גיד הנשה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גיד הנשה
(מקורות עיקריים)
מקרא בראשית, ל"ב, כ"ה
משנה חולין פרק שביעי - גיד הנשה
תלמוד בבלי דף פ"ט ע"ב - דף ק"ג ע"ב
משנה תורה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק ח'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן ס"ה
ספרי מניין המצוות סמ"ג, לא תעשה קלט
ספר המצוות, לאו קפ"ג
ספר החינוך, מצווה ג'
גיד הנשה (צהוב) עם הקנוקנות על כף (אדום) הירך של פרה.


עצב השת (צהוב) לאורך רגל אדם

גיד הַנָּשֶׁה הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול על פי ההלכה היהודית. האיסור נקשר בתורה עם סיפור מאבקו של יעקב במלאך, כאשר יעקב אמנם ניצח אך נותר צולע על ירכו עקב פגיעה בגיד הנשה.

מסורת הפסיקה מזהה את גיד הנשה מבחינה אנטומית עם עצב השת היוצא לירך מהאגן דרך נקב השת הגדול של עצם השת ומעצבב חלק ניכר של הגפים התחתונות.

שם מסורתי ליהדות בסין הוא "דת הסרת הגיד" (挑筋教, tiǎo jīn jiāo)[1].

מקור המצווה

בספר בראשית מתואר סיפור מאבקו של יעקב אבינו עם שרו של עשיו המוצג בתורה כאיש לפני פגישתו הממשמשת ובאה עם עשיו אחיו, שממנה חשש יעקב מאוד. כך נאמר (בראשית, ל"ב, כ"ה-ל"ג):

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. [...] וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. [...] וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

בדברי הנביא מפורש שמדובר במלאך: "... וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹקִים. וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ" (הושע, י"ב, ד'-ה').

מדיני המצווה

האיסור נוהג בבהמה וחיה טהורים[2] ולא בעופות המוכרים לנו [3]שאין להם מבנה של 'כף' בירך. מן התורה אסור לאכול את הגיד הפנימי שעל כף הירך בלבד, הימנית והשמאלית, אך חז"ל הרחיבו את האיסור על כלל הגיד, ועל הגיד החיצון. וגם על השומן שעוטף אותו.

האוכל מגיד הנשה עצמו שיעור כזית או אחד שלם אפילו קטן מכזית, חייב על פי ההלכה מלקות. להלכה אין בגידין בנותן טעם כלומר שטעמם לא נחשב, ולכן גידים של נבלה או בהמה טמאה לא אסורים מהתורה באכילה, למרות זאת גיד הנשה אסור מהתורה עץ הוא והתרה חייבה עליו. אבל אם התערב במאכל אינו אוסר מהתורה בששים.

על פי ההלכה על הגיד אין איסור הנאה, דהיינו מותר למכור אותו וליהנות ממנו ממונית, אך הב"י כתב שכדאי להחמיר בזה כיון שבזוהר אסר גם הנאה[4].

ניקור הגיד

תפקיד הסרת הגיד היא התמחות מיוחדת שנקראת ניקור וכוללת גם את הסרת החלבים האסורים (בבהמה בלבד) וחוטי דם. זהו תפקיד שדורש אחריות ונאמנות מרובה יותר מהשחיטה עצמה, שמלאכה זו מצריכה בקיאות, וגם יש בה טרחה ודקדוק.

מטעמי המצווה

על פי פשט הכתובים, המצווה נועדה לזיכרון לאותו מאבק בין אבי האומה לבין המלאך. הטעמים שניתנו במהלך הדורות לרוב נשארים בכיוון זה, אך מעמיקים אותו יותר, בהתבוננות בסיבה שיש לזכור את אותו מאבק. כך, למשל, כותב ספר החינוך (מצווה ג):

משרשי מצווה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשיו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשיו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב (=יעקב) שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערינו ויגאלנו אמן במהרה בימינו.

הסטוריה

כאמור גיד הנשה מזוהה כעצב הנקרא היום עצב השת. מסופר[5]לפני כ250 שנה אדם שהיה מומחה גדול בניקור החליט על פי מחקר אישי והוכחות כי הגיד האמיתי הוא אחר וגרם לסערה גדולה באותה תקופה בארץ אשכנז, ולא ידעו חכמי הדור לדחות את ראיותיו. עד שהגיע לפראג ושם רבי יהונתן אייבשיץ בדק ומצא שהגיד המוצע אינו קיים בבהמות נקבות. והוכיח לו שהוא טועה מסמ"ג שכתב במצווה זו "ונוהגת בזכרים ובנקבות". בזה נסתיימה הפרשה הציבורית. אך חכמי הדור תמהו על דבריו שכוונת הסמ"ג היא לגברים ונשים שחיבים בזה[6].

לקריאה נוספת

  • הרב ישראל דנדרוביץ, איסור גיד הנשה עד היום הזה, בתוך: קובץ צהר, כרך יז, אב תשס"ז, עמודים: תד - תיא.

הערות שוליים

  1. http://www.chinasage.info/judaism.htm
    http://news.hexun.com/2012-04-26/140831874.html
  2. ובטמאים אינו נוהג, ומצד איסור של טמא, בגיד הוא פטור ממלקות כיון שאין בו טעם
  3. ואם ימצא עוף בעל מבנה כבהמה יהיה אסור
  4. כנראה שלא החשיבו את הזוהר כשיטת רבי שמעון וניתנה לו חשיבות בפני עצמה. הרמ"א בדרכי משה תמה שהרי ההלכה כר' יהודה ולא כרבי שמעון והזוהר מיוחס לרבי שמעון
  5. כרתי סימן סה ס"ק ט"ז
  6. בחת"ס שו"ת ח"ב יו"ד סי' סט תירץ את כוונתו בדרך מפולפלת
תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0