מגילת אנטיוכוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מגילת אנטיוכוס (נקראת גם מגילת בני חשמונאי, מגילת חנוכה ומגילה יוונית) היא מדרש אגדה המגולל בקיצור רב ובלשון סיפורית את אירועי חג חנוכה כאגדה ללא רקע היסטורי, באופן שונה מהמופיע בספרי המקבים ובקדמוניות היהודים. למעשה הייתה המגילה החיבור היהודי היחיד שגולל את סיפור החג, בשעה שלפי דעתם של חלק מהחוקרים, ספרי המקבים הועלמו מהקאנון היהודי לאחר מרד בר כוכבא[1][דרושה הבהרה].

תפוצה

המגילה נשמרה במקור ארמי, רבי סעדיה גאון תרגמה לערבית והוסיף לה מבוא[2]. המגילה נכללת במספר כתבי יד של התנ"ך ובסידורי תפילה (למשל במחזור ישן דפוס סלוניקי, סידור ספרדי דפוס וויען תק"פ וסידור "עבודת ישראל" הוצאת רעדעלהיים תרכ"ח). במספר קהילות בתימן ובאיטליה נהגו לקרוא בה בחנוכה[3].

תיארוך

רבי סעדיה גאון קבע את זמן חיבור המגילה לימי בית חשמונאי. רב שמעון קיירא כתב אודותיה:

זקני בית שמאי ובית הלל כתבו מגילת בית חשמונאי, ועד עכשיו לא עלתה לדורות, ולא נקבעה בין כתבי הקודש.

לפי תיארוכים אלה המגילה קדומה לספרי החשמונאים.

תוכן

מערכה ראשונה נגד ניקנור

המגילה מתארת את עוצמתו המדינית של אנטיוכוס (ובגרס משנהו) ושנאתו ליהודים, אנטיוכוס שולח את ניקנור לירושלים, מציב פסל וזובח חזיר בבית המקדש. עקב חילול בית המקדש, פורץ המרד הראשון שיזם יוחנן בן מתתיה הכהן הגדול, יוחנן הצליח על ידי תחבולה להרוג את ניקנור בעזרת בית המקדש, על ידי דקירתו בחרב קטנה שהחביא. לאחר מכן יצא יוחנן למלחמה, הניס את הפולשים תוך כדי הריגת 27,700 חיילי אויב, לאחר שחזר מהמרדף בנה מנורה[4] בשם "מקבי".

מערכה שניה נגד בגרס

בגרס נשלח על ידי אנטיוכוס, לדכא את המרד, כבש שוב את ירושלים והנהיג גזירות שמד (שבת חודש ומילה) על היהודים, מות בתליה הוטל על הורים שמלו את ילדיהם. המגילה מתארת שני מעשים שכנראה גרמו לתסיסה וחידוש המרד.

  • מעשה גבורה של אשה שמלה את בנה עלתה על חומת ירושלים והכריזה "לך נאמר בגרס הרשע, ברית אבותינו לא תחדל ממנו" לאחר מכן השליכה את בנה מהחומה, וקפצה אחריו אל מותה.
  • מעשה הרג אכזרי שביצע בגרס בקבוצה של אלף יהודים שהסתתרו במערה כדי לשמור שבת, לאחר שמיאנו לצאת מהמערה עישן את פתח המערה וכולם נהרגו מחוסר חמצן.
  • בחלק מהנוסחאות מובא מעשה שלישי, המספר על אחותם של החשמונאים שחששה מגזרת זכות הלילה הראשון שהנהיג בגרס, ועודדה אותם לצאת למלחמה.

חמשת בני מתתיה יצאו למרד נרחב, והצליחו להביס את צבא יון.

מערכה שלישית נגד בגרס

לאחר התבוסה, המליץ בגרס לאנטיוכוס שיש לכנס צבא גדול כנגד היהודים, הכולל פרשים ופילים "מלובשי שריון", כמה מדינות חברו כדי לדכא את המרד ביהודה, כבשו שוב את ירושלים פרצו 13 פרצות בבית המקדש, הפסיקו את אספקת המים והעלו אותה באש. מתתיה ובניו התכנסו במצפה גלעד, קריאה לצום ותפילה להצלחת המשך המערכה, מתיתיה מברך את בניו לקראת המערכה, בתחילת המערכה מת יהודה, ומתתיה הזקן יצא להלחם עם בניו במקומו, תפקידו של אלעזר היה להרוג את הפילים, ושם מצא את מותו. הקרב הוכרע בני חשמונאי הרגו רבים מהיוונים, ואת בגרס שרפו באש. לאחר המלחמה, אנטיכוס ברח מבושה, והתאבד. לבסוף מתארת המגילה את שיקום וטיהור בית המקדש, נס פך השמן וקביעת חג החנוכה לדורות.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ברוח אחת השבועות הידועות שמופיעות בתלמוד הבבלי (קי"א, א'): "שלא ימרדו באומות העולם", ונשמרו רק בכתבי הקודש הנוצריים.
  2. המבוא פורסם לראשונה על ידי שמואל אטלס ומשה פרלמן בערבית ותרגום לאנגלית (S.Atlas and M.Perlmann, Saadiaon the Scroll of the Hasmonaeans,Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 1 January 1944). הרב יוסף קאפח צירפה למגילה בהוצאתו (סוף ספר דניאל עם פירוש רס"ג), ותרגמה לעברית. למעשה התברר שרס"ג כתב שתי הקדמות כדרכו בשאר הספרים, ארוכה וקצרה, בתשע"ז ההדיר הרב יהודה זייבלד את שתי ההקדמות ותרגם אותן לעברית. (הרב יהודה זייבלד, קובץ חיצי גיבורים כרך י, "חלקו של רס"ג בעריכת מגילת אנטיוכוס וההדרה של הקדמתו")
  3. בתוספות רי"ד סוכה מד: כתב: "וכן נמי מקום שנוהגין לקרוא מגילת אנטיוכוס בחנוכה אין ראוי לברך עליה, מפני שאין שורש חובה כלל", מלשון זו רצו מספר חוקרים להסיק שאכן היה קיים מנהג לברך על קריאת מגילה זו
  4. לדעת רס"ג, היתה זו מציבת זכרון
  5. מובא בסוף ספר דניאל עם פירוש רס"ג, בהוצאתו שנת תשמ"א