבוץ. דבר ההחלטה נמסר לקיבוץ במכתבה של סנטה יוספטל מזכירת איחוד הקבוצות והקיבוצים בתאריך 25 במרץ 1968. במכתב זה מובטח לחברים שיבקשו, להיקלט ביישובים אחרים[21]. אולם, קיבוצי האזור לא נענו לבקשה לקלוט את ותיקי הקיבוץ[22]. פיצוי לחברים התקבל בעזרת יעקב ברומברג מהועד הפועל אשר מונה לבורר לעניינים הכספיים של חברי הקיבוץ[23]. הפיצוי נקבע לפי שנות ותק ולפי מספר הילדים וגיל הילדים. אלחנן ישי, שהיה חבר אלומות וסגן מנהל מפעל "מבט" של התעשייה האווירית, סידר עבודה במפעלי התעשייה האווירית ל-12 חברים מאלומות. הוא דאג גם לדיור ופנה ביוזמתו לשיכון עובדים ביהוד ובאור יהודה שם נקלטו חברי אלומות[24].
פירוק אלומות המשיך להטריד את איחוד הקיבוצים והקבוצות, את קיבוצי עמק הירדן ואת חברי אלומות-לשעבר ובני משפחותיהם. "ועדת אלומות בעמק הירדן" ליקטה חומר על פרשת פירוקה של אלומות והפיקה אותו בחוברת "עלי אלומות". בחוברת אין פסיקת-דין אלא רק עדויות של חברים שונים[25].
הדילמות המוסריות והקיבוציות שהתעוררו בעקבות פרוק הקיבוץ
לראשונה בתולדות התנועה הקיבוצית הוחלט לפרק קבוצה ותיקה המכילה בקרבה שלושה דורות. קבוצה של שבעים חברים שלא העלו בדעתם לנטוש את היישוב אף על פי שהיו ספקות להמשך קיומה ללא מתן פתרון לקשיים. לראשונה בתולדות התנועה הקיבוצית, הקיבוצים הגדולים באזור קיבלו החלטה לבצע פעולות עזרה ולגייס חברים ותיקים לעזרת אלומות, אך נחלו כישלון בביצוע ההחלטה. לאחר שההחלטה לבוא לעזרת אלומות לא מומשה, והתנועה החליטה סופית לפרק את הקיבוץ, סירבו קיבוצי האזור לקלוט לתוכם חברים ותיקים בעלי אידאולוגיה קיבוצית, שביקשו להמשיך בחיי קיבוץ. נוצרה סיטואציה של אובדן אמון, כי השכנות והערבות ההדדית הקיבוצית, מצווים על היחלצות לסיוע ואילו האנוכיות והאדישות כלפי הזולת, עלולים גם להשפיע על חיי הקיבוצים המבוססים ולפגוע בערכי השיתוף והאחריות ההדדית. האכזבה היא גם מכך שבתוך הקיבוצים לא התעורר ניסיון ספונטני של חברים מהשורה או של אישים בעלי ניסיון בפעילות ציבורית, לפעול למען הצלת הקיבוץ. הכאב של חברי אלומות התעצם מהעובדה שלא רק הקיבוץ פורק אלא נדרש מהחברים לעזוב את בתיהם[26]. הכאב הרב והדילמות המוסריות שהתעוררו בפרוק אלומות, השפיעו על החלטות דומות שהתקבלו בשנים הבאות. ביישובים נוספים שפורקו בתנועה הקיבוצית: האון וכפר חיטים, לא נדרשו החברים לעזוב את המקום, אלא התקבלו הסדרים רק לגבי פרוק המערכת השיתופית והחזרת אמצעי הייצור לכיסוי החובות הכספיים.
יישוב מחדש של הקיבוץ
הגבעה אוכלסה מחדש ב-1969 על ידי עולים מארגנטינה שאליהם הצטרפו בני הארץ. ענפי תעסוקה עיקריים: רפת (נמצאת במושב יהונתן), דיר, לול, גידולי שדה. בשנת 2006 הוקמה בקיבוץ חוות בריאות והתחדשות בשם מצפה אלומות, המתמקדת בתזונה נכונה ובריאה, ובקשר בין גוף לנפש. בשנת 2020 הוקמה חנות ירקות אורגנית.
קישורים חיצוניים
- אלומות שלנו מוזיאון וירטואלי
- אלומות באתר הרשות לפיתוח הגליל
- גלגוליה של קבוצת אלומות, ב"אתר הקיבוצים"
סרטון - אלומות שלנו: סיפורם של מייסדי אלומות, סרטון באתר יוטיוב- אלומות, במרכז המידע לנגב ולגליל של תנועת אור
אלומות (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף מרץ 2025 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
- ↑ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2021
- ↑ www.e-mymuseum-alumot.com is Expired or Suspended., www.e-mymuseum-alumot.com
- ↑ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמ' 352
- ↑ , צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמ' 140, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- ^ 6.0 6.1 עלי אלומות, כתבה של זאב טור-סיני, 1970
- ↑
תיעוד נדיר: סוניה ושמעון פרס מספרים על השנים החלוציות, באתר של "רשת 13", 21 בינואר 2011 (במקור, מאתר "nana10") - במקור, מתוך "השבוע" של חדשות 10
- ^ 8.0 8.1 צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמ' 142, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- ↑ שמואל סגל, שנותי בפוריה 1946–1949 חלום ושברו, הוצאה עצמית, 2008, עמ' 15
- ↑ ריקוד בטקס העלייה לקרקע עם אמנון כרמי שנפל במלחמת העצמאות, https://www.youtube.com/watch?v=uyfYN-QQDNU
- ↑ קבוצת "אלומות" עלתה לביתניה-עלית, דבר, 14 בנובמבר 1946
- ^ 12.0 12.1 בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמ' 356
- ^ 13.0 13.1 יהודה גור אריה, אלומות שלנו, http://www.e-mymuseum-alumot.com
- ^ 14.0 14.1 בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמ' 354
- ↑ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמ' 143, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- ↑ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמ' 144, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- ^ 17.0 17.1 צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמ' 146, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- ↑ צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמ' 145, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- ^ 19.0 19.1 צבי בן חורין, התפוררות קבוצות מייסדים בתנועה הקיבוצית: תהליכים וגורמים, אוניברסיטת בר-אילן, 1984, עמ' 147, המקור: ארכיון יד טבנקין, סימול: אי"ט 16-1/38/19
- ↑ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמודים 360-359
- ↑ עלי אלומות, מכתב של סנטה יוספטל מתאריך 25 במרץ 1968, 1970
- ↑ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמודים 361-357
- ↑ עלי אלומות, פרוטוקול של קבוצת אלומות מתאריך 21 ביוני 1968, 1970
- ↑ אלומות שלנו, מוזיאון וירטואלי, ריאיון עם משפחת גריידינגר, http://www.e-mymuseum-alumot.com
- ↑ בן ציון מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מלוא בע"מ, 1980, עמ' 361
- ↑ עלי אלומות, פתח דבר, 1970
| ||||||||||||||
אלומות35657404Q2839359