אמת המים שבמקדש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחל קדרון ליד העיר העתיקה

אמת המים שבמקדש היה נחל קטן[1] שעבר בעזרה, וזרם לעבר נחל קדרון, ושימש לניקוי העזרה. לתוך נחל זה היו אף שופכים את הדמים שנפסלו להקרבה[2], וכן את שאריות הגחלים שנותרו במחתה לאחר הקטרת הקטורת[3],

מקום האמה

סילון האמה עבר לאורך כל העזרה סמוך למזבח, במטרה ששיירי הדם שנשפכו אל יסוד המזבח יצאו משם לאמה, וכלשון המשנה[4]: "וּבְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הָיוּ שְׁנֵי נְקָבִים, כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, שֶׁהַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי וְעַל יְסוֹד דְּרוֹמִי, יוֹרְדִין בָּהֶן וּמִתְעָרְבִין בָּאַמָּה, וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן". המפרשים מסבירים כי שני נקבים אלו שהיו במבנה המזבח במקום היסוד, היו מעוצבים כעין תבנית חוטם כדי למנוע מקרה של סתימות[5]. הנקבים היו כעין צינורות ארוכים שנמשכו מתחת למזבח עד ל"אמה"[6].

לפי דעת הרא"ש אמת המים זאת, היא המוזכרת במסכת שקלים[7] כאחד הפרוייקטים שתוקנו על ידי קופת בדק הבית, במידה והיתה צריכה תיקון[8].

השימוש באמה לדמים פסולים

את הגחלים הבוערים שנפלו מהמחתה גרפו אל מי האמה

לתוך האמה היו שופכים את כל הדמים הפסולים, כגון אם אדם שאינו כהן קיבל את הדם מצוואר הבהמה, הדם נפסל ונשפך לאמה. מכיון שכך, הכינוי לדמים שפסולים להקרבה, הוא "דמים הנשפכים לאמה". כך למשל מחלקת הברייתא[9] בין דמים אלו לדמים שמוגדרים כשיירי הדם, והיא קובעת: "דמים הטעונין יסוד, טעונין כיבוס, ומחשבה (-מחשבת פיגול) מועלת בהן, והמעלה מהן בחוץ חייב, ודמים הנשפכין לאמה אין טעונין כיבוס ואין מחשבה מועלת בהן והמעלה מהן בחוץ פטור.".

נחלקו רבי אלעזר בן רבי שמעון וחכמים בעניין קרבן חטאת שקיבל את דמה בארבע כוסות, וזרק את הדם רק מתוך אחד מהם. לפי תנא קמא רק הכוס הראשונה שממנה זרק נחשבת לשיירי הדם והשאר נשפכים לאמה, אך לפי רבי אלעזר ברבי שמעון כולם נחשבים לשיריים[10].

שימושים נוספים

כמו כן היו גורפים לתוך האמה את הגחלים שנפלו מתוך המחתה שמיועדת לעבודת הקטורת. גחלים אלו נלקחים במחתה של כסף ממזבח החיצון, ומועברים למחתה של זהב, כך שבמהלך ההעברה ייתכן שחלק מהגחלים יפלו, במקרה שנפלה כמות פחות מקב יש להשליך את הגחלים לאמה[11]. לאמה זרקו גם את גיד הנשה של קרבנות השלמים.

שימוש חריג, שבו זרקו לאמה חומר שאינו נוזלי, הוא זריקת חטאת העוף שבאה על הספק. קרבן כזה מביאה אשה שהפילה, ולא ידוע אם העובר היה עובר גמור, ומכיון שכך לא ידוע אם מחויבת בחטאת יולדת. קרבן זה ניתן להביא, ואף לזרוק על גבי המזבח, אך אסור להקריבו - שמא אינה חייבת בקרבן, ואם אין קרבן זה חטאת העוף, נמצא שהוא נבילה, מכיון שבחטאת העוף אין מבצעים שחיטה אלא מליקה[12], ולכן לפי שיטת רבי יהודה הוא נזרק לאמה[13].

זרם האמה היה משמש גם להדחת העזרה. בכדי לנקות את רצפת העזרה מהדמים שנשפכו עליה במהלך שחיטת הקרבנות, פקקו את מקום יציאת הנחל מהעזרה, ומכיון שמי הנחל הוסיפו לזרום בנחל, הם מלאו את כל הרצפה שבעזרה, שהיתה נמוכה באופן משמעותי מרצפת ההיכל, וכך היא היתה נשטפת באופן יסודי, ואחר כך פותחים את הסתימה וכך יצאו המים מהעזרה[14]. מנהג זה נהגו בימות החול בלבד ולא בשבת. אבל אם חל ערב פסח בשבת, שאז שחטו אלפי קרבנות הפסח. לפי רבי אליעזר הסיבה היא מכיון שדמם ושאר הנוזלים מילא את חלל הריצפה באופן שלא היה ניתן להמשיך לבצע את העבודה, ולכן במצב כזה פקקו את האמה גם בשבת למרות איסור השבות הכרוך בכך, ולפי חכמים הטעם הוא "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם"[15]

הערות שוליים

  1. רבינו גרשום על חולין דף צ א: מכבדו לאמה. כלומר נחל קטן שהיה לשם והולך לנחל קדרון.
  2. משנה, מסכת זבחים, פרק ח', משניות ז-יא.
  3. משנה, מסכת תמיד, פרק ה, משנה ה.
  4. משנה, מסכת מדות, פרק ג', משנה ב'.
  5. מלאכת שלמה על מסכת סוכה ד ט: בליטת חוטם היה עשוי על הנקב שלא יפול עליו דבר לסותמו.
  6. תפארת ישראל (יכין) על מסכת מדות פרק ג משנה ב: ומתערבין באמה - שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן, ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה
  7. משנה, מסכת שקלים, פרק ד', משנה ו'
  8. אבל הרמב"ם חולק על כך
  9. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף לט עמוד א.
  10. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נז עמוד ב.
  11. תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף לב עמוד ב.
  12. רע"ב על מסכת תמורה פרק ז משנה ו: חטאת העוף הבאה על הספק - כגון אשה שהפילה ספק ולד ספק רוח, כיון דחטאת יולדת מן העוף היא כדכתיב (ויקרא יב) ובן יונה או תור לחטאת, מביאתה על הספק, דהואיל ואינה נקטרת לא אכפת לן אי זרק דם על הספק, ואינה נאכלת, דשמא לאו ולד הוה וחולין היא זו ונבילה, דאין חולין נאכלים במליקה.
  13. אך לפי תנא קמא יש לשרפו - משנה, מסכת תמורה, פרק ז', משנה ו'.
  14. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף סד עמוד א.
  15. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף סה עמוד ב.
חלקי בית המקדש השני
     

Temple sketch2.png

Arrowupgreen.png
צפון
לשכת העצים
לשכת הנזירים
לשכת השמנים
לשכת המצורעים
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
י
     
מקרא

1. לשכת הפרווה 2. בית החליפות 3. לשכת פרהדרין 4. בין האולם ולמזבח 5. תאים 6. מסיבה 7. אחורי בית הכפורת

שערי המקדש

א. שער עזרת נשים ב. שער העליון ג. שער הדלק ד. שער הבכורות ה. שער המים ו. שער יכניה/הניצוץ

ז. שער הקרבן ח. שער הנשים ט. שער השיר/המוקד י. שער בלי שם