מחלוקת צאנז-רוז'ין
 |
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
| |
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. |
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: נייטרליזציה ומכלולזציה.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: נייטרליזציה ומכלולזציה. |
מחלוקת צאנז-רוז'ין (מבעבר כונה גם מחלוקת צאנז - סדיגורא) הייתה מחלוקת פנים–חסידית גדולה שפרצה באופן פומבי באדר תרכ"ט (פברואר 1869). רבי חיים הלברשטאם מצאנז עמד בראש המערכה נגד בניו של רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, בטענה כי הם אינם נאמנים לדרך התורה. ראשיתה קשורה בסיפורו הדרמטי של רבי דוב בער (ברני'ו) פרידמן שפרש ממעמדו כאדמו"ר והתחבר למשכילים.
פרשה זו גרמה לפילוג ומחלוקת בקרב החסידים, ויצרה התעניינות רבה, שחרגה אף מחוץ לגבולות החסידות. לפי חלק מהמקורות מחלוקת זו הייתה הגרועה ביותר בתולדות החסידות ואף עולה בחומרתה על המחלוקת בין חסידים למתנגדים.
חוקר החסידות יצחק אלפסי מתאר אותה כ"מחלוקת נוראה, מהקשות שבתולדות החסידות". מאות רבנים (גם לא–חסידיים) ועשרות רבות של קהילות, בעיקר בגליציה, אך גם ברוסיה, פולין, הונגריה וארץ ישראל היו מעורבים במחלוקת.
השתלשלות המאורעות
אחרי שנמלט מהכלא לאחר קרוב לשנתיים של מאסר[1], הגיע רבי ישראל מרוזין לעיר סדיגורה שבגליציה. הרבי נהג במנהגים שלא נראו עד אז בקרב החסידים, הוא התנהג בגינוני מלכות, השתמש בכלים העשוים כסף וזהב, מרכבתו הייתה רתומה לסוסים לבנים ויוקרתיים, כמו כן נהג ללבוש בגדי צמר חרף המנהג שלא ללבשם מאז רבי אלימלך מליז'נסק, ובנותיו התלבשו בסגנון מודרני ביחס לנהוג אצל בנות האדמו"רים והחסידים באותה תקופה. למרות ההתנגדות למנהגיו אלו הוא נערץ על כל גדולי האדמו"רים בדורו. בין האדמו"רים שבלטו בביקורם בסדיגורה היו רבי צבי הירש מרימנוב שהיה מבוגר בכמה שנים מרבי ישראל, כמו גם רבי חיים מצאנז שנחשב בין המנהיגים הבולטים בגליציה החסידית, וכן רבי יצחק מאיר מגור (החידושי הרי"ם), גם רבי רבי יעקב נפתלי הערץ לאבין שמילא מקום חותנו רבי צבי הירש מזידיטשוב בחר לוותר על אדמו"רותו כאשר זקני חסידי זידיטשוב דרשו ממנו לחדול מנסיעותיו לסדיגורה.
התחלת כהונתם של בני רבי ישראל
לאחר פטירתו של רבי ישראל הקימו שלושה מבני משפחתו מרכזים חסידיים במולדובה: בנו רבי מנחם נחום, בעיירה שטפנשט, נכדו רבי יצחק (בנו של רבי שלום יוסף, בכור בניו של רבי ישראל שנפטר בצעירותו), בעיירה בוהוש ובנו רבי דב בער ('ברני'ו'), בערים הושי, סקולני וליובה שבסרביה.
בתקופה זו החלה התנגדות לחצר סדיגורה[2] מהרבנים והמנהיגים נשמעו קולות נגד "הנהגת המלכות" של האדמו"רים, ובקרב החסידים ההתנגדות החריפה משום שלטענתם חסידי סדיגורה זלזלו באדמו"רי גליציה בכך שהקימו בתי כנסיות פרטיים לעצמם[3] ובכמה מקרים אף השתלטו חסידי סדיגורה על בית הכנסת החסידי המשותף וחסידיהם של אדמו"רים אחרים נאלצו לעזוב.
טענות נוספות נשמעו על מלבושי האצולה של בני האדמו"רים, ועל סגנון לבושי נשי משפחת האדמו"רים. אם משפחת הרבי תנהג כך – טענו – ילמדו מהם כל החסידים.
רבי ברני'ו
ערך מורחב – רבי דב בער פרידמן
רבי ברני'ו הגיע להושי (חוש - Huşi, כיום – עיר קטנהיה) בשנת תרי"א[4] (1851). בשנת תרי"ט התגוררו בעיר 2,395 יהודים ביניהם היו גם עמי-ארצות שנטו לאמונת צדיקים. בשל רדיפות מצד צעירים אנטישמיים עבר לעיירה סקולני (Sculeni) שבה חיו באותה עת כ-850 יהודים ומשם עבר לעיר ליובה (Leova) שהייתה אז תחת שלטון רומני. באסרו חג פסח ה'תרכ"ז (1867) עקב מגפת חולירע שפרצה בליובה חזר להושי.
רבי ברני'ו לא אהב את האדמו"רות, וביקש תקופה ארוכה מאשתו ומחסידיו לעזבו לנפשו. עם פטירת אחיו רבי מנחם נחום משטפנשט, בתרכ"ט (1869), החלו להסתמן אצל רבי דב בער סימני דיכאון קלים. לטענה אחרת - הוא קיבל כהשפלה את היותו רבם של החסידים בלאובה שרבים מהם היו בורים ועמי ארצות. בפרק זמן זה, ניהל שיחות תאולוגיות עם פקיד הדואר המקומי שהיה נוצרי. רבי דוב בער נהנה משיחות אלו, בעיקר על רקע העובדה שהחסידים, שהיו נוהרים אליו מכפרי הסביבה, כמעט לא נתנו את דעתם לעניינים שברוח.
עם הזמן גונב חשש ללב אשתו שמא הולך בעלה להמיר את דתו, ומתוקף הזמנה דחופה ששיגרה לאחיה - אדמו"רי חסידות טשרנוביל, הזדרזו ובאו ללאובה, הרדימוהו ונטלוהו עמם לסדיגורא, לבית אחיו רבי אברהם יעקב מסדיגורה.
יצחק רפאל, בספרו "על חסידים וחסידות", האריך לעסוק בפרשה זו, בין הדברים אף כתב שבאותה שנה התהלכה שמועה בין הנוצרים, לפיהן עומד אותו האיש להתגלות שוב בשנה זו, והיו מהם שסברו שהתגלות זו תתבטא בהמרת דתו של פרידמן.
בהשתדלות המשכילים המקומיים התערב תובע הממשלתי האוסטרית וברני'ו שוחרר ממאסרו בבית אחיו ועבר לגור בצ'רנוביץ, הסמוכה בירת בוקובינה בין חברי תנועת ההשכלה בביתו של סגן ראש הקהילה עורך הדין יהודה לייב רייטמן. על תקופה זו נטען כי פסק אז מלשמור מצוות[5][6].
בערב חג הפורים, י"ג באדר ה'תרכ"ט נדפס "מכתב גלוי" השכלתי בעיתון "המגיד" שבו כינה רבי דב בער את חסידיו "המון הפתאים השומרים הבלי שוא", וקרא לזנוח את מנהגי היהדות הנושנים שהעלו עמם היהודים מבבל, כנוסח המשכילים.
המכתב עורר הדים רבים. מתנגדי בית רוז'ין משכבר הימים ראו במכתב זה סיבה מספקת לצאת במלחמה גלויה נגד אדמו"רי בית רוז'ין וחסידיהם. חסידי צאנז ובראשם רבי חיים מצאנז תקפו בחריפות, במכתבים ובספרים רבים, את חסידי רוז'ין כולם, בראותם במקרה זה פרט שבא ללמד על הכלל. אחיו של רבי דב בער, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, עמד והכריז בבית מדרשו שאל לראות במעשי אחיו דרך חדשה בעבודת ה', והוא גינה את המעשה. אחרי מאמצים רבים מצד משפחתו, הצליחו להפגיש את רבי דב בער עם אחיינו, רבי יצחק פרידמן, מייסד חסידות בוהוש, שחיבבו מאוד, ובהשפעתו החליט לחזור לסדיגורא. הוא התקבל בשמחה רבה על ידי החסידים, שגדוליהם נהרו לשולחן שערך בשבת הראשונה לשובו.
מאידך, יש טוענים כי כעבור ששה שבועות לשהותו בצ'רנוביץ, עבר מרצונו החופשי לגור אצל אחיו בסדיגורה, ובד בבד פרסם קול קורא בו נכתב כי הוא נאמן ליהדות ולמורשת אבותיו וכי הוא חוזר בתשובה. משלב זה לא קיבל יותר חסידים, וחי בבית אחיו עד פטירתו כעבור שש שנים.
התלקחות המחלוקת
בעקבות סדרת מכתבים חריפים, שבהם קרא רבי חיים הלברשטאם מצאנז לקהילות שונות בגליציה להחרים ולרדוף את 'חסידי הפס"ל'[7] (- חסידי בית רוז'ין) ולראות בהם סוג של התחדשות האמונה השבתאית, התלקחה המחלוקת בעוז. חסידי צאנז כינו את חסידי סדיגורה "כת הרשעה".
במשך תקופה של כשנה, החל מחג הפורים תרכ"ט ועד לסוף חורף תר"ל נדפסו כ-25 כתבי פולמוס אודות המחלוקת, בעוד שבין המחנות החלוקים התפתחה איבה ושנאה תהומית כשמחנה אחד מחרים את רעהו ולהפך, החרם הקשה ביותר נערך על ידי חסידי רוז'ין, שבראשם היה ניסן בק. ניסן ב"ק לקח עמו מניין חסידים אל הכותל המערבי, ושם החרימו את מנהיג חסידי צאנז רבי חיים הלברשטאם מצאנז[8].
החרם הלהיט את המחלוקת עוד יותר, רבנים שלא רצו לקחת חלק במחלוקת עד אז, התערבו מפני כבודו של הדברי חיים, בעצרת מחאה שהתקיים באסרו חג שבועות תרכ"ט השתתפו רבי אברהם יהודה שוורץ אב"ד ברגסאז, רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים אב"ד סיגוט, רבי נפתלי הירצקא זילברמן מראצפערט, רבי שלמה שפירא (מונקאטש).[9]
כמו כן יצא מכתב מחאה על כבודו של הדברי חיים מאת רבי יוסף שאול נתנזון, על המכתב חתמו גם רבי יצחק אהרן הלוי עטינגא, ורבי יצחק אייזיק מזידיטשוב.[10][11]
״לקול השמועה צללו אזנינו אשר בארץ הקדושה מקום הקודש והמקדש נאספו איזה אנשים לדבר סרה לעשות בנפשם שקר נגד הגאון הקדוש מאוה"ג צדיק יסוד עולם אשר אמרנו בצלו נחיה מוה' חיים האלבערשטאם נ"י האבד"ק סאנז אשר עד עולם לא יכבה שמו, ועשו שלא כדת של תורה, לזאת יחרד לבנו ויתר ממקומו כי איככה מלאו לב בני האדם אשר לא הגיעו לקרסילי קרסוליו ואינם ראוים לכנותם בשם תלמידי תלמידיו ואף לא להזכיר שמו הקדוש, לעשות במחשך מעשיהם על איש רם ונשא כמוהו ונודע בקהל רב כי לא מש מאהלם של תורה ועבודה וגמ"ח וצדקות מיום היותו לאיש, ומי חרש אשר לא שמע גדולתו בתורה וצדקתו ויראתו...
לצידו של רבי חיים מצאנז התייצבו רבנים מפורסמים כמו רבי שלמה גנצפריד בעל קיצור שולחן ערוך, ורבי יוסף באב"ד בעל המנחת חינוך שאף פרסמו מכתבים התומכים בו.
סיום המחלוקת והשלכותיה
הערכה מאוחרת על המחלוקת
בשנת תרפ"ו כתב מתתיהו יחזקאל גוטמן חוברת ביוגרפית הסוקרת את הפרשה, ויורדת גם לניתוח קוי הדמיון שבין רבי דב בער לבין רבי נחמן מברסלב. בספרייה הלאומית מצוי עותק של החוברת, שהיה שייך למשורר אלעזר שרביט, והוא העתיק באחד מעמודיו מכתב מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק הפונה למחבר הספר, וכה נכתב שם:
מכתב עוז מגאון הדור ראש רבני א"י שליט"א[12]:
כבוד הרה"ח המפורסם, חכם וסופר, בנש"ק מו"ה מ"י [מתתיהו יחזקאל] גוטמן שליט"א שלו' וברכה. יקבל כת"ר את תודתי העמוקה על המחברת היקרה, ר' דוב מליאובה, שהואיל כ"ת לכבדני בה. יפה מאד הסביר את נבכי הנפש של איש הרוח הזה שסבל משקרים רוחניים בימי חייו. והקוים האציליים של הנשמה היפה הזאת בולטים בחיבוריו (מילה זו אינה ברורה בכתב היד) באופן של אמנות חתומה בחותם אמת. יישר כחו ויהי נועם ד' עמו. והנני בזה ידידו מוקירו דוש"ת באהבה מהר הקדש מירושלם הק' אברהם יצחק הכהן קוק.
לקריאה נוספת
- מתתיהו יחזקאל גוטמן, רבי דוב מליאובה, תרפ"ו.
- ברוך טרקטין ולוציאן-זאב הרשקוביץ', נוכחויות רבניות במרחב הרומני, הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008. (ברומנית)
- שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, ג, עמ' קכד-קנד.
- יצחק רפאל, על חסידות וחסידים, עמ' 248–260.
- דוד אסף, דרך המלכות, עמ' 26–28, 458-459.
- דוד אסף, הציץ ונפגע - אנטומיה של מחלוקת חסידית, הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים.
- יהושע ראקר סאנזער צדיק.
קישורים חיצוניים
- מכתב גלוי, המגיד, 24 בפברואר 1869, המשך
- יצחק אבן, מחלוקת סנז וסדיגורה, ניו יורק תרע"ו, באתר היברובוקס
- יעקב גלר, "לא הסרתי מעלי את יראת ה', רק הרחקתי מעלי המון הפתאים", מקור ראשון, מוסף "שבת"
- ר' ברני'ו - בנו של ר' ישראל מרוזין, באתר "עצור כאן חושבים".
- דליה קרפל, זה קרה במשפחות הכי טובות, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2006
הערות שוליים
- ^ עקב האשמות כביכול והוא היה מעורב ברצח ושבהתנהגות המלכותית שלו הוא מתכונן למרוד נגד הממשלה
- ^ חסידי רוז'ין כולם נקראו חסידי סדיגורה, כלומר, גם חסידי טשורטקוב, שטפנשט והוסיאטין. חסידיהם של כל בני רבי ישראל
- ^ עד אז היה נהוג שכל החסידים מתפללים בבית כנסת משותף
- ^ על פי השערה, ד"ר גלר, מקור ראשון
- ^ מקור ראשון, מוסף שבת, ד"ר יעקב גלר
- ^ "בשבועות בבית רייטמן לא הייתה עבירה שהוא לא עשה", זה קרה במשפחות הכי טובות, דליה קרפל, הארץ
- ^ ראשי תיבות: הוסיאטין, פוטוק, סדיגורה, ליאובה
- ^ על חסידות והחסידים, יצחק רפאל
- ^ יהושע ראקער, דער סאנזער צדיק
- ^ יצחק אבן, מחלקות סנז וסדיגורה
- ^ יהושע ראקער, דער סאנזער צדיק
- ^ פורסם בגיליון 'אור חדש' מס' 11.
