ברכת השחיטה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ברכת השחיטה

בָּרוּךְ אַתָּה אֱמֶ"הָ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה

ברכת השחיטה היא הברכה אותה מברך השוחט קודם קיום מצוות השחיטה.

הט"ז בפירושו ליורה דעה, בניגוד לאחרים, סובר שברכת השחיטה איננה אחת מברכות המצוות, אלא אחת מברכות השבח[1].

מקור המצווה לשחוט

הציווי על השחיטה נלמד מן הפסוק בתורה: "כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ"[2].

אין חובה על אדם לאכול בשר, ועל כן אין ציווי כללי על שחיטה, אלא מי שחשקה נפשו לאכול בשר, מתחייב בשחיטה. מסיבה זאת נוסח הברכה הוא "וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה" ולא "וְצִוָּנוּ לִשְׁחֹט" כמו במצוות שחייבים בהם ללא תנאי, כגון תפילין ("וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ") או מי שמל את בנו בעצמו ("וְצִוָּנוּ לָמוּל").

כיון שאין חיוב לשחוט, לכן ניתן לברך על השחיטה בישיבה, ולא כשאר ברכות המצוות שחובה לברך אותן בעמידה[3]

השוחט בלא ברכה

ברכת השחיטה איננה 'ברכה מעכבת', ועל כן מי ששחט בלא ברכה כיוון ששכח לברך, העוף או הבהמה כשרים. אמנם אלדד הדני, בספרו 'הלכות ארץ ישראל'[4], טוען שהשוחט בלא ברכה, אסור לאכול משחיטה זאת, אך המרדכי שמביא את דברי אלדד בתחילת פירושו על מסכת חולין, משיג עליו ומבהיר שאין אנו נוהגים כך.

גם כאשר השוחט לא בירך על השחיטה במזיד, העוף או הבהמה כשרים, אך יש הסוברים כי בכל זאת, יש לקנוס את השוחט ולאסור עליו (ולא על אחרים), את אכילתם (כגון: הב"ח[5]).

הפסקה בין הברכה לשחיטה

אין להפסיק, בשום מעשה, בין הברכה לשחיטה. אך אם עליו לעשות מעשה הקשור לשחיטה, כגון שצריך לבדוק את הסכין, או צריך אפילו לתקנו, יכול לעשותו, ובלבד שלא יסיח את דעתו מן השחיטה.

מסיבה זאת, אין לדבר בין הברכה לשחיטה, אלא אם כן מדבר בצורכי השחיטה עצמה.

מי שמתכוון לשחוט יותר מבעל חיים אחד, לא ידבר או יפסיק, עד לאחר שחיטת האחרון. ואם הפסיק, במידה ומדובר בשחיטת חיה או עוף, צריך לכסות את הדם בברכה, לברך שנית "על השחיטה" ולהמשיך בשחיטה, אך על כיסוי הדם השני כבר לא יברך.

הפסקה לדבר מצווה שאינו מצורכי השחיטה

אם מיד לאחר ברכת השחיטה, נקלע לידיו של השוחט דבר מצווה, כגון: עניית אמן, עניית "בָּרוּךְ ה' הַמְּבֹרָךְ לָעוֹלָם וָעֵד", עניית "קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ", או שראה ברק, או שמע קול רעם, מבאר בעל השמלה חדשה, כי אם שומע את שאר העונים, יוצא ידי חובתו, על פי הכלל של שומע כעונה[6]. אך אם לא שמע, לא יפסיק, ואם הפסיק, צריך לחזור ולברך ברכת השחיטה.

כאשר דבר המצווה, נקלע לידיו של השוחט, בין שחיטה לשחיטה, ולא מיד לאחר הברכה. אם הפסיק כדי לענות אמן וכו', אינו צריך לחזור ולברך את ברכת השחיטה, אלא חוזר ושוחט הלאה.

כוונה

כאשר השוחט מברך עליו לכוון למצוות שחיטתם של בעלי החיים המונחים לפניו. לכן, שוחט שסיים לשחוט, כיסה את הדם, ולאחר מכן הביאו לפניו בעל חיים נוסף, חוזר ומברך את ברכת השחיטה.

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
  1. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן א', סעיף ז', הערת הט"ז (י"ז). בכך לדעתו מוסבר הטעם שלדעת הרא"ש מותר לאילם ששומע את ברכת השחיטה מאחרים לשחוט, וזה בשונה ממצוות אחרות בהן הדבר אסור.
  2. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"א.
  3. ^ מגן אברהם סימן ח סעיף קטן ב.
  4. ^ ספר זה, שנכתב בעברית, ליווה את אלדד במסעותיו, והוא עוסק בהלכות שחיטה, שלטענתו, נהגו אצל עשרת השבטים
  5. ^ יואל סירקיש, ‏בית חדש, מהדורת קניגסברג, תרכ"ג, סי׳ י"ט, דף י"א ע"ב, באתר HebrewBooks
  6. ^ ובתנאי שיודע שהמברך מתכוון להוציא אותו ידי חובה - כגון שסימן לו בידו

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.