מנדעים
מנדעים הם בני קבוצה אתנו-דתית בעלת דת ולשון ייחודים השוכנים בעיקר בדרום עיראק. דתם היא מונותיאיסטית, ודוגלת בהשקפת עולם דואליסטית-גנוסטית. במרכז דתם עומדת הטבילה. המנדעים רואים באדם, הבל, שת, אנוש, נח, שם וארם קדושים, ומעריצים בעיקר את יוחנן המטביל. הם מתארים את אברהם, משה, אותו האיש ומוחמד כנביאי שקר. מנדעים מאמינים כי יוחנן המטביל הוא הנביא החשוב ביותר.
המנדעים יושבים בעיקר בדרום עיראק ובמחוז האיראני חוזסטאן, וכן ישנה פזורה קטנה באירופה, אוסטרליה וצפון אמריקה. מספרם הכולל אינו עולה על 50 עד 70 אלף איש. בשל רדיפות בעיראק ובאיראן היגרו כמה אלפים לשוודיה, לירדן ולאוסטרליה, ומספר המנדעים בפזורה עלה מאוד בעקבות המלחמה האחרונה בעיראק[דרושה הבהרה].
חלק מההיסטוריונים סבורים כי המנדעים הם למעשה קבוצה שנפרדה מעם ישראל, או מעין "נגזרת" מתוך עם זה[1], בשל היותם מחזיקים בכתבי קודש הכוללים תוכן רב יחסית, מהתנ"ך העברי והברית החדשה, וכן, היותם דוברים ניב ארמי הדומה לזה של התלמוד הבבלי, אך גם בגלל סיבות אפשריות אחרות.
מקור המושג "מנדעה" והשפה המנדעית
הכינוי "מנדעים" הוא שמה של העדה בשפה המנדעית. שפתם היא אחד הניבים של ארמית וקרובה במיוחד לארמית הבבלית של התלמוד הבבלי ולנבטית, שפות שהן כולן שמיות וקרובות לעברית. רמזי-לשון וניבים אחדים קושרים אותה גם לארמית המקראית ולספרות מדבר יהודה. רוב כתבי הקודש המנדעיים כתובים בשפה זאת, אך בעיקר הכהנים דוברים אותה. פירוש המילה "מנדעים" הוא ה"יודעים". הדת המנדעית חולקת מאפיינים רבים עם כתות גנוסטיות שהיו נפוצות במזרח התיכון, במאה הראשונה לספירה ובמאות שלאחר מכן. המנדעים הם העדה היחידית, מאז העת העתיקה המאוחרת שמזהים את עצמם כגנוסטים ("גנוסיס" פירושו ביוונית "דעת"). יש להדגיש שזיהוי זה הוא תוצאה בעיקר של מחקר מערבי, ולא היה מקובל בקהילה המנדעית עצמה עד לאחרונה.
אמונת המנדעים
מנדעיזם, כדת של העדה המנדעית, מבוססת יותר על מורשת משותפת מאשר על דוקטרינות ואמונות דתיות. הספרות המנדעית, אף שהיא נרחבת למדי, עוסקת בנושאים כמו אסכטולוגיה, ידיעת הא-ל, והחיים שלאחר המוות באופן לא שיטתי, וידועה בעיקר לאנשי הדת.
אמונות עיקריות
על פי אי. ס. דרואר בהקדמה לספרו The Secret Adam יש לגנוסיס המנדעי תשעה מאפיינים עיקריים, שמופיעים גם בכתות גנוסטיות אחרות:
- ישות עליונה חסרת-צורה, שהביא ליצירה של עולמות רוחניים וחומריים. ישות זו אינה יוצרת את העולם בעצמה, אלא בידי ישות או ישויות יוצרות שמקורן בו. הקוסמוס נוצר על ידי אדם ארכיטיפי, שמעצב אותו על פי דמותו.
- דואליזם: אם ואב קוסמיים, אור וחושך, ימין ושמאל.
- כמאפיין של דואליזם זה, גם עולם רעיונות המורכב מניגודים.
- הנשמה מוצגת כגולה, במאסר: ביתה ומקורה הם הישות העליונה שאליה היא חוזרת לבסוף.
- הכוכבים משפיעים על הגורל ועל בני האדם, והם גם המקומות שאליהם תגענה הנשמות לאחר המוות.
- נשמות או אנשים גואלים שעוזרים לנשמה בדרכה בחיים ולאחר מכן אל "עולמות האור".
- שפת-כת סמלית ומטאפורית. רעיונות ואיכויות מואנשים.
- 'מיסטריות', כלומר טקסים העוזרים לנשמה ומטהרים אותה, על מנת להבטיח שהיא תיוולד מחדש לגוף רוחני, ותצא מעולם החומר. אלה הם לעיתים קרובות התאמות של טקסים מסורתיים, שנוספה להם פרשנות אזוטרית.
- חברי הכת מחויבים לסודיות; הסברים לסעיפים 1, 2 ו-8 שמורים רק לאלה שנחשבים כמסוגלים להבין ולשמר את הגנוסיס.
המנדעים מאמינים בנישואין ובילודה, בחשיבות של סגנון חיים אתי ומוסרי בעולם הזה, ומדגישים את חיי המשפחה. לפיכך, הם אינם מתנזרים. עם זאת, הם נמנעים ממשקאות חריפים או בשר אדום. אף שהם מסכימים עם הכתות הגנוסטיות האחרות בכך שהעולם הוא כלא שנשלט על ידי ארכונים - כוחות נמוכים, הם עדיין לא רואים בו מקום אכזרי ומרושע בהכרח.
המנדעיזם מדגיש בחריפות את התנגדותו ליהדות, לנצרות ולאסלאם, ורואה בנביאהן מלאכי-חבלה שבאו להטעות את בני האדם.
כתבי המנדעים
התיעוד הקדום ביותר של השפה המנדעית נמצא על גבי קערות-השבעה מאגיות, מן המאות 5-6 לספירה. למנדעים יש כמה כתבי קודש, שהחשובים בהם הם הגינזה רבה (קובץ החכמה/התורה), שבו אוסף של היסטוריה, תאולוגיה ותפילות. הגינזה רבה מחולקת לשני חצאים - ה"גינזה שמאלה" וה"גינזה יאמינא". על פי מידע שמצוי בכתבי יד של ספרים אלה, מקור הטקסט הוא בסוף המאה השנייה או תחילת השלישית לספירה. אמנם, כתבי היד עצמם הם מאוחרים הרבה יותר (מן המאה השביעית). על פי המסופר בכתבים אלה, המנדעים עזבו את ארץ ישראל במאה הראשונה לספירה לאחר חורבן המקדש בידי הרומאים, והתיישבו באימפריה הארסדית בבבל.
ספר חשוב אחר הוא הקולסטה, ספר התפילה הקנוני של המנדעים. ספר אחר הוא ספר "יוחנן המטביל", שכולל דיאלוג בין יוחנן ואותו האיש.
קישורים חיצוניים
- "מַנְדִּיָא (מַנְדָיִים)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 234–235, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
- ^ קבוצה נוספת שעל פי המקובל בקרב היסטוריונים רבים נפרדה מעם ישראל היא השומרונים.