המצור על ירושלים (1187)
| מלחמה: מלחמות ממלכת ירושלים | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 20 בספטמבר 1187 – 2 באוקטובר 1187 (13 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | המצור על עכו (1189-1191) | |||||||||||||||||
| מקום | ירושלים | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון המוסלמים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המצור על ירושלים בשנת 1187 הוביל לכיבוש העיר על ידי צלאח א-דין ולהתפרקותה המוחלטת והמהירה של ממלכת ירושלים הצלבנית לאחר קרב קרני חיטין.
המצור, גולת הכותרת של מסע המלחמה והג'יהאד של צלאח א-דין, נמשך מ-20 בספטמבר 1187 עד לכניעת מגיני העיר ב-2 באוקטובר. המצור היה קצר יחסית אך אפקטיבי ואלים, כאשר שני הצדדים חשים כי הם נלחמים על עיקרי אמונתם ועל הסמלים המרכזיים בתרבותם. כניעת העיר והעברת השליטה בה מידי הצלבנים סימנה את סיומו של פרק ייחודי בתולדות ירושלים, סיום פרק מרכזי בתולדות ממלכת ירושלים הצלבנית, וכן את תחילתה של התיישבות מחודשת של קהילה יהודית בעיר.
כיבוש העיר החזיר את ירושלים לשלטון מוסלמי לאחר 88 שנים של שלטון נוצרי. אירועים אלו, ששיאם היה אובדן השליטה הנוצרית על המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, זיעזעו את אירופה, הביאו לכינונו של מסע הצלב השלישי, ועל פי האגדה אף גרמו למותו הפתאומי של האפיפיור אורבנוס השלישי.
רקע
ערך מורחב – ירושלים בתקופה הצלבנית
כיבוש צלבני של ירושלים
כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים בתום מסע הצלב הראשון סימן את סופו של מסע הצלב ואת ייסודה של ממלכת ירושלים, הישות המדינית שהביאה לידי ביטוי גשמי-ארצי את האידאולוגיה והרעיונות הדתיים שהיו בבסיסם של מסעי הצלב.
כיבוש העיר, שהסתיים בטבח כולל של תושביה המוסלמיים והיהודים והביא חורבן על קהילה יהודית מפוארת, הביא את העיר לתקופת פריחה כבירה של ממלכה עצמאית. העיר הייתה מרכז שלטוני, מנהלתי ודתי. מקומות קדושים מוסלמיים הפכו לכנסיות, ומאמץ מיוחד הושקע בבנייה מחדש של אתרים נוצרים קדומים - בעיקר במבנה כנסיית הקבר. מאמץ הבנייה הצלבני מרשים במיוחד לאור משאבי המדינה הצלבנית שתמיד היו מועטים בכוח אדם ובכסף.
קרב קרני חיטין
- ערך מורחב – קרב קרני חיטין
קרב קרני חיטין התרחש ב-4 ביולי 1187 בהר קרני חיטין הסמוך לטבריה, בין הצלבנים מממלכת ירושלים בהנהגת המלך גי דה ליזיניאן ובין המוסלמים האיובים בהנהגת צלאח א-דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים.
התוצאות היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד איתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה ו"הצלב האמיתי" אבד. בין השבויים רמי המעלה היו המלך גי דה ליזיניאן, רנו משאטיון, ז'ראר דה רידפור מפקד הטמפלרים ואחרים. מתוך 1,200 אבירים שיצאו לקרב רק קומץ הצליחו להימלט וכ-150 נשבו. פחות מ-1,000 לוחמים, אבירים וחיילים פשוטים הצליחו להימלט ולא נפלו בקרב או בשבי. כל השאר קיפחו את חייהם. רנו משאטיון הוצא להורג על ידי צלאח א-דין עצמו, וגם האבירים הטמפלרים וההוספיטלרים שנכנעו נרצחו בפקודתו של צלאח א-דין. המלך וקומץ האצילים ששרדו את טבח השבויים הוגלו לדמשק. השבויים הבלתי מיוחסים נכבלו ונשלחו לשוקי העבדים בסוריה. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים טרם קרב קרני חיטין פגע בה קשות, כיוון שלא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות; קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות, ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי.
כיבוש ממלכת ירושלים
ביום 7 ביולי הופיעו גדודים מוסלמיים מול חומות עכו. בעיר נשארו לוחמים מועטים בלבד ועשירי העיר הצלבניים פתחו במשא ומתן על כניעה. ב-9 ביולי, לאחר שבעיר פרצו מהומות בין מתנגדי הסכם הכניעה לתומכיו, הופיע מול חומות עכו צלאח א-דין בעצמו והצלבנים חזרו וביקשו חוזה כניעה; צלאח א-דין קבע את הכללים שחזרו והוצעו לאחר מכן לכל הערים והמבצרים הצלבניים: כניעה ללא תנאי, שחרור שבויים מוסלמיים תמורת יציאה חופשית מהעיר של הנוצרים או לחלופין הזכות להישאר בעיר תחת שלטון מוסלמי. לנשארים ניתנה הזכות לשמור על רכושם. תנאי זה, שנוסח בקווים כלליים ונתן לצלבנים רווחה וביטחון בכניעה, כוון למעשה לנוצרים המקומיים, שנבדלו מהנוצרים הצלבנים ורגשות של מרמור ואי אמון הזינו את מערכת היחסים ביניהם במשך שמונים שנה של שלטון צלבני. הצעות אלו היו הבסיס לשמועות על נדיבותו הרבה של צלאח א-דין, שמועות שהלכו ותפחו לממדי מיתוס הן בקרב המוסלמים והן בקרב הנוצרים.
ביום 10 ביולי נכנס צלאח א-דין אל העיר והפך אותה לעיר מוסלמית. רבעים שלמים ונכסים רבים בתוך העיר הועברו לידי מקורביו ומפקדי הצבא.
ה"חיזור" - או ליתר דיוק, הפעלת המדיניות של הפרד ומשול בין הצלבנים לנוצרים המקומיים - התגבשה לכלל נשק יעיל ביותר: ההצעה האיובית הציגה מודל של יישוב נוצרי בחסות האסלאם במעמד של בני חסות, ד'ימי (ערבית: ذمي), והבטחות אלו - שנוצרים מקומיים אכן ניצלו - הפכו אותם לחשודים כבוגדים בקרב הצלבנים והחלישו את כוח עמידתם של המבצרים והערים בהם שהו בני האוכלוסייה הנוצרית המעורבת. עמאד א-דין, ההיסטוריון המוסלמי שמתאר את כיבוש ארץ ישראל ב"ספר הברק של ארץ ישראל וסוריה" (בערבית: "כיתאב אל-ברק א-שאמי") מציין כי ”תמורת תשלום מס גולגולת שנתחייבו [הנוצרים] לשלם בעתיד, השאיר להם [הסולטאן] הזכות לעבד את אדמותיהם ולהחזיק בבתיהם.”
לאחר כיבוש צפון החוף הארץ ישראלי ולאחר כישלון ההתקפה על צור, פנה צלאח א-דין דרומה וכבש את ערי החוף ארסוף, קיסריה, רמלה ולוד וכן ערים ומבצרים שבתוך הארץ השולטים על הדרך לירושלים, כמו מבצר לטרון ובית גוברין; וביום 23 באוגוסט הופיע מול חומות אשקלון הצלבנית, שבשלב זה הייתה מבודדת לחלוטין לאחר כיבוש עזה ומבצר דרום.
על מנת לערער את נכונות העיר להתגונן הביא צלאח א-דין את גי דה ליזיניאן מלך ירושלים - שהעיר הייתה חלק מנחלתו המלכותית - ואת מפקד מסדר הטמפלרים, בהצעה להחליפם תמורת העיר. בעיר לא היו כלל לוחמים אלא רק בורגנים, שעמדו בגבורה במשך שבועיים מול הארטילריה המוסלמית מבלי תקווה לכוח חילוץ או תגבורת. רק לאחר שנפרצו חומות העיר ניאותו תושבי אשקלון לחדש את המשא ומתן וקיבלו 40 יום לעזוב את העיר והבטחה (שלא קוימה) לשחרור המלך הצלבני השבוי. ביום 4 בספטמבר 1187, לאחר 35 שנים של שלטון צלבני, חזרה אשקלון לידי המוסלמים והדרך ממצרים אל ארץ ישראל נפתחה בפני גדודים מצרים רעננים שעתידים להחליף את הצבאות הסורים שסבלנותם נמתחה לאחר 3 חודשי לחימה רצופים.
לאחר כיבוש אשקלון מצוטט צלאח א-דין כמי שכתב:
”מכל צד עולה קריאת ה"תכביר", ולא נשאר איש ברצועת החוף מגבל עד גבול מצרים; ולא נותר לנו אלא לכבוש את ירושלים ואת צור.”
ואכן, מאשקלון עלה הצבא המוסלמי אל ירושלים. בדרכם כבשו המוסלמים את מעט המבצרים הצלבניים שנותרו עומדים, וכך נתפסו מנזר נבי סמואל והכנסיות הנוצריות בהר הזיתים. ביום 17 בספטמבר הגיעו הגדודים המוסלמיים אל מול חומות ירושלים, וביום 20 בספטמבר הגיע צלאח א-דין עצמו בראש עיקר הצבא המוסלמי וכיתר את ירושלים.
המצור על ירושלים
ביצורי ירושלים
ביצורי העיר ירושלים בתקופה הצלבנית לא השתנו מאז ביצורי העיר הביזנטית ועד ימינו בצורתם החיצונית והיקפם, למעט שינויים קטנים. החומה הטורקית של המאה ה-16 בנויה על החומה שמצאו הצלבנים בעת שצרו על העיר בעצמם. שני ההבדלים העיקריים מתמקדים באזור הר ציון שהוכלל בהגנת העיר, ובמצודת העיר - מגדל דוד.
הבדל נוסף היה חוזקו והיקפו של מערך הביצורים, את החומה, שהתנשאה לגובה של 18 מטר, הקיף בנקודות הרגישות חפיר יבש למניעת הפעלתם של מכונות מצור, שעומקו כ-20 מטר - משער האריות, סביב הפינה הצפונית-המזרחית של העיר ולאורך כל החומה הצפונית, שבמרכזה שער שכם. קו הגנה נוסף לאחר החפיר הייתה החומה הקדמית - שגובהה כשני שלישים של החומה העיקרית, ובינה ובין החומה היה שטח מת לכל המנסה לפרוץ אל תוך העיר.
מצודת העיר, מגדל דוד, בוצרה על ידי הצלבנים על יסודות מגדלי העוז מתקופת הורדוס ובראשם מגדל פצאל ומצודה מוסלמית שנבנתה על שרידיהם. על בסיס אלו נבנתה מצודה אדירה, שנדבכי חומתה הודבקו זה בזה במסמרי ברזל ועופרת מותכת. החומה הוקפה על ידי חפיר נפרד ושלטה על חלקה המערבי של החומה ועל שער יפו, שנתכנה שער דוד בפי הצלבנים.
הכוחות הלוחמים
הצלבנים
בימים כתיקונם מנתה אוכלוסיית העיר ירושלים הצלבנית כ-30,000 איש, ובחודשים שלאחר קרב קרני חיטין נאספו בין חומותיה כ 30,000 איש נוספים, פליטים מנקודות יישוב, מבצרים וערים צלבניות שנקבצו מכל האזור כשהם שמים מבטחם בביצורים החזקים של ירושלים הבירה ובקרבה למקומות הקדושים. בעיר שהו מספר גדול של בני עדות נוצריות מקומיות שנחשבו בעיני הצלבנים כגורם שיש לחשוד בכוונותיו ומעשיו. בספרו "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" מצטט פרופסור יהושע פראוור מתוך מקור נוצרי קופטי המתאר קשר בין נוצרי אורתודוקסי לחצרו של צלאח א-דין; קשרים אלו הביאו את בני העדה להשתדל עבור האינטרסים של עדתם ולהעביר ידיעות מודיעיניות למוסלמים. על פי המקור הקופטי, נשלח נוצרי אורתודוקסי לירושלים על מנת להעביר את הנוצרים המקומיים לצידו של צלאח א-דין[1].
בעיר שהו בעת המצור 5000 שבויים מוסלמיים ששימשו כעובדי כפייה בעבודות תחזוקה וביצור. מהעיר נעדרו כוחות צבא שיכלו לאייש את הביצורים, שכן כל גדודי מלך ירושלים וחיל המצב של העיר הושמדו בקרב חיטין. בהיעדר שליט או אביר המוסמך לקחת פיקוד, הועבר שרביט השלטון לידי הפטריארך הלטיני היראקליוס.
אל העיר הגיע בדרך המקרה האביר בליאן מאיבלין - פליט מקרב קרני חיטין, שבא לירושלים דרך שכם בעקבות אשתו מריה קומננה ומשפחתו שהיו בין הפליטים שנקבצו בעיר. על פי מקורות מוסלמיים, כניסתו של בליאן לעיר נעשתה ברשותו של צלאח א-דין ובתנאי שבליאן ישהה בעיר יום אחד בלבד ולא יילחם נגד הסולטאן. משנכנס בליאן לעיר פנו אליו נציגי הציבור הצלבני וביקשו כי ייקח את הפיקוד ויגן על העיר, ולטענתו כי נדר נדר שלא מאפשר לו לחימה, שחרר אותו היראקליוס מנדרו בהכריזו[2]:
”אני משחרר אותך מהנדר ומהחטא - יהיה זה חטא גדול יותר לשמור על הבטחתך; יהיה זה כתם גדול עליך אם תעזוב את ירושלים במצבה הנוכחי, ולעולם לא תוכל להחזיר את כבודך.”
על פי מקורות לטיניים, בעיקר של ההיסטוריון בן התקופה ארנול (לטינית: Ernoul) שנכח בירושלים בעת המצור, כתב בליאן מכתב לצלאח א-דין בו התנצל על שהפר את הבטחתו וביקש את סליחת הסולטאן. המקורות הנוצרים מוסיפים ומספרים כי נדרו לסולטאן לא היה המחסום היחיד בטרם קיבל עליו בליאן את משימת הגנת העיר - הוא חוכך בדעתו ומצוטט[3] כמי שאומר:
”הרי עלולה ליפול עלי אשמה גדולה על לא עוול בכפי, שהרי אם ייפול דבר ולא יצליח - רוב האשמה תבוא עלי; ואם יצליח - יבוא אחר שידחק את רגלי, ולו יישארו הכנסות המקום!”
עם הסכמתו לקחת על עצמו את הפיקוד על הגנת העיר העמיד בליאן מספר תנאים שהתמלאו מיידית: הוא דורש ומקבל הכרה כאדון העיר, וכן את שבועת הנאמנות המגיע לו במעמדו כסניור. מילוי דרישות אלו מעמיד את בליאן במצב חוקי העניק לו חזקה בשלטון על הישות הצלבנית.
המוסלמים
- ערך מורחב – צבאו של צלאח א-דין
הפיקוד המוסלמי היה נתון בידיו של צלאח א-דין. צבאו של צלאח א-דין הגיע משני קצוות האימפריה שלו - ממצרים מדרום ומסוריה וצפון עיראק בצפון. המצרים תרמו את הפרשים הממלוכים המעולים ואילו האזורים הצפוניים תרמו את הפרשים הכבדים ופרשים קלים נוספים. מספר הלוחמים המוסלמים לא ידוע בוודאות.
מהלך המצור
הכנות צלבניות
בסקרו את כוח האדם הדל העומד לרשותו הוברר לבליאן דה איבלין חומרת מצבו. בעיר נמצאו שני אבירים נוספים, ובליאן הסמיך חמישים בני אצילים מעל גיל 16 מתושבי העיר לאבירים. בהמשך הסמיך גם מספר בורגנים לתואר אצולה, על מנת שיוכלו לפקד על הלוחמים לעת מצוא - אזרחי העיר - ולהוות גרעין עיקרי של כוח חיל המצב. על מנת לממן את פעולות ההגנה נפתחה קופת הכנסייה הירושלמית והוסרו ציפויי הכסף מעל גג מגדל כנסיית הקבר. מקורות אחרים שהיו זמינים לייצור מגנים כללו מענק שניתן למסדר ההוספיטלרים על ידי הנרי השני, מלך אנגליה. מחסני הנשק של העיר נפתחו וכלי נשק חולקו לכל מי שיכול היה לשאתו[4]. בליאן נקט תחילה אסטרטגיה של הגנה פעילה, וסיורים רכובים של פרשים פטרלו באזור ירושלים; כך נוצרה ההתנגשות הראשונה בין הצבאות, כאשר כוחות חוד של המוסלמים הותקפו על ידי סיור צלבני באזור אל קובאב (כפר בן נון).
קרבות מול החומה המערבית
הצבא המוסלמי הגיע לירושלים ביום 20 בספטמבר והתרכז במערב העיר אל מול מצודת מגדל דוד. במקביל הוקפה העיר ביחידות צבא למניעת יציאת חיל המצב. נקודת מרכז הכובד של ההתקפה המוסלמית נבחרה על מנת להכריע את סוללת הביצורים העיקרית של העיר, שהייתה גם הקשה ביותר לפיצוח - כפי שנוכחו לדעת צבאות אחרים, כמו הצבא הצלבני שצר על העיר בשנת 1099. ההיסטוריון המוסלמי אל קאדי אל פאדיל מסביר[4]: ”מצד זה של העיר, במקום בו חנה צלאח א-דין, הוא ראה עמק עמוק ותהום מסולע, ומעליו חומה שהקיפה את העיר כצמיד. מגדלי העיר דמו לפנינים גדולות על העדי סביב העיר.”
במשך שבוע ימים השתוללו קרבות אל מול החומה המערבית של ירושלים, אך התוקפים המוסלמים לא הצליחו לממש את יתרונם הכמותי והתקשו להפעיל את מכונות המצור כנגד החפיר והחומה האיתנה.
ההיסטוריון המוסלמי עימאד א-דין מספר[5] על מהלך הקרב:
”הם [הצלבנים] קראו לנו למלחמה. הם הרגו בנו והקיזו את דמנו. הם בערו בזעם והגנו על העיר. הם הדפו אותנו לאחור והגנו על עצמם. הם התלהמו וגרמו לנו לנזקים. בצעקות ודברי בלע בשפות זרות הם קראו לעזרה. הם נתקבצו יחד ובעיקשות עמדו על רגליהם - בעוד הם מהווים מטרה נוחה לחיצינו - בקוראם למוות לעמוד לצידם. בצעקות הם אמרו: 'אחד מאיתנו שווה עשרים מכם, וכל עשרה שווים מאתיים. אנחנו נביא את סוף העולם על ראשכם בהגנה על הכנסייה'. וכך נמשך הקרב והטבח עם כידון וחרב...”
קרבות מול החומה הצפונית
לאחר הכישלון ממערב, ביום 25 בספטמבר העבירו המוסלמים את מרכז הכובד של התקפותיהם מהצד המערבי של העיר אל הצד הצפוני, הידוע כצד החלש של ביצורי העיר[6]. הצבא המוסלמי התרכז מול שער שכם של ימינו שהיה קרוי בפי הצלבנים שער סנט סטפאן, וכוחותיו נמתחו אל הפשפש של אלעזר - באזור שער הפרחים של ימינו - ומשם עד הפינה המזרחית של החומה הצפונית, הידועה כבורג' א-לקלק (ערבית: برج اللقلق; עברית: מגדל החסידות). מעבר לנקודה זו יורד עמק יהושפט במתלול לכיוון דרום ולא מאפשר כל פעולת מצור. באזור זה עמדה - מחוץ לחומות העיר - כנסיית סנט סטפאן, שהצלבנים הרסו לבל תשמש מקום מאחז נוח למוסלמים. מאזור זה קיימו המוסלמים קשר עם תצפיות שהוצבו על הר הזיתים ודיווחו על כל תנועה ברחובות העיר. במקביל בנו המוסלמים ארבעים מכונות מצור מסוגים שונים ובעיקר מכונות לירי ארטילרי שכיסו באש רצופה את חומות העיר ומנעו מהמגינים אפשרות להשבת אש נגדית. תהלוכה שנערכה על החומות ובראשה שריד הצלב האמיתי שנותר ברשות הקהילה הנוצרית-סורית של העיר הופסקה מאיום מטר החצים המוסלמיים.
כבר בשלב ראשון של ההרעשה התקרבו התוקפים עד לחפיר; החפרים ירדו אל תוך החפיר, ובזמן קצר ערערו את יסודות החומה הקדמית. לאחר התמוטטות החומה הקדמית המשיכו החפרים את עבודתם בנקודה הסמוכה לשער הפרחים, ממנה פרצו הצלבנים לעיר בשנת 1099. כתוצאה מהכרייה התמוטט הצלב שסימן את מקום הפריצה; נפילתו הפיחה רוח רעה בקרב מגיני העיר עד כדי כך שבליאן דה איבלין לא הצליח למצוא אנשים שהסכימו לעמוד על החומות אף תמורת שכר. פרשים צלבניים עוד ניסו לצאת אל מחוץ לחומות דרך שער האריות, שנקרא בפי הצלבנים שער יהושפט, אך אף על פי שהתקפתם גרמה לאבדות מוסלמיות ניכרות היא לא הצליחה להפחית את לחצי המאמץ המוסלמי לערעור יסודות החומה[7].
על פי ההיסטוריון ארנול, צלאח א-דין ריכז להתקפה על החומה הצפונית 10,000 קשתים המתוארים כחמושים היטב "מכף רגל ועד ראש" שהמטירו חיצים על החומות ללא הפסקה כל זמן הקרבות; כוח עתודה של 10,000 פרשים חמושים בכידונים ובקשתות חנה בכוננות בין שער שכם לשער האריות, במטרה להדוף ניסיונות התקפיים של חיל המצב. גדודים נוספים הוצבו בסמוך למכונות המצור.
משא ומתן
על פי דרישת הפטריארך הלטיני היראקליוס, וככל הנראה בלחץ האוכלוסייה האזרחית (שרוחה נפלה בלחץ הקרבות) ובהתייעצות עם מפקד העיר בליאן מאיבלין, הוחלט להיכנס למשא ומתן על תנאי הכניעה עם צלאח א-דין. הנוצרים ערכו מספר פגישות עם צלאח א-דין, שהביע אי נכונות להציע תנאי כניעה ורק חזר על הצהרתו כי בדעתו לכבוש את העיר בכוח החרב ולהרוג בתושביה - כפי שעלה בגורל תושבי ירושלים המוסלמיים לאחר המצור הצלבני.
במקביל קירב צלאח א-דין את מכונות המצור אל החומות והגביר את עוצמת ההרעשה שהחלה למוטט את מגדלי החומה - וכפי שמתאר[8] אל קאדי אל פאדיל, ”כאשר המגדלים קרסו נשמע קול רעש נורא שאפילו החירשים מקרב אויבינו שמעו אותו.”
במפגש הבא בין בליאן דה איבלין לסולטאן הטיל הצלבני את כל הקלפים על השולחן ואיים על צלאח א-דין ב"נשק יום הדין" שלו: הוא הודיע כי אם לא יוכלו הנוצרים לקבל תנאי כניעה נוחים שיאפשרו את יציאתם מהעיר תמורת כופר, הם יפנו את זעמם אל השבויים המוסלמיים הנמצאים בעיר ולאחר מכן יפגעו באתרים הקדושים לאסלאם - הר הבית ובו כיפת הסלע ומסגד אל אקצא. איום זה, בשילוב הלחץ מצד מפקדי הגדודים האיסלאמיים שהאפשרות לסיום מהיר של הלחימה הביאה אותם לנכונות לוויתורים, פעל את פעולתו על הסולטאן שנעתר לדרישה והציע בסופו של דבר תנאי כניעה לתושבי העיר.
בחוזה הכניעה סוכמו התנאים הבאים: העיר תיכנע לצלאח א-דין ותושביה יהיו שבויי מלחמה. תמורת תשלום שייקבע מראש יפדו שבויי המלחמה את עצמם, במחיר 10 ביזנטים לגבר, 5 ביזנטים לאישה ו-2 ביזנטים לילד (ביזנט היה המטבע הסחיר הנוצרי בממלכת ירושלים הצלבנית).
כניעת העיר
ביום 2 באוקטובר נמסרו מפתחות העיר ירושלים לידי צלאח א-דין, והחלה יציאת הנוצרים הלטיניים מירושלים כאשר הם נספרים בעת צאתם משער יפו. עשירי העיר הצליחו לפדות את עצמם, אך העניים והפליטים שהגיעו אל העיר בחוסר כל לאחר שכבר ברחו מבתיהם לא היו מסוגלים לשלם את דמי הכופר. חלק הארי של הכספים הוצא מהעיר על ידי הפטריארך הלטיני, שלא מצא לנכון להקדיש את אוצרות הכנסייה לפדיון שבויים ובמקום זאת העביר אותם בלוויית פרשי המוסלמים לצור. חלק מעניי העיר שלא נמצא להם גואל מצאו מושיע בדמותו של צלאח א-דין, ששחרר אלפים מהם ללא תמורה. בין המשוחררים ללא דמי פדיון הייתה המלכה סיבילה, אשתו של מלך ירושלים השבוי, שהורשתה לבקרו במקום מאסרו בשכם. 7,000 מעניי העיר נפדו באופן אישי על ידי מפקד העיר באליאן מאיבלין, שבשונה מעשירים אחרים בעיר, העביר חלק ניכר מהונו האישי לצלאח א-דין על מנת להבטיח את חירותם, ובתמורה זה אפשר להם לעזוב את העיר. על פי מקורות נוצריים, מפקדי הצבא המוסלמי צברו עושר רב מפליטים אומללים אלו על ידי כך ששחררו אותם מעבדות בתמורה לסכומי כסף נמוכים מאלו שסוכם עליהם - אותם שלשלו לכיסם.
כ-15,000 נוצרים חסרי כל שנותרו בעיר לאחר 40 ימי פינוי העיר יצאו מירושלים בשיירות שבויים לכיוון ערים מוסלמיות כגון דמשק וקהיר, שם בילו את שארית חייהם בעבדות.
הנוצרים המקומיים, השייכים לכנסיות המזרחיות, נשארו בעיר כבני חסות תמורת תשלום מס גולגולת (ערבית: ג'יזיה, جزْية) על דמי פדיון השבויים, ובתמורה קיבלו רשות לחיות בעיר. עימאד א-דין מספר[9] כי ”אלפים מהם נשארו בירושלים ובמחוזה. אלה פנו לעבודה, קבעו כלונסאות ושתלו גפנים, ובקרוב אספו את יבול פירותיהם.”
הנוצרים שהצליחו לחלץ את עצמם מירושלים יצאו את ארץ ישראל דרך הנמלים שבשליטת המצרים, כמו אשקלון ואפילו אלכסנדריה, שם הועלו על אוניות של הקומונות האיטלקיות בדרכם לאירופה. פליטים אחרים הגיעו דרך היבשה לערי החוף שנותרו בשליטת הצלבנים - צור, טריפולי (לבנון), אנטיוכיה, וחלקם הגיעו עד לנסיכות העצמאית של ארמניה. חלקם הגיעו למחוז חפצם חסרי כל, לאחר שנשדדו על ידי צלבנים אחרים כמו ריימונד, רוזן טריפולי[9][10].
המוסלמים בירושלים
המוסלמים בראשות צלאח א-דין החלו בהפיכת ירושלים לעיר מוסלמית על ידי מחיקת עברה הצלבני. צלבים שהיו מוצבים על מבנים הוסרו, מסגד אל-אקצא חזר להיות מסגד לאחר ששימש כמשכן למסדר הטמפלרים, כיפת הסלע חזרה להיות מבנה מוסלמי, ציורי קיר על מוסדות נוצריים כוסו וטוהרו לאחר שהוצאו מהם הפסלים. מינבר צלאח א-דין, שהותקן במסגד בחלב, הועבר למסגד אל-אקצא, שם נשא הקאדי של דמשק את דרשת יום השישי, 9 באוקטובר. עימאד א-דין כתב ממקום שבתו בדמשק מאות מכתבים לכל הערים בעולם האיסלאמי כדי לספר על רגע הניצחון.
כנסיית סנטה אנה הפכה למדרסה (בית ספר מוסלמי), כפי שמתואר בכתובת מעל למשקוף הכניסה:
”בשם אללה הרחום והחנון. כל הטוב והיפה שעלה בגורלכם הוא מאללה. מדרסה מבורכת זו נבנתה עבור הווקף על ידי אדוננו צלאח א דין סולטאן האסלאם והמוסלמים”
בזכות הפיכתה של הכנסייה למדרסה בסמיכות לכיבושה של העיר על ידי צלאח אל דין המבנה נשמר היטב והוא מהווה את אחת הדוגמאות היפות ביותר לארכיטקטורה צלבנית בירושלים.
הקהילה היהודית
כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099 הביא סוף אלים וחורבן על קהילה יהודית פורחת ומשגשגת שאף לחמה על הגנת העיר שכם אחד עם תושביה המוסלמים של ירושלים. מאז הייתה העיר אסורה להתיישבות יהודים. עם כיבוש ירושלים על ידי האיובים השתנה המצב החוקי והחלה תקופת סובלנות כלפי היהודים, שאפיינה את השליטים המוסלמיים של המאה ה-12. בחיבורו המפורסם של יהודה אלחריזי, "תחכמוני", מתואר מפגש שנערך בשנת 1216 של הכותב עם יהודי תושב ירושלים, המספר על תולדות הקהילה היהודית בירושלים שלאחר המצור האיובי:
”ויער א-לוהים את רוח מלך הישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמישים ליצירה, ונחה עליו רוח עצה וגבורה, ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים ויתנה ה' בידו. ויצו להעביר קול בכל עיר אל כל צעיר ורב לאמור: דברו על לב ירושלים, לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים, אשר ישאר מאשור וממצרים, והנידחים בקצה השמיים, ויתקבצו מכל פאה אליה ויחנו בגבוליה. ואנחנו עתה יושבים [בירושלים] בצל השעה הנמתקת.”
בניתוח קטע היסטורי זה מציין פרופסור יהושע פראוור[11] כי אין כל אישור היסטורי לצו מאת הסולטאן צלאח א-דין בנוגע ליהודים בירושלים, ומצביע על העובדה כי התאריך המצוין בפסקה מתייחס לשנה העברית שבין 14 בספטמבר 1189 ו-3 בספטמבר 1190; לפי מסקנתו, כיוון שעצם כיבוש העיר על ידי האיובים ביטל את כל הצווים והגזירות הצלבניים, ממילא יכלו שוב היהודים לדור בעיר גם ללא היתר מפורש מהשליטים החדשים.
שלוש שנים לאחר מכן, בלהט מסע הצלב השלישי, גזר צלאח א-דין גזירת הרס על אשקלון שהקיפה גם את הקהילה היהודית בעיר, וייתכן כי תושבי קהילה זו היוו את הבסיס לקהילה היהודית בירושלים. קהילה זו ניטלטלה על גלי ההרס והתקומה לסירוגין שעברה העיר בתקופה האיובית, ויהודיה אף היו קורבן לטבח הכללי בתושבי העיר שערכו הח'ווארזמים בשנת 1244.
בתקופה קשה זו, נאחזו היהודים בירושלים בניגוד לכל היגיון וחישובי תועלתיות; התיישבותם העיקשת הייתה מונעת מתוך דחף פנימי אדיר לחיות בירושלים בקרבה למקומות הקדושים ליהודים בארץ ישראל, ומתוך הצורך בקיום המצוות התלויות בארץ. התיישבויות נואשות ממין זה חזרו ונשנו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, גם בזמנים שהחיים בעיר היו מסוכנים ותנאי המחיה בלתי אפשריים. כך התקיימה בעיר קהילה יהודית פעילה שבה תושבים מקהילת המערביים (יהודי המגרב), מקהילת יהודי אשקלון, מהקהילה המצרית וכן מצרפת; אלחריזי תיעד בביקורו בירושלים את הקהילה, ואף במכתב משנת 1214 מסופר על העברת כספים מקהילת בילביס שבמצרים לקהילה הירושלמית לצורך תמיכה בנזקקים ולצורך בניית בתי כנסת.
לאחר המצור
כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין סיים תקופה בה שימשה העיר, לראשונה מאז חורבן בית שני, כעיר בירה וכמרכז רוחני ותרבותי של ישות מדינית. העיר נכנסה לתקופה האיובית שנמשכה עד עלייתם לשלטון של הממלוכים במצרים. לאחר פרק זמן קצר של פריחה והתרוממות רוח בעקבות כיבוש העיר, חוותה העיר גלים של הרס, תחילה של ביצורי העיר ולאחר מכן של רוב המבנים בה. הרס זה נבע ממדיניות איובית מכוונת של אדמה חרוכה במטרה למנוע מהצלבנים וממסעות צלב פוטנציאליים אחיזה בעיר ובארץ.
ממלכת ירושלים התקיימה עוד כמאה שנה, עד להיעלמותה מעל במת ההיסטוריה בשנת 1291 עם נפילת בירתה האחרונה, עכו. ירושלים חדלה מלהיות בירת הממלכה הצלבנית והייתה במשך רוב הזמן בידיים מוסלמיות, מבלי שייעשה מאמץ של ממש על ידי הצלבנים לכבוש אותה מחדש. יוצא מן הכלל היה מסע הצלב השישי שהעביר חלקים ניכרים של העיר לידיים נוצריות, אך גם זאת רק לתקופה קצרה שהסתיימה בחורבן הקהילות הנוצריות על ידי הצבא הח'ווארזמי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית
Lee Hancock. Saladin and the Kingdom of Jerusalem: the Muslims recapture the Holy Land in AD 1187. The Rosen Publishing Group 2004 מסת"ב 0823942171, 9780823942176
- David Nicolle. God's Warriors: Crusaders, Saracens and the Battle for Jerusalem. Osprey Publishing, 2005 מסת"ב 1841769436, 9781841769431
קישורים חיצוניים
- אורה לימור, קריאה דחופה לעזרת ירושלים (ספטמבר 1187), קתדרה 46, דצמבר 1987, עמ' 6-3
- יוסף דרורי, איגרת הבשורה על כיבוש ירושלים (אוקטובר 1187), קתדרה 46, דצמבר 1987, עמ' 12-7
הערות שוליים
- ^ יהושע פראוור, תולדות מלכת צלבנים בארץ ישראל. כרך א' עמוד 553
- ^ Stanley Lane-Poole. Saladin; and the Fall of the Kingdom of Jerusalem. G. P. Putnam's sons. 1898 page 225
- ^ יהושע פראוור, תולדות מלכת צלבנים בארץ ישראל. כרך א' עמוד 554
- ^ 4.0 4.1 http://www.fordham.edu/halsall/med/salahdin.html
- ^ http://www.fordham.edu/halsall/med/salahdin.html page 4
- ^ Stanley Lane-Poole. Saladin; and the Fall of the Kingdom of Jerusalem. G. P. Putnam's sons. 1898 page 226
- ^ Internet History Sourcebooks Project, sourcebooks.fordham.edu
- ^ http://www.fordham.edu/halsall/med/salahdin.html page 6
- ^ 9.0 9.1 פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב' עמוד 558
- ^ http://www.fordham.edu/halsall/med/salahdin.html page 9
- ^ יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975 עמוד 298
