ועדות ההתנגדות העממית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
ועדות ההתנגדות העממית
סמל ועדות ההתנגדות העממית
אזורי פעילות הרשות הפלסטינית, בעיקר ברצועת עזה

ועדות ההתנגדות העממיתערבית: لجان المقاومة الشعبية, תעתיק מדויק: לג'אן אלמקאומה אלשעביה) הוא ארגון טרור פלסטיני הפעיל בעיקר ברצועת עזה, ופועל בהשראת חזבאללה וככל הנראה גם במימונו. למרות זאת, בניגוד לחזבאללה הלבנוני, הארגון אינו מהווה מפלגה או תנועה חברתית, אלא פועל כארגון טרור, העוסק בביצוע פיגועים בלבד, ואינו נוהג לזהות את עצמו עם אידאולוגיה לאומית או דתית ברורה בזירה הפוליטית הפנימית. בהתאם לכך, הוא מתואר לעיתים על ידי אמצעי התקשורת כ"ארגון מטרייה", המאגד תחתיו פעילי טרור המשויכים לארגונים שונים ולעיתים אף יריבים.

הארגון הוקם על ידי ג'מאל אבו סמהדאנה, שנחשב לאחד המבוקשים הבכירים ביותר ברצועת עזה עד לחיסולו ב-8 ביוני 2006. חלק מנטילות האחריות של הארגון נעשות תחת שם הקוד "חטיבות צלאח א-דין", בהתייחסות ל"זרוע הצבאית" של הארגון (אם כי לארגון אין "זרועות" אחרות בדמות תנועה חברתית או פוליטית). לפי דובר צה"ל מדובר בארגון חסות של חמאס שנתמך וממומן בידי איראן, ומשמש את חמאס כ"קבלני פיגועים" כדי להמשיך בפעילות הטרור כנגד ישראל אך ללא נטילת אחריות מצד חמאס.[1]

היסטוריה

ועדות ההתנגדות הוקמו בשלהי 2001, על רקע המתיחות הגוברת בין ישראל לבין הפלסטינים, שהובילה לפרוץ האינתיפאדה השנייה. ג'מאל אבו סמהדאנה, מקים הארגון ומנהיגו עד חיסולו, היה פעיל מבצעי בכיר בפת"ח. הוא בחר לנצל את השפעתו ומעמדו בקרב בכירי הרשות הפלסטינית וחמולת אבו סמהדאנה כדי להתפלג מהפת"ח ולהקים ארגון טרור עצמאי ביחד עם פורשים נוספים מהפת"ח, מהחמאס, מהחזית העממית לשחרור פלסטין ומארגונים נוספים. הארגון החדש ביצע במהלך האינתיפאדה השנייה מספר רב של פיגועים, בהם פיגועי מטען רבי עוצמה נגד טנקים ברצועת עזה - הראשון בהם, ב-14 בפברואר 2002 (שבו נהרגו שלושה חיילים), היה הפיגוע הראשון שבו הצליחו מחבלים פלסטינים לייצר מטען גחון חזק דיו כדי לחדור את המיגון של טנק מסוג מרכבה סימן 3. בנוסף, ביצע הארגון גם מספר רב של פיגועים נגד יעדים אזרחיים, בהם פיצוץ מטען נגד אוטובוס ילדים בסמוך לכפר דרום בנובמבר 2000 (שני הרוגים), רצח טלי חתואל ו-4 בנותיה (במאי 2004, יחד עם הג'יהאד האיסלאמי) וכן ירי מספר רב של פצצות מרגמה לעבר יישובים ברצועה, ושיגור רקטות לעבר יישובים בנגב המערבי.

ב-15 באוקטובר 2003, משך הארגון את תשומת לבם של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש והממשל האמריקאי כאשר הפך לחשוד העיקרי בפיגוע מטען נגד שיירת כלי רכב דיפלומטיים, שגבה את חייהם של שלושה מאבטחים אמריקאים. על פי פרסומי מערכת הביטחון הישראלית, קיימים ממצאים הקושרים את המטען שבו השתמשו בפיגוע לבכיר הארגון עבד יוסף קוקא (שהוגדר על ידי דובר הארגון כ"מפקד הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות העממית, חטיבות צלאח אל-דין"; חוסל בהמשך על ידי ישראל). לפי פרסומים אלה, נמנעה הרשות הפלסטינית מלמצות את חקירת האירוע, ככל הנראה עקב קשריהם האישיים של בכירי הארגון לבכירים ברשות ובמנגנוני הביטחון שלה.

"הרגיעה" שהוכרזה בתחילת 2005 על ידי מרבית ארגוני הטרור לאחר מותו של יאסר ערפאת, העלתה פעם נוספת את "ועדות ההתנגדות" למוקד תשומת הלב, כאשר הארגון נמנע בהפגנתיות מהשתתפות ברגיעה הכללית, והמשיך - לסירוגין - בירי פצצות מרגמה ורקטות לעבר יישובים ישראליים.

בשבועות שלאחר יישום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005, המשיך הארגון להפגין מעורבות גוברת באנרכיה הפנימית ברצועת עזה, כאשר שמו הוזכר פעמים רבות כמעורב בחטיפות ובהתנקשויות בבכירי הרשות ברצועה. כך לדוגמה עלה שם הארגון - או ארגון הקשור אליו הנושא את השם "גדודי חללי ג'נין" - כחשוד במעורבות בהתנקשות בחייו של מוסא ערפאת.

ב-20 באפריל 2006, לאחר הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והקמת ממשלה בראשות החמאס, מונה ראש הארגון, אבו סמהדאנה, לתפקיד בכיר במשרד הפנים הפלסטיני, כמפקח הכללי של המשרד (האחראי בפועל על פעילות חלק ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים). במקביל, המשיך הארגון לבצע פיגועים רבים, בהם ירי רקטות קסאם לעבר יישובי הנגב המערבי. זאת, לפי חשדות מערכת הביטחון הישראלית, בתיאום עם פעילי חמאס, שנעזרו בפעילי "ועדות ההתנגדות" בתקופה שבה הם עצמם נמנעו מביצוע פיגועים מסיבות פוליטיות.

ב-9 ביוני 2006 נהרג מקים הארגון ומפקדו עד אז, ג'מאל אבו סמהדאנה, בתקיפת חיל האוויר הישראלי במחנה אימונים של "ועדות ההתנגדות".

ב-25 ביוני 2006 ביצעו "ועדות ההתנגדות" (בשיתוף עם צבא האסלאם והחמאס, שכנראה היה הארגון שהוביל את הפעולה) מתקפה מתוכננת היטב על מוצב צה"ל בכרם שלום, במהלכה נחטף החייל גלעד שליט. במקביל, נטלו "ועדות ההתנגדות" אחריות גם על חטיפתו (וכפי שהתברר ב-29 ביוני, רציחתו) של האזרח אליהו אשרי בגדה המערבית ובכך סימנו גם כי הצליחו לבסס לארגון אחיזה, גם אם קטנה יחסית, מחוץ לרצועת עזה. רצף אירועים זה הוביל במישרין למבצע גשמי קיץ של צה"ל ברצועת עזה.

ב-18 באוגוסט 2011, ערכה קבוצת מחבלים שלטענת גורמים ישראלים השתייכו ל"ועדות ההתנגדות" (הארגון הכחיש זאת) את מתקפת הטרור בכביש 12 הסמוך לאילת, שבה נהרגו 8 ישראלים. 7 מהמחבלים נהרגו באירועים, ובערב תקף חיל האוויר הישראלי מבנה שבו שהו אנשי הארגון, וגרם ל-6 הרוגים, בהם כמאל אל-נירב (אבו עווד), מפקד הזרוע הצבאית של הארגון, וחאלד שעת', בכיר בארגון. בהתלקחות שהחלה סביב רצועת עזה בעקבות המתקפה לקחו וועדות ההתנגדות חלק בירי עשרות רקטות גראד לעבר הערים אשקלון, אשדוד, קריית גת, אופקים ובאר שבע, בהם נמנו הרוג אחד ועשרות פצועים. ב-21 באוקטובר תחת הכותרת "טעות באויב", חשף אלכס פישמן בידיעות אחרונות כי על פי תחקיר צה"ל המחבלים היו אנשי הג'יהאד העולמי תושבי סיני.

ב-9 במרץ 2012 חיסל צה"ל את מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית, זוהיר אל-קייסי, חיסול שהוביל לעימות בין ישראל לרצועת עזה שבמהלכו שיגרו ארגוני הטרור ברצועה למעלה מ-200 רקטות לעבר ערי הדרום, ובתקיפות חיל האוויר הישראלי נהרגו ברצועה 22 מחבלים ו-4 אזרחים.[2]

מאפיינים אידאולוגיים

לנוכח העובדה שהארגון משלב בתוכו מספר רב של פעילים המזוהים עם ארגונים מרחבי הקשת הפוליטית הפלסטינית (החל מהחזית העממית הסוציאליסטית-חילונית וכלה בחמאס האסלאמיסטי), אין הוא מציג קו אידאולוגי או השקפה פוליטית רחבה הנוגעת לפוליטיקה הפנים-פלסטינית. המאפיין האידאולוגי העיקרי של הארגון הוא הקו המיליטנטי התקיף שהוא מנהיג נגד ישראל (מדיניות של "פיגועים בכל מחיר"), הכולל בעיקר פיגועים נגד חיילים או מתנחלים בתוך הרצועה (לפחות עד יישום ההתנתקות), וירי מתוך הרצועה לעבר ישראל.

עם זאת, אין הארגון נמנע משימוש בהסברה אסלאמית, בדומה לארגונים פלסטיניים חילוניים אחרים, אך בהתייחסות ברורה לאביו הרוחני, חזבאללה. כך למשל מצטט לוגו הארגון חלק מפסוק מהקוראן - "הרגום באשר תמצאום" (סורת אלבקרה (2) פסוק 191).

קשרים עם ארגוני טרור אחרים והרשות הפלסטינית

הקשר עם חזבאללה

הקשר בין ועדות ההתנגדות העממית לבין חזבאללה הוא יותר ממקרי - לטענת מערכת הביטחון הישראלית, הארגון נהנה מאז הקמתו מסיוע טכני וכספי מצד חזבאללה, ומהווה סוכן השפעה שלו ברצועה. סימן נוסף להשפעה זו ניתן לראות בלוגו של הארגון, העושה שימוש במוטיבים רבים בהשראת הלוגו של חזבאללה, ובראשם מוטיב היד האוחזת ברובה והציטוטים מהקוראן. על פי החשד, הארגון אף שאב את הידע הטכני אודות מיגון טנקי המרכבה וייצור המטענים נגדם מניסיונו של חזבאללה בלבנון.

לדברי אותם גורמים, לחזבאללה קשרים ענפים גם עם ארגוני טרור אחרים הפועלים בגדה המערבית וברצועת עזה, ובהם על פי החשדות גם לפת"ח, לחמאס, ולג'יהאד האיסלאמי. אך ארגונים אלה הפכו עוד טרם האינתיפאדה השנייה לשחקנים פוליטיים בעלי מטרות עצמאיות, שונות ולעיתים אף סותרות את האינטרסים של הארגון הלבנוני. על רקע התסיסה בקרב רבים מהפעילים נגד ישראל קודם לפרוץ האינתיפאדה, ניצל חזבאללה את קשריו בקרב הפלסטינים לעידוד כל פעילות עצמאית נגד ישראל, ואף סיפק מימון לפעילים כתמריץ. כך, החלו פעילי טרור בכירים רבים, בהם ג'מאל אבו סמהדאנה, ללקט בעידוד חזבאללה "אנשי מקצוע" רבים ככל האפשר מכלל ארגוני הטרור, בלא קשר לראיית העולם שלהם ולעמדותיהם האידאולוגיות.

הקשר עם החמאס

מעמדו הגובר של החמאס בשנים האחרונות, ובמיוחד לאור הפיחות שחל בהגמוניה של הפת"ח ברחוב הפלסטיני, אילץ את החמאס לרסן את פעילותו נגד ישראל במקרים רבים, מטעמים של ראייה אסטרטגית ארוכת-טווח, או שיקולים של דעת קהל פנים-פלסטינית. זאת אף ביתר שאת לאחר זכיית החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בתחילת 2006 והקמת הממשלה בראשות התנועה. בעקבות זאת, הופך שיתוף הפעולה המבצעי והפוליטי בין החמאס לבין ועדות ההתנגדות העממית לנכס עבור שני הצדדים: מחד זוכות ועדות ההתנגדות לסיוע (טכני ואחר) מצד פעילי חמאס, ומאידך עמיתיהם בחמאס זוכים לרחוץ בניקיון כפיהם ולהשתמש באנשי הוועדות כ"קבלני פיגועים", ובמיוחד מאז השתלטות החמאס על הרצועה ב-2007.

תחת ממשלת החמאס ברשות הפלסטינית, ובעוד ארגון ועדות ההתנגדות מוסיף לבצע פיגועים, מונה באפריל 2006 ג'מאל אבו סמהדאנה לתפקיד בכיר במשרד הפנים הפלסטיני, כאחראי על פעילות המשטרה. זאת לאחר שבמהלך אפריל 2006 חיסלה ישראל מספר בכירים בארגון ועדות ההתנגדות, ובהם עבד יוסף קוקא. מינוי זה נתפס כהתרסה מצד החמאס בפני ישראל וארצות הברית, הואיל ומינויו של המבוקש הבכיר אבו סמהדאנה לתפקיד במערך הביטחון (שמניעת טרור היא חלק מתפקידיו) ביטא את המשך התמיכה שמספק החמאס בטרור נגד ישראל, גם כאשר מושכות השלטון בידיו ואנשיו נוצרים, לפחות להלכה, את נשקם. אבו סמהדאנה נהרג (ביוני 2006) בידי ישראל, בעודו מכהן בתפקידו הרשמי במשרד הפנים.

בתוך כך, נראה כי בעימותים האלימים שהלכו והסלימו בין הפת"ח לחמאס לקראת סוף 2006, ניצבו אנשי ועדות ההתנגדות לצד אנשי החמאס. נטייה חזקה זו העידה, בין היתר, על הזיקה החזקה בין ועדות ההתנגדות לחזבאללה, ועל השסע המעמיק בחברה הפלסטינית בין הזרם האסלאמיסטי (שיעי וסוני כאחד) לבין הזרם הלאומי-חילוני. במסגרת זהות האינטרסים החזקה שנוצרה כאן בין חזבאללה והחמאס, גיוסן של ועדות ההתנגדות לצד זה נראתה כבלתי נמנעת, גם מבלי להתייחס למתיחות הקיימת ממילא בין הוועדות לבין הרשות.

הקשר עם פת"ח והרשות הפלסטינית

פעילים רבים שפרשו מארגוני הטרור הפלסטיניים הוותיקים יותר הם חברים בוועדות ההתנגדות העממית. עם זאת, בכירי הארגון רובם ככולם נחשבים גם כיום לדמויות בכירות בפת"ח המפולג. לבכירי הארגון היו בתחילת העימות עם ישראל קשרים הדוקים גם עם בכירים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים (ובפרט לביטחון המסכל המקורב למוחמד דחלאן) ובכלל זאת גם בשיתוף פעולה טכני בייצור חומרי נפץ ואמצעי לחימה. על פי פרסומי מערכת הביטחון הישראלית, חלק מאנשי ועדות ההתנגדות הועסקו על ידי הביטחון המסכל, במקביל לפעילותם, גם בייצור אמצעי לחימה, בידיעתם של מפקדיהם הבכירים ביותר (ראו אתר מל"מ).

ככל שנמשך העימות וככל שהרשות הפכה לחלשה יותר ופת"ח למפורר יותר, הלכו וגברו העימותים האלימים הפנימיים בין המחנות בפת"ח, והגיעו לשיאם במהלך 2004. פעילים מוועדות ההתנגדות העממית היו מעורבים עמוקות בסכסוכים אלה, ואנשיהם אף חשודים בהובלת חטיפות בכירי המנגנונים המזוהים עם ערפאת (ייתכן תוך שיתוף פעולה עם אנשי המחנה היריב באותה תקופה, של מוחמד דחלאן). עקב הזדהותם הגוברת של אנשי ועדות ההתנגדות עם חמאס וחוסר האמון השורר מאז ומתמיד בינם לבין אנשי המנגנונים, הורעו גם יחסי הארגון עם מחנהו של דחלאן בפת"ח. ועדות ההתנגדות אף האשימו את הביטחון המסכל בשיתוף פעולה עם ישראל בניסיונות חיסול שביצעה, ובראשם חיסולו של בכיר הארגון עבד יוסף קוקא באפריל 2006.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0