נמר הודו-סין
 נמר הודו-סין
| ||
|---|---|---|
| ||
| מצב שימור | ||
| ||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | בעלי חיים | |
| מערכה: | מיתרניים | |
| מחלקה: | יונקים | |
| סדרה: | טורפים | |
| משפחה: | חתוליים | |
| סוג: | פנתר | |
| מין: | נמר | |
| תת־מין: | נמר הודו-סין | |
| שם מדעי | ||
 Panthera pardus delacourii
| ||
| תחום תפוצה | ||
| ||
נמר הודו-סין (שם מדעי: Panthera pardus delacourii; קרוי גם נמר מלאי), הוא אחד מ-9 תת-המינים של הנמר החי לאורך דרום-מזרח אסיה – בעיקר באזור הודו-סין ובדרום סין. הוא תואר מדעית לראשונה רק בשנת 1930 על ידי הזואולוג הבריטי רג'ינלד אינס פוקוק. השם המדעי של תת-מין זה - "delacourii", הוא על שמו של מגלהו האורונתאולוג האמריקני ג'אן תיאודור דלאקור. הנמר ההודי-סיני מאוים על ידי ציד ובירוא יערות נרחב, ואוכלוסייתו פוחתת בחלקים רבים מטווח התפוצה ההיסטורי שלו. בטווח הצפוני של תפוצתו הוא מוחלף על ידי נמר צפון-סין, ובטווח המזרחי על ידי נמר הודי.
אנטומיה
לנמר הודו סין כקרוביו יש ראש רחב וקצר עם גולגולת מסיבית ושרירי לסת חזקים. הכתפיים שלו שריריות וחזקות ומותאמות במיוחד לטיפוס. הרגליים והגפיים שלו קצרים ועבים ביחס לגופו, וכפותיו רחבות ובעלות טפרים גדולים וחדים. האוזניים שלו קצרות ועגולות והשפם שלו ארוך ומאפשר לו להרגיש תנודות של טרף בלילה. יש לו ריסים ארוכים שמגינים על העיניים במהלך תנועה בסבך הצמחייה הצפופה. הזנב ארוך וגמיש ומשמש לתמרון ולשיווי משקל בעת ריצה וקפיצה. ישנה דו-צורתיות זוויגית מסוימת המתבטאת בכך שהזכר גדול וכבד יותר מן הנקבה. מידות הגוף של הנמר ההודי סיני הן ככל הנראה כיתר הנמרים: גובה כתף: 80-45 ס"מ. אורך הראש והגוף: 190-100 ס"מ. אורך הזנב: 95-70 ס"מ. משקל הזכר: 70-30 ק"ג. משקל הנקבה: 60-28 ק"ג.
הפרווה של הנמר ההודי-סיני עבה וחלקה ומורכבת משערות קצרות וצפופות. צבע הפרווה הוא זהוב-צהבהב/כתמתם בהיר עד כהה, נוטה להיות כהה יותר עם גוון אדמוני באזור הגב והעורף ומתבהר בהדרגה בצלעות עד שנמוג לצבע הלבן קרמי של המותניים והגחון. הצדדים הפנימיים של הרגליים, כף הרגל, הסנטר, המפשעה ותחתית הזנב וקצהו בצבע לבן-אפרפר. צבעו של הראש הוא זהוב בהיר שנוטה להיות כהה יותר במצח ובחרטום, וסביב העיניים יש טבעות בצבע כתמתם-קרם.
פרוותו של הנמר מנומרת בחברבורות, בכתמים, בנקודות וברוזטות גדולות וקטנות, המתחלקות לפי אזורים. הרוזטות הגדולות ביותר שדומות לפרחים מתאפיינים בטבעת שחורה שבורה עם כתם חום-כתמתם בתוכה ובשלל צורות, והם נמצאות בעיקר באזור הצלעות, לאורך צדדי הגב, מרבית הזנב ובחלקים העליונים של הגפיים והשוקיים. החברבורות מתאפיינות בטבעות שחורות גדולות שלמות עם כתם חום דהוי בתוכם והם ממוקמות בעיקר בשוקיים, בגפיים בסוף הזנב ובמותניים. הכתמים השחורים הפשוטים יותר נמצאים בעיקר לאורך שידרת הגב, תחתית הגפיים והשוקיים, וסביב הצוואר והגרון. נקודות שחורות - גדולות או קטנות נמצאות בעיקר בכף הרגל ובראש. בקצה הזנב יש לנמר שתי רצועות שחורות עבות.
תופעת הפנתר השחור הנובעת מעודף מלניזם, נפוצה מאד אצל נמר הודו-סין בדומה לנמרי יער אחרים. לפנתרים השחורים יש הסוואה טובה יותר מעמיתיהם המנומרים בתוך היער החשוך.
תפוצה ובית גידול
הנמר ההודו סין נפוץ לאורך דרום מזרח אסיה. תפוצתו משתרעת על פני דרום ומרכז סין העממית, צפון מזרח הודו (שבע האחיות), ובהוטן, מרבית מיאנמר, תאילנד, וייטנאם וקמבודיה, צפון ומרכז לאוס והחלק היבשתי של מלזיה.
בית הגידול של הנמר ההודי סיני הוא יערות גשם טרופיים ויערות גשם ממוזגים, יערות עננים, יערות הרריים, בגבהים של עד 2,000 מטר מעל פני הים. הטמפרטורות בתחומי מחייתו 30-10 מעלות וכמות המשקעים הממוצעת היא 5,000-1,000 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
הנמר ההודו-סיני הוא טורף בודד ולילי. אף על פי שהוא יוצא לפעמים לצוד בימים מעוננים, באזורים עם פעילות אנושית הנמר כמעט ואינו פעיל ביום. הנמר מסמן את שטחו על ידי שתן, צואה וסימני טפרים על העצים, ומפרסם את נוכחותו גם על ידי נהימות, שאגות, גרגורים ושיעול צורם. מחקרים בתאילנד שבוצעו באמצעות רדיו-צווארון גילו כי הטריטוריה של הנקבה היא כ-8.8 קמ"ר, ו-17.3 קמ"ר לזכר. הנמר נמצא ברוב הזמן על העצים שמתחת לחופת היער שמהם הוא גם מאתר טרף פוטנציאלי, והוא יורד מהם בעיקר כדי לשתות ולצוד. הנמר מסוגל לקפוץ למרחק של 6-3 מטר אופקית ואנכית, כמו גם לשחות, לנהל מרדף בעצים, ולרוץ במהירות של 60 קמ"ש למרחק קצר. יש לו חוש ראייה, שמיעה וריח חדים מאוד, והפרווה המנומרת או השחורה שלו מספקת לו הסוואה מעולה בסבך היער.
שיטת הציד של הנמר היא להפתיע את הטרף במארב. הוא מתקרב לטרף הפוטנציאלי בכריעה נמוכה על הקרקע עד שיהא רחוק ממנו 10-3 מטר. לאחר מכן הנמר מזנק על הטרף במהירות, ובמקרה והטרף יקלוט את הנמר לפני כן וימלט הנמר אינו צפוי לרדוף אחריו. ברגע שהנמר הצליח לתפוס את הטרף, הוא שובר את מפרקתו על ידי סגירת הלסתות בחוזקה ולאחר מכן חונק אותו בגרון. הנמר לרוב ישא את טרפו לאזור מוגן מפני טורפים אחרים כטיגריסים ודהולים - בדרך כלל על ענפי עץ גבוהים מאוד. לנמר יש כוח גדול ביותר, והוא מסוגל להתמודד עם טרף שגדול פי 10 ממנו. הנמר זקוק לשתות לעיתים קרובות, וחלק גדול מהלחות הוא משיג מהדם של טרפו.
ממחקר בתאילנד עלה כי הטרף המועדף על הנמר ההודו סיני הוא גירית דובית (45.9%), מונטיאק מצוי (20.9%) וחזיר בר (6.3%). פריטי מזון פוטנציאלים אחרים על פני הטווח של תת-מין זה, הם רבים ומגוונים: אייל סמבר, אייל אלדי, אייל חזירוני, אייל סיקה, אלקרן הגדות, חזיר מזוקן, מונטיאק הציצית, מונטיאק פי, מונטיאק סיני, מונטיאק ענק, חזיר יבלות וייטנאמי, סאולה, איילון, סרו סיני, גוראל סיני, מושק סיני, גירית אסייתית, גירית סמורית סינית, לוריס איטי, מקוק טיבטי, מקוק רזוס, פנגולין מלאי, וכן עופות, זוחלים ומכרסמים שונים. ההעדפה של הנמר היא לרוב לטרף ששוקל 40-10 ק"ג.
עונת הרבייה של הנמר היא בכל ימות השנה, אולם שיאה הוא בחודשי ינואר ופברואר. הנמרים הם פוליגמיים, והזכר והנקבה יכולים להתרבות במקביל עם מספר בני זוג. הנמרה תמשוך זכרים על ידי הפרשת פרומונים בשתן. משך זמן הייחום הוא כ-7 ימים.
ההריון נמשך כ-96 ימים לאחריהם הנמרה ממליטה 3-2 גורים. הנקבה בדרך כלל תמליט אחת ל-15 חודשים ולא יותר מזה. הנקבה תפסיק להתרבות לאחר 8.5 שנים. בעת הלידה, גורי הנמר שוקלים פחות מק"ג אחד ועיניהם תישארנה סגורות במשך השבוע הראשון. הנמרה משאירה את הגורים מוגנים בתוך סבך צפוף, נקיקי סלע או עצים חלולים עד ל-36 שעות, כאשר בזמן הזה היא תנסה לצוד טרף.
הגורים לומדים ללכת במשך השבועיים הראשונים לחייהם, והם נשארים בשטח הביתי באופן קבוע עד לאחר 8 שבועות שאז הם מתחילים גם לאכול מזון מוצק. הגורים נגמלים לחלוטין בגיל 3 חודשים והם הופכים לעצמאיים רק בסביבות 20 חודשים. לעיתים קרובות האחים שומרים ביניהם על קשר בשנים הראשונות לעצמאותם. הגורים המתבגרים עשויים לשהות זמן רב באזור הולדתם. שיעור הישרדות הגורים הוא 50-41%.
תוחלת חייו של הנמר בטבע היא 12-10 שנים, ובשבי היא עשויה להגיע עד ל-23 שנים.
איומים ושימור
הנמר ההודו סיני אמנם אינו נמצא ברשימה האדומה של IUCN אך סביר להניח שהוא נמצא בסכנת הכחדה בדומה לרוב תת-המינים האסייתים. יש מעט שטחים רציפים שבהם יש לנמרים סיכוי של הישרדות לטווח ארוך. הם מאוימים בעיקר על ידי הרס בתי הגידול המתבצע על ידי כריתת יערות בקנה מידה גדול, ודילדול הטרף שלו כמו המונטיאק או החזיר על ידי ציד בלתי חוקי. עוד איום רציני הוא סחר לא חוקי בחיות בר, וחוסר גיוון גנטי. הפעילות האנושית בתוך האזורים המוגנים משפיעה לרעה על האקולוגיה של הנמר. בדרך כלל הם כמעט ולא פעילים ביום באזורים עם פעילות אנושית גבוהה. בכפרים הממוקמים באזורים המוגנים בלאוס, הצריכה האנושית המקומית של איילים וחזירי בר מוערכת בכ-28.2 קילוגרם בשנה למשק בית יחיד - עם שיעור צריכה של 2,840 ק"ג בשר לכל 100 דונם של מגורים. כמות כזאת שווה ערך לבשר הנדרש לקיומם של כמה נמרים במשך שנה.
באזורים מסוימים כמו במלזיה, דווח על צפיפות גבוהה מאד של הנמר ביערות טרופיים של כ-28 פרטים לכל 100 דונם, אולם הדבר אינו מצביע על מספרים גדולים אלא דווקא על כיווץ בית הגידול המתאים שגורם לנמרים להצטופף בבתי הגידול המתאימים. במיאנמר ישנם שוקי עור ובשר מקומיים שבהם הנמר מהווה חלק חשוב, במלזיה יש בעיקר שווקים של תרופות מסורתיות הנעשות מחלקי גופו של הנמר, ובסין יש ביקוש בעיקר לעורות ולעצמות; בסין, השימוש בעצמות הנמר עדיין מותר ליצרני תרופות מרפא למרות איסור הסחר המקומי. למרות איסור הסחר הבינלאומי בנמר ובמוצריו, האכיפה והיישום של אמנת וושינגטון על שוקי מסחר בינלאומיים הנמצאים בגבול תאילנד-סין-מיאנמר היא ברמה בינונית ומטה.
הנמר ההודי סיני מצוי באזורים מוגנים רבים בתחומי תפוצתו - רבים מהם בתאילנד, בסין ובמלזיה. הוא נמצא גם במספר גני חיות ברחבי העולם. לא ידוע על אומדן האוכלוסייה, אולם המגמה כנראה בירידה.
קישורים חיצוניים
