טיוטה:הסנהדרין ביבנה
רקע
בזמן שבית המקדש היה קיים - מקום הסנהדרין היה בלשכת הגזית בבית המקדש. למיקום היה משמעות הלכתית מכרעת, שכן רק אם הסנהדרין ישבו בלשכת הגזית ניתנה סמכות לבתי הדין בארץ ישראל לדון בדיני נפשות[1]. בתלמוד מובא כי 40 שנה לפני החורבן ראו חכמי הסנהדרין שרבו הרוצחים בקרב היהודים שהשיגו לעצמם אזרחות רומאית, אזרחות ששללה את האפשרות לעונשם בדין תורה, לכן החליטו הסנהדרין להימנע מלדונם מאשר לפסוק את עונשם בלי יכולת לבצע את העונש בפועל[2] . משום כך נדדה הסנהדרין מלשכת הגזית למקום שנקרא חנויות בהר הבית, לאחר מכן עברה לעיר ירושלים עצמה[3].
ייסוד הסנהדרין ביבנה
יבנה כבר הייתה מזמן פומפיוס קהילה מסודרת עם מוסדות ממוסדים, ואף עם ישיבה ובית דין פעילים. וכאשר ביטל גבינוס את הסנהדרין בירושלים, וחילק את הארץ ל-5 חלקים עם 5 בתי דין, (בירושלים, גדרה, אמטהוס, יריחו וציפורי) לא הגדיר את יבנה כאזור נפרד, שכן היא כבר נפרדה לפני כן, וכבר בזמן הלל הזקן היו החכמים מתכנסים מזמן לזמן ביבנה.
ההיסטוריונים נחלקו בשאלה מתי נוסדה הסנהדרין ביבנה. לפי מספר דעות נוסדה הסנהדרין ביבנה עשרות שנים לפני חורבן בית שני, בסוף תקופת נשיאותו של רבן גמליאל הזקן[4]. לפי דעה זו כשרבן גמליאל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי[5] הבינו שההתנגשות בין הפלגים בירושלים לשלטון הרומי היא בלתי נמנעת, וכי ירושלים ובית המקדש צפויים להיחרב, העבירו את הסנהדרין ליבנה, הרחק מזירת ניצני המרד. לדעה זו התקין שמואל הקטן את ברכת ולמלשינים עוד לפני החורבן, תחת נשיאותו של רבן גמליאל הזקן, והיא היתה מכוונת נגד הצדוקים, שנהגו להלשין על הפרושים לרומיים, וניסו לשלוט על העם ולחמוס את ממונם[6].
אך לדעות אחרות נוסדה הסנהדרין מאוחר יותר. לאחר פרוץ המרד הגדול של היהודים ברומיים בשנת ג'תתכ"ו (66 לספירה), נהרג הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל הראשון, במהלך המרד. על פי המסורת הוצא להורג עם רבי ישמעאל כהן גדול, בין עשרת הרוגי מלכות. הרומאים שללו את הנשיאות ממשפחת הלל הזקן ולא אפשרו לבנו, רבן גמליאל, להמשיך את שושלת הנשיאות. לכן כיהן דה-פקטו כנשיא – ה"אב בית דין" לצד הנשיא הנהרג[7] - רבן יוחנן בן זכאי שהיה ראש הדור, כמי שעוד היה תלמידו של הלל הזקן (אבי סבו של הנשיא הנהרג). לפי דעת הדורות הראשונים - נהרג רבן שמעון בן גמליאל על ידי שמעון בן גיורא בשנת החורבן, ורבי יוחנן בן זכאי לא מונה כלל לנשיא, אלא בהיותו ראש הדור, אב בית דין ורבו של הנשיא הבא רבן גמליאל, דאג הוא לעתיד ישראל לאחר החורבן.
כאשר רבן יוחנן בן זכאי הבין כי המרד יוכרע ובית המקדש ייחרב, הוא החליט לנסות לשכנע את הרומיים לסגת, ואם לא ייענו לכך, לפחות יאפשרו לו לייחד מקום מפלט לחכמי התורה. כוונתו הייתה כדי שגם לאחר החורבן – יוכלו החכמים להרים את רוח העם בכח התורה. כך מסופר בתלמוד[8] על פגישתו הסודית עם אספסיינוס בגופנא, בחודש סיון ג'תתכ"ז[9], ובה הוא ביקש רשותו להקים ביבנה ישיבה לתלמידיו והבטחה שלא יגעו לרעה בחכמי יבנה.
הדעה המקדמת את ייסוד בסנהדרין ביבנה קודם החורבן, מפרשת את בקשת רבן יוחנן כבקשה לשמר את הישיבה ביבנה ולא לייסדה מחדש. כך או כך, הרומיים באותה שעה לא הבינו הרומיים כי כוחו של העם מגיע גם מחכמי התורה ולא רק מבית המקדש, ולכן נענו לבקשתו.
ואכן רבן יוחנן אסף את תלמידיו מארץ ישראל, ובהם: רבי חנינא סגן הכהנים, רבי שמעון בן המצפה, נחום המדי, רבי חנינא בן אנטיגנוס, רבי אלעזר בן יעקב (הראשון), בית הנשיאים בראשות רבן גמליאל שהיה צעיר עדיין, בני בתירא: (רבי יהודה בן בתירא, רבי שמעון בן בתירא, רבי יהושע בן בתירא), שמואל הקטן, רבי דוסא בן הרכינס, רבי צדוק, רבי פפייס, רבי זכריה בן קבוטל, ר' אליעזר בן הורקנוס, ר' יהושע בן חנניה, ר' יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ר' אלעזר בן ערך.
הסנהדרין ביבנה בדור הראשון לתנאים
לאחר החורבן הייתה יבנה מרכז התורה, והסנהדרין ישבו בה בקביעות, ושם הוכרעו המחלוקות בין החכמים. כמו כן ראה רבן יוחנן בן זכאי צורך לתקן תקנות יסודיות הנוגעות לחיים ללא בית המקדש, ואלו נתקבלו כולם ללא עוררין.
לאחר החורבן, כשהמצב המדיני איפשר מינוי נשיא חדש, רבן יוחנן בן זכאי פעל להעמיד חזרה את שושלת הלל בנשיאות, לאחר שהמצב המדיני איפשר מינוי נשיא חדש, הוא פרש[10] והעביר את הנשיאות לתלמידו רבן גמליאל השני, בעוד שהוא נשאר בתפקידו הקודם כ"אב בית דין".
כדי שרבן גמליאל יוכל לפעול ללא מורא מרבו, עזב רבן יוחנן בן זכאי את יבנה והתיישב בברור חיל, כשהוא מגיע רק לימי הדיונים במתיבתא הכללית, ולהתכנסויות הסנהדרין ובשלוש הרגלים. בעת עזיבתו הוא מינה את זקני בני בתירא לעזור לרבן גמליאל בתפקידו[11].
הרחבת המשנה
לאחר חורבן בית המקדש השני ראו חז"ל צורך לכלול במשנה סדרי עבודת בית המקדש, והקרבת תמידים ומוספים, סדרי עבודת יום הכיפורים, קרבן פסח, קרבן העומר, פרה אדומה, הבאת ביכורים ושקלים, וכן צורת בנין המקדש וסדריו, נושאים שלא נכללו עד אז יסוד המשנה, בהיות חלקם דברים ידועים לכל העם, ובחלקם דברים המסורים להוראות בית הדין ואין לציבור צורך בידיעתם, וכך פרקים שלמים, ואף מסכתות שלמות, לא נשנו ביסוד המשנה[12].
כדי שישננו בני ישראל את ענייני המקדש ולזכור אותם עד בנין בית המקדש השלישי העמידו חכמי יבנה את רבי אליעזר בן יעקב, רבי שמעון איש המצפה ורבי חנינא סגן הכהנים, ושאר הכהנים המבוגרים שביניהם, הבקיאים בכל מבואות בית המקדש וסדרי העבודה, ואלו שנו את משנתם בהלכות אלו. מסכתות אחדות התייחדו בכך שנשנו לראשונה ביבנה, ביניהם נמנו מסכת יומא, תמיד ומדות. כמו כן פרקים שלמים במסכתות שקלים ופרה נעדרו מיסוד המשנה, בהיותם דברים המסורים לבית הדין שבמקדש, ולאחר החורבן נשנו ביבנה[13].
הסנהדרין ביבנה בדור השני לתנאים
אך עיקר פעילות יבנה בבירור דברי המשנה בכללותה - החלה לאחר פטירת רבן יוחנן בן זכאי[14], כשבאו תלמידיו הקרובים ליבנה[15] מקום מושב הסנהדרין, ואז החלו לעסוק בבירורי המשנה ובהכרעת המחלוקות[16].
יש שאמרו שכדי לשמר את התורה שבעל פה שלא תינזק ממאורעות השעה לאחר החורבן, ראו צורך לברר את כל מחלוקות בית שמאי ובית הלל שביסוד המשנה ולהכריע בהם, ולשם כך התכנסו ביבנה במשך 3 שנים, וסיימו להכריע בהן לאחר שלש שנים. בתקופה זו אף התקבץ ברשותם הלכות רבות שטרם צורפו למסכתות היסודיות, והחליטו ליצור את מסכת עדיות כמעין "מאסף" לתוספות חדשות אלו[17], ולאחר מכן נשמעה הבת קול שהלכה כבית הלל[16]. ויש שצידדו שבשלב זה לא ניסו כלל להכריע במחלוקות אלו בשל חוסר הסכמתם של תלמידי בית שמאי לכך[18].
פעילות הסנהדרין ביבנה התנהלה כסדרה מאחר החורבן בשנת 70 עד שנת 84, השנה השלישית לדומיטיאנוס. תקופה זו הייתה הפורייה ביותר בתולדות הסנהדרין ובמהלכה התבררו רוב דיני התורה כפי שהם קיימים לפנינו במשנה. הדיונים התנהלו בהשתתפות רוב חכמי ישראל בראשות נשיא הסנהדרין - רבן גמליאל דיבנה, האב בית דין - רבי יהושע, וחכם הוועד - רבי אליעזר.
פעילות הוועד בנוכחות מצומצמת
בסוף ימי טיטוס - נסעו ראשי הסנהדרין לרומי להשתדל אצלו עבור היהודים, אך בהיותם שם נהרג טיטוס על ידי דומיטיאנוס שמלך אחריו, וכך נודע להם כי הוא רואה בעין רעה על פעילותם ביבנה. לכן בשובם ליבנה הורו לחכמי הסנהדרין להתפזר עד יעבור זעם, ונותרו שם רק ראשי הסנהדרין ותלמידי הישיבה הקבועים. מצב זה הביא לכך שאם נפלה מחלוקת בין ראשי החכמים בהלכה מסויימת - נמנעה ההכרעה לראשונה, מחוסר התכנסות החכמים.
חוסר ההכרעה גרם לפילוג בין רבי אליעזר ושאר החכמים ביבנה, בשל חוסר נכונותו לקבל הכרעתם נגד דעתו, מאחר וההכרעה לא התקבלה במעמד כל הסנהדרין. ולאחר שנדוהו חבריו יצא רבי אליעזר, ונשארו רבן גמליאל ורבי יהושע, וכשנחלקו מספר פעמים - סירב רבי יהושע לקבל את דעת רבן גמליאל, מאחר ולא הוכרעה ההלכה בסנהדרין, ולאחר שהניח לרבי יהושע לעמוד לפניו בבית המדרש, החליטו החכמים שנשארו ביבנה להדיח את רבן גמליאל מתפקיד הנשיא או ריש המתיבתא[19], ומינו את רבי אלעזר בן עזריה במקומו.
ועד בו ביום
מינוי רבי אלעזר בן עזריה לווה בהתכנסות רבתית של חכמי ישראל, למרות פחדם מהשלטון, מאחר וראו שחוסר ההתכנסות מביא לפילוג בין החכמים[20]. בוועד זה נוספו תלמידים רבים, ומתוך כך רב החידוד והפלפול, ולא הייתה הלכה תלויה בספק בבית המדרש. יש הגורסים שבהתקבצות כל חכמי ישראל במעמד אחד רבו בשלב זה חכמי בית הלל, ונקבעה הלכה כמותם, ואז יצאה הבת קול משמים והכריעה כמותם, וכך נקבעה ההלכה במשנת העם[18]. ועד זה אירע בשנת 84 לספירה.
הגלות הראשונה לאושא
סווטוניוס מציין שגביית מס גולגולת בסך שתי דרכמות לטובת מקדש יופיטר הקאפיטוליני[21][22] - נאכפה באכזריות רבה בתקופת דומיטיאנוס, והמס הוחל לא רק על שומרי המצוות, אלא גם על אלו שהסתירו את יהדותם, וגם ככל הנראה על הנוצרים.[23] סווטוניוס מדגים את האכזריות באמצעות מקרה שבו אדם בן 90 הופשט כדי לראות האם עבר מילה. לפי ההיסטוריון בן המאה ה-3 דיו קסיוס הוציא דומיטיאנוס להורג את פלאביוס קלמנס (אחיינו ואביו יורשיו המיועדים), יחד עם מקורבים רבים, באשמת אתאיזם ״האשמה בה הורשעו רבים שנטו לדרכי היהדות״.[24]
התכנסות החכמים ל"ועד בו ביום" משכו את עיני דומיטיאנוס שחשדם בתכנון מרד, ולכן הוכרחו החכמים להתפזר[25], ורק ראשי החכמים נשארו ביבנה ללמד בישיבה ולברר את הלכות התורה. על אותה שעה התבטאו חז"ל לפעמים ש"נטרפה השעה" לקביעת הלכה מסויימת[26].
בשנת 86 לספירה (16 שנה לחורבן) נדדו רוב חכמי הסנהדרין בראשות הנשיא רבן גמליאל לאושא, שם הקימו סנהדרין ארעי שפעלה במשך עשור, עד שנת 96 לספירה. בתקופה זו נאסר עליהם לעבר השנים, ורבי עקיבא נשלח על ידי רבן גמליאל לעבר השנה בנהרדעא שבבבל[27].
החזרה ליבנה ובית הנשיאים בלוד
לאחר שנהרג דומיטיאנוס ונרווה נבחר לקיסר תחתיו, נשמו היהודים לרווחה, ורבן גמליאל החליט לחזור למתיבתא ביבנה ולהחזיר את כינוסי החכמים להכריע ההלכות. אך בשובו בפועל, עוד לפני שהספיקו לכנס ביבנה את כל החכמים כמקדם, כבר מת נרווה אחרי קצת יותר משנה למלכו, ובנו המאומץ טראיאנוס שב לסורו ורדה ביהודים, וחרה לו על שחזרו ליבנה ללא אישור מדיני, ודרש מהם להתפזר. הנשיא וארבעה זקנים קבעו מושבם בלוד, אך לא הקימו שם מתיבתא כמו באושא, מפחד השלטון, ושם נפטר רבן גמליאל דיבנה בערך בשנת 105 לספירה (35 לחורבן)[28].
רבי אלעזר בן עזריה שהיה נשיא לאחר רבן גמליאל, ניסה להושיב מתיבתא בלוד, ללא הצלחה. אך נסיונו זה עורר עליו את חמתו של הקיסר טראיאנוס, והוא נאלץ לברוח מיהודה לגליל בשנת 108 לספירה (38 לחורבן), ולהתחבא שם עם כמה מהזקנים, ונפטר שם בציפורי. אך חלק מהזקנים נשארו ב"עליית בית נתזה" בלוד בראשות רבי עקיבא ורבי טרפון. בתקופה זו לא הקימו עליהם נשיא, לאחר שלא היה כל משמעות לתפקיד בתקופה זו, ובפרט במרד התפוצות ופולמוס קיטוס בשנותיו האחרונות של טראיאנוס.
הגלות השניה לאושא בדור השלישי לתנאים
בשנת ג'תתע"ז, 117 לספירה (47 לחורבן) - מת הקיסר טראיאנוס ומלך בנו המאומץ אדריאנוס, ובתקופה הראשונה האיר פניו לעם בארץ ישראל, ואף שקל לחזור ולבנות את בית המקדש. בשלב זה החליטו לחזור לאושא שבגליל לכנס את החכמים למתיבתא כוללת. נשיא לא מינו גם בשלב זה מחמת מורא השלטון, וכן משום היות רבן שמעון בן גמליאל בן הדור הרביעי, ורבי יהושע ורבי עקיבא הם שכיהנו כמנהיגי המתיבתא כ"מופלא שבסנהדרין", ואת רבן שמעון בן גמליאל כיבדו בגינוני נשיאות כ"בן הנשיא"[29].
אמנם אף מתיבתא זו לא כיהנה כמתיבתא קבועה, על אף ריבוי החכמים שעברו לגליל[30] - לא התכנסו שם כל החכמים, בשל ריחוקה מארץ יהודה[31]. התלמוד[32] מציין את רבי ישמעאל כמי שלא עבר אז לגליל, ונמנה בין הבאים לפרקים לאושא כשהוא מכונה כ"הולכי אושא"[33].
פעילותו של רבי עקיבא באושא בלטה בראשית תקופת אדריאנוס. אף שהוא היה כבר פעיל בבית מדרשם של רבותיו עוד בזמן הבית, ודבריו נקבעו במשנה עוד בימי יבנה הראשונים מדי לאחר החורבן, הרי שבהיותו ראש הדור ומנהיג המתיבתא סידר משנתו לתלמידיו, כשהיא מתבססת ומבררת את משנת קודמיו. עוד תיקן עם חבריו באותם ימים את "תקנות אושא"[34]. תקופה זו - בה היה רבי עקיבא ראש הדור - נמשכה כ-6 שנים, בין השנים 117-123 לספירה (47-53 לחורבן)[35].
לאחר תקופה החל אדריאנוס בגזירותיו, ואסר על שמירת שבת, קיום ברית מילה, קידוש החודש וטהרת המשפחה, והחל בבנין המקדש ליופיטר על מקום בית המקדש מה שהוביל לפרוץ מרד בר כוכבא. בתקופה זו הוצרך רבי עקיבא לירד לבבל לעבר שנים ולקבוע חודשים, על אף שבדרך כלל אין לעשות זאת כי אם בארץ ישראל[36].
לאחר כשלון המרד החריפו גזירות אדריאנוס, והביאו להריגת רבי עקיבא וחבריו מעשרה הרוגי מלכות, ובהמשך אף לפיזור המתיבתא באושא, בין השאר בשל הגזרה החדשה על סמיכת זקנים[37].
הדור הרביעי לתנאים
בשלב זה כבר היה רבן שמעון בן גמליאל לנשיא, והוא אף נרדף בשל כך[38]
לקריאה נוספת
- אברהם בורשטיין, עיבורי השנה בנהרדעא ובעסיא, בתוך: סיני, מ', עמוד שפז
- עשר גלויות'
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח' עמוד ב'.
- ^ ספר הזכרון לרבי יצחק אייזיק הלוי, "דורות הראשונים" עמודים 146-149
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א עמוד א'.
- ^ הרב אהרן הימן, "רבן יוחנן בן זכאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב', עמודים 677, באתר היברובוקס
- ^ לפי דעה זו כיהן כבר אז כאב בית הדין לצידו של רבן גמליאל. לפי דורות הראשונים (החלק הרביעי, נדפס ב"ספר הזכרון לרבי יצחק אייזיק הלוי", מדור ד' פרק ז', עמ' 150) אוחדו תפקידי הנשיא והאב בית הדין בתקופתו של רבן גמליאל, ורבן יוחנן בן זכאי החל לכהן כאב בית הדין רק לצד נשיאותו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן.
- ^ הרב אהרן הימן, "רבן יוחנן בן זכאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב', עמודים 677, באתר היברובוקס; רבי ראובן מרגליות, מרגליות הים, מסכת סנהדרין, דף יא עמוד א.
- ^ דורות הראשונים פרק יג דף כד עמוד ב (52)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו עמוד א'
- ^ מנשה קניג, גלויות סנהדרין, ירושלים תשמ"ו, עמוד 32
- ^ לדעת הדורות הראשונים הוא לא היה נשיא מלכתחילה
- ^ כל הפרק לפי דורות הראשונים פרק יא, עמודים כב. – כד:
- ^ כפי שהוכיח באריכות רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק א' כרך ה', פרקים כ"א-כ"ד, עמ' מ-מח:
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק א' כרך ה', פרקים כ"א-כ"ד, עמ' מ-מח:
- ^ שהתגורר בסוף ימיו בברור חיל
- ^ ילקוט שמעוני, קהלת, רמז תתקע"ג. ורבי אלעזר בן ערך סבור היה שהולכים הם אליו, ולא הלך ליבנה עד ששכח תלמודו.
- ^ 16.0 16.1 רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי II, פרק ד'-ה', עמ' קז-קיא
- ^ הרב אליעזר הירשמן, מהי חתימת המשנה?, בתוך מוסף תורני "קולמוס" גליון 48, ירושלים תשס"ז, באתר אוצר החכמה
- ^ 18.0 18.1 הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמוד טז.
- ^ ראו: הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, בירורים, בירור ט'.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי II, פרק כ"א, "המעשים במהתיבתא והמדינה - בירורי הדברים", עמ' 284.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק 6, ו'.
- ^ דיון קסיוס, דברי ימי רומי, ס"ו, ז'.
- ^ סויטוניוס, דומיטיאנוס, 12.
- ^ דיו קסיוס 67.14 (לתרגום אנגלי).
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי II, פרק ל"ג, "אחר וועד בו ביום", עמ' 332 והילך.
- ^ למשל: תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף י"ד עמוד א' וראו: רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי II, פרק ל"ה, "הרדיפות הכוללות", עמ' 340.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק מ' "רבי עקיבא והמלחמה", עמ' 621
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי II, פרק מ', "בריחתם לארץ הגליל", עמ' 370.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק ה', "רבן שמעון בן גמליאל וכית הנשיאים באושא", עמ' רכג.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק ד', "המתיבתא בגליל ובאושא", עמ' רכא.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי, III, פרק א', "ימי אושא וראשית ימי אדרייאנוס", עמ' ריג והילך.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ח עמוד ב'.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק ד', "המתיבתא בגליל ובאושא", עמ' 434.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק ד', "המתיבתא בגליל ובאושא", עמ' 438.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק כ"ו, "סוף ימי אושא והמלחמה", עמ' 574.
- ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק ל"ד, "ראשית המרידה וסוף זמן המלחמה", עמ' 604.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט עמוד א'.