חנוכת המקדש
חֲנֻכַּת המקדש הוא שמו של אירוע חגיגי שנערך עם סיום בנייתו של בית המקדש או המשכן, ובו הוקרבו קורבנות מיוחדים ונערכו חגיגות שמחה.
האירוע התקיים בעבר על ידי משה רבינו כאשר הושלמה בנייתו של המשכן, על ידי שלמה המלך כאשר הושלמה בנייתו של בית המקדש הראשון, על ידי כנסת הגדולה כאשר הושלמה בנייתו של בית המקדש השני ועל ידי הורדוס כאשר הושלם שיפוצו של בית המקדש השני.
על פי פירושים שונים למקרא, ייערך אירוע זה גם עם השלמת בנייתו של בית המקדש השלישי בגאולה.
קיומו של האירוע בעבר
ישנם מקורות רבים בתנ"ך המציינים את קיומו של האירוע בזמנים שונים.
"וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ"
חנוכת בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך מתועדת בנביאים:
"וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה' בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה' הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
חנוכת בית המקדש השני על ידי כנסת הגדולה מתועדת בכתובים:
"וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָקָא דְנָה בְּחֶדְוָה. וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָקָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לחטיא [לְחַטָּאָה] עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"
את החגיגות שהתקיימו עם השלמת שיפוצו של בית המקדש השני על ידי הורדוס מתאר יוסף בן מתתיהו בספר יוסיפון פרק נ"ה. הוא מתאר שם את השמחה הרבה, התשבחות לה' והקורבנות המרובים שהוקרבו אז.
קיום האירוע בעתיד
בספר יחזקאל נאמר[1]: ”שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ ידו [יָדָיו]: וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם ה' אֶלוֹקִים.”
על-פי פירושו של הרמב"ן על יחזקאל, נסובים פסוקים אלו על חנוכת המקדש שתתקיים בגאולה העתידה, לאחר השלמת בניית בית המקדש השלישי.
האם היא מצווה הנוהגת תמיד
יש הסוברים שמצוות חנוכת המקדש היא מצווה המתקיימת תמיד, כאשר נגמרת בניית בית המקדש, אולם גם בכך נחלקו האם היא נחשבת כמצווה בפני-עצמה או לא:
בעל ההלכות גדולות מנה מצווה זו בפני עצמה. אולם הרמב"ן, אף-על-פי שמסכים עמו שהיא אכן מצווה הנוהגת לדורות, אינו מונה אותה בפני עצמה. הסיבה לכך היא שהוא מונה את מצוות חנוכת המקדש בכלל מצוות בניין בית המקדש[2].
לעומתם, סובר הרמב"ם שאינה מצווה לדורות, וכל הקורבנות שהוקרבו על ידי הנשיאים במדבר, שלמה המלך וכנסת הגדולה היות בתורת נדבה בלבד.
פרטי המצווה
את מצוות חנוכת המקדש קיימו מייד לאחר גמר בניין בית המקדש, משום שעיכוב בעבודת בית המקדש למרות שהוא מוכן לעבודה הנו אסור. למרות זאת, אם ישנו חלק בבית המקדש שאינו מוכן, למרות שהוא חלק שאינו עיקרי ואינו נצרך עבור עבודתו הסדירה של בית המקדש[3], אכן המתינו עד סיומן המוחלט של עבודות הבנייה, ורק לאחר מכן נערכו חגיגות החניכה.
חיוב השמחה
למרות שלא נזכר בתורה במפורש חיוב על שמחה בעת חנוכת המקדש, למדו זאת המפרשים ממספר מקומות:
- נאמר בספר דברים[4]: ”וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'.” שם מרומז על מצוות חנוכת בית המקדש, ובפסוק שלאחריו נאמר[5]: ”וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.”
מכך למדו שחובה על עם ישראל לבוא לחגיגות חנוכת המקדש ולשמוח.
- ישנם ראשונים שהסבירו שאמנם אין חיוב מיוחד לשמוח בחנוכת המקדש, אולם ישנו חיוב כללי על שמחה בעת הבאת קורבנות, כמו שכתוב בספר דברים[6]: ”וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ.” ומכיוון שבחגיגות חנוכת המקדש מוקרבים קורבנות רבים - ישנו חיוב לשמוח.
- הנצי"ב מוולוז'ין לומד זאת[7] ממה שכתוב בספר במדבר[8]: ”וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.” הנצי"ב מסביר שפסוק זה נסוב, בין השאר, על חנוכת המקדש.
מנהגי שמחה שנקבעו לדורות
בספר יוסיפון[9] כותב יוסף בן מתתיהו שלאחר השלמת השיפוצים שעשה הורדוס בבית המקדש השני נהג עם ישראל לחגוג זאת מדי שנה ביום בו הושלמו עבודות הבנייה ונערכה חנוכת המקדש. כיום לא מציינים יום זה בחגיגות מיוחדות.
בחודש ניסן, בו נערכה חנוכת המקדש הראשונה - עם סיום עבודות בניית המשכן במדבר סיני, אסור להתענות. הסיבה לכך היא משום שחציו השני של החודש הוא חג הפסח והימים שלפניו ואחריו[10], וחציו הראשון - הוא הימים בהם הוקרבו קרבנות נשיאי השבטים של עם ישראל, כחלק מחגיגות חנוכת המקדש. ימים אלו מצוינים עד היום באי-אמירת תחנון, ובקריאה בתורה המיוחדת לכל יום, לפי הנשיא שהקריב את קרבנו ביום זה.
הראשונים כתבו שאין נופלים אפיים (אמירת תחנון) בימים שבין יום הכיפורים לסוכות משום שבימים אלו הושלמה בנייתו של בית המקדש הראשון ונערכו חגיגות חנוכת המקדש.
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט"ז, ערך חנכת המקדש.
קישורים חיצוניים
- חנוכת המקדש באתר אנציקלופדיה יהודית דעת.
הערות שוליים
- ^ ספר יחזקאל, פרק מ"ג, פסוקים כ"ו-כ"ז.
- ^ על-פי ה'קנאת סופרים' על דברי הרמב"ן.
- ^ למשל, ה"כליא ברק" שהיה מוצב על גג ההיכל על-מנת למנוע ממעופפים לנוח שם, אך לא היה חשוב כלל עבור עבודת בית המקדש הסדירה.
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א.
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"ב.
- ^ ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק ז'.
- ^ בפירושו על התורה, "העמק דבר".
- ^ ספר במדבר, פרק י', פסוק י'.
- ^ פרק נ"ה.
- ^ ערב החג, ו"איסרו חג" - יום טוב שני הנוהג בחוץ-לארץ בלבד.
