בר פלוגתא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בַּר פְּלֻגְתָּא (תרגום מילולי: בן מחלוקת) הוא מושג בשפה הארמית שמשמעו חכם שבדרך כלל נחלק עם חכם אחר - זוג שנחלקים זה עם זה פעמים רבות. הביטוי בצורתו זו מופיע פעם אחת בתלמוד הבבלי,[1] אך ככינוי לחולק במחלוקת ספציפית, ולא לחולק קבוע. במשמעותו הנוכחית הביטוי קיים החל מתקופת הראשונים[2].

חילוקי דעות עקביים בין "ברי פלוגתא"

קיומה של מחלוקת עקבית בין שני ברי פלוגתא, נובעת לפעמים מתפיסות מקדימות שונות (לדוגמא, מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל האם דיברה תורה כלשון בני אדם או שמוכרח שיש השלכה לכל לשון יתרה שבתורה). יש שביאר במֵמד רוחני יותר, שהדבר נעוץ בחילוק שורש הנשמות של בעלי המחלוקת[3].

קביעת ברי פלוגתא

ציון תנאים או אמוראים כ"ברי פלוגתא" הוא מהישנותם יחד במחלוקות שוב ושוב לאורך המשנה או הגמרא. הבחנה נוספת לציון "ברי פלוגתא" היא במקום שבצמוד לשיטתם נוסף הביטוי "דאמרי תרוויהו". מה שאומר שבשונה מדעתם במקומות אחרים, כאן אינם "ברי פלוגתא"[4].

ברי פלוגתא ידועים במשנה ובגמרא

בתקופת התנאים

ברוב המקומות במשנה ובברייתא, המחלוקת היא בקבוצות הבאות (מחולק לפי שכיחות, בסדר יורד)[5]:

בתקופת האמוראים

בתקופת הראשונים והאחרונים

בשונה מתקופת חז"ל, בה היווצרות ברי פלוגתא נבעה ממסורות פרשניות שונות, בתקופת הראשונים הסיבה ל"ברי פלוגתא" הייתה בעיקר מחמת מֵתוֹדָה שונה בלימוד והבנת הש"ס, שבמקרים רבים אף המשיכה מספר דורות באותן אסכולות ("בתי מדרש")[8]. כמו כן יש להבחין בין מחלוקת על הלכה או סוגיה ספציפית לבין מחלוקת מרכזית ושיטתית (כגון המחלוקת שבין רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך, אותו הוא כתב כפי הכרעת גדולי ספרד וכמסורת הפסיקה שלהם, לבין הרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך, בו הוא נוטה אחר גדולי אשכנז וכמסורת הפסיקה שלהם).

בתקופת הראשונים

בתקופת האחרונים

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לז עמוד ב. במדרש שכל טוב, בשלח, טז, מופיע גם כן ביטוי זה.
  2. למשל, רש"י, מסכת עירובין, דף מו עמוד ב, ד"ה מאן פליג; מסכת סוטה, דף יט עמוד א, ד"ה לר' יאשיה דדריה; מסכת בבא מציעא, דף פו עמוד א, ד"ה רבה; מסכת חולין, דף מג עמוד ב, ד"ה רבא; מסכת חולין, דף עז עמוד א, ד"ה רבא; מסכת תמורה, דף לג עמוד א, ד"ה ואמר רחמנא; תוספות, עירובין, צט, א, ד"ה הוא סבר; רשב"א, קידושין, יג, ב, ד"ה ולענין; רא"ש, סנהדרין, פרק ט', סימן ב'; ר"ן, נדרים, עג, ב, ד"ה וחכמים; ועוד.
  3. ספר התניא, אגרת הקודש, פרק י"ג, לגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
  4. רבי ישועה בן יוסף הלוי מתלמסאן, הליכות עולם, שער ב', אות כ"ד. אך הבחנה זו אינה מוחלטת, ראה: אהרן מגיד, בית אהרן, ניו יורק תשל"ה, חלק י' עמ' רצו-רצט שציין לכמה מקומות בתלמוד שהשתמשו בביטוי "אמרי תרווייהו" לגבי אמוראים שלא נחלקו מעולם, או שנחלקו רק פעם אחת או במקומות מועטים, וראה עוד מר קשישא, עמ' רכט, ערך תרווייהו, ירושלים תשנ"ג.
  5. רמב"ם, הקדמה לסדר זרעים
  6. רבי אלעזר בשכיחות נמוכה מהאחרים בקבוצה זו
  7. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף טו עמוד א, ישנו מקום נוסף בו נחלקו, אך אין זו מחלוקת שלהם אלא של רבותיהם, ומקום נוסף בו הודה הלל לשמאי והסכים לדבריו.
  8. כך לדוגמא מסביר בכרם יהושע[דרושה הבהרה] את כל מחלוקות רש"י ותוספות בהבנה שונה במהות הגמרא[דרושה הבהרה].
  9. הראב"ד השיג על היד החזקה
  10. בעל המאור השיג על הלכות הרי"ף בספרים "המאור הגדול"ו"המאור הקטן", הראב"ד בחיבורו "כתוב שם" משיג הרבה (לעיתים בחריפות) על בעל המאור, ומעט על הרי"ף.
  11. הרמב"ן משיב על השגות בעל המאור על הרי"ף, בחיבורו "מלחמות השם".
  12. הרמ"א השיג על הבית יוסף בחיבורו דרכי משה, ועל השולחן ערוך בהגהות השולחן ערוך
  13. בספרו נקודות הכסף משיג על הט"ז, הט"ז משיב על דבריו ב"דף אחרון", והש"ך מגיב על כך ב"קונטרס אחרון".
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0