לא תחנם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לא תחנם
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ג, ל"ג
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה, דף כ עמוד א
תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה, פרק א', הלכה ט'
משנה תורה הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן קנא
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו נ'
ספר החינוך, מצווה תכ"ו

לא תְּחָנֵּם הוא שמה של קבוצת איסורים בהלכה שמקורם בציווי מקראי יחיד, ואשר עיקרם הוא התרחקות יהודים מגויים מחשש להיטמעות בתרבותם. אלו כוללים איסור על מכירת קרקע בארץ ישראל לגויים, על נתינת מתנת חינם, ועל מתן תשבחות להם.

מקור האיסור ופרטיו

בתורה, בספר דברים (פרק ז') מצווה משה את בני ישראל לפני כניסתם לארץ על מחיית שבעה עממים העובדים עבודה זרה מן הארץ:

(א) כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. (ב) וּנְתָנָם ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. (ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. (ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. (ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.

דברים פרק ז' פסוקים א'-ה'

פשט הדברים מלמד על איסור לחון ולחמול על שבעת העממים, שהרי המצווה היא להכריתם מן הארץ. עם זאת, חז"ל הבינו שמדובר בציווי לדורות בעל משמעויות קונקרטיות. אך מכיוון שבהרחבת האיסור אין אפשרות להישאר בהבנה של איסור חמלה בלבד, נפסקו להלכה[1] שלושה איסורים, המתבססים על שלוש קריאות שונות של המילה 'תחנם':

  1. לא תַחֲנֵם - "לא תיתן להם חניה בקרקע"; איסור על מכירה או השכרה של קרקע ארץ ישראל לגויים.
  2. לא תְחִנֵּם - "לא תיתן להם מתנת חינם"; איסור על נתינת מתנות לגויים.
  3. לא תְחָנֵּם - "לא תיתן להם חן"; איסור לספר בשבחם של גויים.

מטרתן של ההלכות הללו היא מניעת התקרבות לגויים על מנת שלא ללמוד ממעשיהם.
האיסור "לתת להם חניה בקרקע" נועד גם למנוע מהם להיאחז בארץ ישראל. איסור זה זכה גם לפסוק מפורש, שלא בדרך הדרש:

לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי: כִּי תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהיהֶם, כִּי-יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.

השלכות אקטואליות

בזמן פולמוס השמיטה אודות היתר המכירה, שבו נתנה הרבנות הראשית לישראל היתר למכור את קרקע ארץ ישראל לגויים כדי להפקיעה מקיום מצוות השמיטה, הותקפו המתירים (ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק) בין השאר גם בטענה שמכירה זו היא איסור תורה של 'לא תחנם'. תשובת הרב קוק הייתה שאיסור זה הוא רק על שבעת העממים או על גויים עובדי עבודה זרה, אבל אין איסור למכור לישמעאלים, בפרט שמכירה זו אינה קבועה.

בזמן המאבקים נגד מסירת שטחים בהסכמי אוסלו, הועלה על ידי אנשי ימין דתיים גם איסור זה, בטענה שהממשלה עוברת על איסור תורה במוסרה שטחים של ארץ ישראל לשליטת הרשות הפלסטינית.

בשנת תשס"ה[2] פסקו רבי נסים קרליץ, רבי אהרן יהודה לייב שטינמן, רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, רבי חיים קניבסקי ורבי זלמן נחמיה גולדברג בענין איסור לא תחנם בזמן הזה:

"הננו לגלות בזה דעתנו דעת תורה שאסור למכור קרקע או בית בארץ ישראל לגוי אפילו שאינו עובד עבודה זרה או לישמעאלי אפילו במקום הפסד גדול ושעת הדחק, שדעת כל הראשונים שאסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח".

ראו גם

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0