גיד הנשה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גיד הנשה
(מקורות עיקריים)
Gray1244.png
עצם השת (צהוב בהיר) ועצב השת (פס צהוב), בירך אדם
מקרא בראשית, ל"ב, כ"ה
משנה מסכת חולין, פרק ז'
תלמוד בבלי מסכת חולין, פרק "גיד הנשה"
משנה תורה הלכות מאכלות אסורות, פרק ח'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן סה
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קפ"ג
ספר החינוך, מצווה ג'

גיד הַנָּשֶׁה הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול על פי ההלכה היהודית. האיסור נקשר בתורה עם סיפור מאבקו של יעקב במלאך, כאשר יעקב אמנם ניצח אך נותר צולע על ירכו עקב פגיעה בגיד הנשה.

איסור אכילת גיד הנשה נכלל במניין מצוות "לא תעשה", והוא אחד מתוך תרי"ג מצוות הכתובות בתורה.


מקור המצווה

בספר בראשית מתואר סיפור מאבקו של יעקב אבינו עם איש מסתורי לפני פגישתו הממשמשת ובאה עם עשיו אחיו, שממנה חשש יעקב מאוד. כך נאמר (בראשית, ל"ב, כ"ה-ל"ג):

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. [...] וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. [...] וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

על פי לשון הפסוקים בהושע, י"ב, ד'-ה' ניתן להבין שלא מדובר באדם, אלא במלאך: "... וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹקִים. וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ" (הושע, י"ב, ד'-ה'). וכן מסבירים כל המדרשים[1] והמפרשים[2], ש"איש"זה היה מלאך מהשמים, שהוא שרו של עשו.

מדיני המצווה

זיהוי והגדרת האיסור

גיד הנשה מזוהה עם עצב השת היוצא לירך מהאגן דרך נקב השת הגדול של עצם השת ומעצבב חלק ניכר של הגפים התחתונות.

במדרש [3] נחלקו חכמים לגבי האיסור: ר' יהודה אומר, שרק ברגל אחת נגע המלאך ולפיכך רק אחת מהן נאסרה. ר' יוסי אומר, באחת מהן נגע אך של שני הרגליים נאסרו.

אף בגמרא[4] מובאת מחלוקת זו, (שם נראה שיש עוד שהסכימו עם דעתו של רבי יוסי המכונה דעת "רבנן"ואף הרחיבו דעה זו:) רבי יהודה אוסר רק את הגיד של רגל ימין, משום שהמלאך היכה אותו בכף ירכו הימנית, ואילו רבנן סוברים שהכהו בשני רגליו ולפיכף שני הרגליים אסורות מן התורה.

להלכה, לא אוכלים את גידי שני הרגליים[5].

מן התורה אסור לאכול את הגיד הפנימי שעל כף הירך בלבד, הימנית והשמאלית, אך חז"ל הרחיבו את האיסור על כלל הגיד, ועל הגיד החיצון[6].

האיסור נוהג בבהמה וחיה ולא בעוף[7].

על הגיד אין איסור הנאה, דהיינו מותר למכור אותו וליהנות ממנו ממונית וכן להשתמש בו כל שימוש שאינו אכילה[8][9].

ענישה

האוכל גיד הנשה בשלמותו, או שאכל שיעור כזית (מחלקי גיד של כמה בהמות שונות) במקום האסור מן התורה, בית דין מענישים אותו במלקות[10].

עירוב עם מאכלים אחרים

גיד הנשה שהתבשל עם תבשיל כשר אחר אינו אוסר אותו, וזאת משום שאינו נותן טעם בתבשיל, ויש להוציא את הגיד ושאר התבשיל מותר. חכמים אף גזרו איסור על שומן הגיד, ושומן זה אוסר את התבשיל שהתבשל בתוכו אלא אם כן יש בתבשיל שישים פעמים כנגד שומן הגיד[11].

ניקור הגיד

תפקיד הסרת הגיד דורש מומחיות מיוחדת הנקראת ניקור, וכוללת גם את הסרת החלבים האסורים (בבהמה בלבד) וחוטי דם שונים. תפקיד זה דורש מקצועיות, אחריות ונאמנות מרובה אף יותר מהשחיטה עצמה, משום שמלאכת הניקור מצריכה בקיאות, ויש בה טרחה ודקדוק. עדות יהודיות רבות נמנעות לפיכך לחלוטין מאכילת חלקה האחורי של הבהמה, אך יש שנהגו לאכול לאחר הסרת החלקים האסורים.

מטעמי המצווה

על פי פשט הכתובים, המצווה נועדה לזיכרון לאותו מאבק בין אבי האומה לבין המלאך. הטעמים שניתנו במהלך הדורות לרוב נשארים בכיוון זה, אך מעמיקים אותו יותר, בהתבוננות בסיבה שיש לזכור את אותו מאבק. כך, למשל, כותב ספר החינוך (מצווה ג):

משרשי מצווה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשיו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשיו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב (=יעקב) שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערינו ויגאלנו אמן במהרה בימינו.

הרשב"ם[12] כתב: ""על כן לא יאכלו - לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הק' שלא מת"".


החזקוני מביא, שזהו קנס לבניו של יעקב, שלא ליוו את אביהם לעזור לו והותירוהו לבדו[13].

משמעויות לאורך ההיסטוריה

זיהוי יהודי במסורת הסינית

יהודי קאיפנג (עיר גדולה במרכז סין) הקפידו להסיר את גיד הנשה מבשר בהמותיהם לאחר השחיטה. עקב כך, שכניהם הגויים נהגו לכנותם בשם "דת הסרת הגיד" (挑筋教, tiǎo jīn jiāo)[14][15].

אזכור בארכיאולוגיה

במגילת קומראן 4Q158 קטע 1 שורות 13-12 נמצא הלכה זו בהרחבה/בהחמרה: 'ויאמר אל תוא[כל     ] על שתי כפות הירך עד ה[יום הזה]'. (גילוי ארכיאולוגי זה, זהה לדעתו של ר' יוסי במדרש[16], ששני הגידים נאסרו)

לקריאה נוספת

  • הרב ישראל דנדרוביץ, איסור גיד הנשה עד היום הזה, בתוך: קובץ צהר, כרך יז, אב תשס"ז, עמודים: תד - תיא.
  • הרב יצחק אדלר, ניקור המעשי תמונות המחשה והדרכה מעשית ללמידה. הוצאה עצמית תשכ"ד.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0